עז היה רצוני להכיר את רבי חיים עוזר, ידעתי שהורי לא יתנו לי לנסוע. כרטיסים לרכבת הוצעו למכירה במחיר מוזל, אי לכך קניתי כרטיס והטמנתי אותו בנעלי

"אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקים" (שמות י"ח, כ"א)

 זכיתי להכיר גדולי עולם רבים, מספר רבה של אנטוורפן, הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, וביניהם את רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצוק"ל, גדול הדור.

כשהחפץ חיים הלך לעולמו, הייתי בחור צעיר. זוכר אני את זקני, שהיה עשיר גדול (ממשפחת אמו). בביתו היתה גינה גדולה. אני לא הכרתי אותו בתור עשיר. במהלך חייו איבד את נכסיו, אבל הגינה נשארה. אני זוכר שנשכבתי בגינה, ובכיתי שלא זכיתי להכיר את החפץ חיים, על אף שהייתי באותו דור.

קיבלתי על עצמי שאת רבי חיים עוזר אני חייב להכיר.

החפץ חיים העריך מאד את רבי חיים עוזר. ואספר לכם מעשה נורא:

הרי ידוע שהחפץ חיים היה איש ששמר פיו ולשונו, הרי חיבר ספר על שמירת הלשון. ומעשה שהיה כך היה: רבי חיים עוזר כיהן כיושב ראש ועד הישיבות בליטא, וביום מן הימים הדרדר המצב הכלכלי כל כך, עד שהישיבות בליטא עמדו על סף קריסה והתמוטטות ל"ע. כבר לא היה לאן לפנות, והגיעו למצב אשר אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו.

מתוקף תפקידו כנשיא, ראש וראשון לכל בני הישיבות, היה עליו לדאוג לרווחתם הגשמית והרוחנית כאחת. בראותו שאין עצה ואין תבונה, פנה רבי חיים עוזר בלית ברירה למרן החפץ חיים זצ"ל, וביקש ממנו שיואיל בטובו לקחת על עצמו נסיעה ארוכה ומפרכת ליבשת אמריקה, ולנסות לגייס כספים למען הציל את בני הישיבות מחרפת רעב.

החפץ חיים זצ"ל דחה את הבקשה, הצטדק והסביר שאינו מסוגל לקחת על עצמו את המשימה החשובה, בטענה שלא יצליח כי אין לו השפעה. "אני יהודי זקן, נמוך קומה, מי מכירני? בסך הכל מחבר של ספר קטן ובעילום שם, מי ישעה לדברי ומי יתייחס לבקשותי ופניותי?…" תהה.

"אך מאידך, כבודו, הרב מוילנא", פנה לרבי חיים עוזר, "לו נאה ולו יאה להירתם למשימה, הרי הינו איש מפורסם מאד, ובודאי יצליח ביותר להלהיב את ליבות אחינו בית ישראל הנמצאים בארצות הרווחה, לחלץ חושים ולתרום למען הישיבות הקדושות". הוא המשיך לטוות את קו מחשבתו והסביר: "הרי לשם מה יש בו מן התועלת להיות מפורסם, אם לא בשביל לעזור ולפעול למען היהודים וכלל ישראל".

(דברים כדרבנות שבודאי טמנו בחובם מסר חשוב שנקלט במוחו ותודעתו של רבינו זצ"ל עד סוף ימיו).

החפץ חיים לא נתן לרבי חיים עוזר להתחמק, הפציר בו מאד ולא נתן לו מנוח. לחץ שלא יסרב, אלא יקום ויסע לארצות הברית למען הצלת מוסדות התורה. אחר דין ודברים הפטיר ר' חיים עוזר ואמר: "יאמין לי, כבוד החפץ חיים, כי פשוט מטעמי בריאות, אינני מסוגל לקחת על עצמי את העול, לעזוב את הבית ולנסוע למרחקים".

ברגע ששמע מרן החפץ חיים את הדברים, הכריז ואמר: "ווילנער רב, בריאותך חשובה בעיני יותר מכל צרכי עמך בית ישראל, והנני חוזר בי מהפצרותי". דברים אלו יצאו מפיו של אדם קדוש ששמר על פיו ולשונו ומדד כל מילה!

סיפור זה שמעתי מהחזון אי"ש שהיה שם בוילנא בשעת מעשה.

"אית לי רב בבבל איזיל איחזייה"

עז היה רצוני להכיר את רבי חיים עוזר. והנה נקרתה לפני הזדמנות.

בפולין כיהן ראש ממשלה בשם פילסוצקי, שהיה אוהב ישראל (אחרי מותו התחילו האנטישמים להרים ראש). בתאריך בו חל יום מותו, בשנה הראשונה, הוצעו למכירה כרטיסים לרכבת במחיר מוזל, כדי שיוכלו לפקוד את קברו ולחלוק לו את הכבוד הראוי לו. ידעתי שהורי לא יתנו לי לנסוע. אי לכך, קניתי כרטיס והטמנתי אותו בנעלי.

סיפרתי לאבי שאני נוסע לקרעניץ. קרעניץ היה מקום נופש, והרבה גדולי עולם נסעו לשם, רבי שמעון שקאפ, הבריסקר רב, רבי ברוך בער ליבוביץ, ורבי יצחק הלוי שוסטר, שכונה הסוקולוקער רב, והיה יודע בבלי ירושלמי בע"פ.

בקרקא פגשתי את הרב שוסטר ושוחחנו בלימוד. השתעשענו בדברי תורה. תוך כדי שיחה גיליתי לו את סודי, שאני בדרכי לוילנא במטרה להכיר את רבי חיים עוזר. כנראה הדבר לא מצא חן בעיניו, וכאשר פגש את אבי – גילה לו שכוונתי לנסוע לוילנא.

אמי הזדעזעה, ובלילה כאשר הגעתי לרכבת, ראיתי את אמי שהגיעה לקראתי כדי להניאני מלממש את מבוקשי. בבכי נסער ונרגש התחננה וביקשה ממני שלא אסע לוילנא, בהוסיפה גם טעם לדבריה, כי שמוע שמעה אשר בוילנא יושבים בשבת ליד הגמרא עם סיגריה בפה. (באותם ימים, לא הכירו את יושבי הערים הסמוכות והרחוקות, מפאת ריחוק המקום, וניזונו כולם משמועות שונות ומשונות. רבינו הוסיף, שהיום כל העולם כן מכירים זה את זה, אך גם זה חסרון). אמא פחדה שאתקלקל.

נו, מה אפשר לעשות כשאמא בוכה? חזרתי על עקבותי ונסעתי הביתה. אך עדיין לא התייאשתי. הפצרתי באבי שיתן לי רשות לנסוע, הבהרתי לו שאין לי שום מטרה אחרת, חלילה, אלא אך ורק להכיר את רבי חיים עוזר. אחרי הפצרות חוזרות ונשנות, ניאות אבי לתת לי רשות ונסעתי לוילנא.

פעמיים הייתי בוילנא. פעם ראשונה היתה עוד לפני המלחמה, וזכיתי להיות שם כמה שבועות. והתאכסנתי אצל בעל ה'מרחשת'. כאשר הגעתי בפעם השניה לוילנא, היה הבית מלא באנשים שבאו אל הרב. ביקשתי להכנס לרבי חיים עוזר ולהשתעשע עמו בדברי תורה, אך רבי חיים עוזר דחה אותי בהתנצלות, שהיום הוא מתעסק בהצלת ישראל, והוי בגדר "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

הוא הסביר שזה הזמן שהוא מחויב להקדיש את מלוא תשומת הלב לכל יהודי ויהודי, הפונה אליו מתוך מועקה.

"כל אחד ואחד נדמה לו כְּאֻמָּתוֹ"

רבי חיים עוזר התייחס לכל יהודי כאל בן יחיד, כאילו היה זה מכרו היחיד! בהיכרותי עם רבי חיים עוזר, אמרתי לעצמי, שרבי חיים עוזר חושב רק עלי, וכשדיברתי עם אנשים אחרים, סיפרו לי על אותה תחושה – לגביהם.

הרי זה דבר מפליא ומעורר התפעלות, להרעיף הרגשה אבהית על כל אחד ואחד, עד שנדמה לו לכל אחד ואחד שהרב חושב רק עליו.

(מתוך 'מי"ם חיים')