מיועד לחזרה בלבד, ואין לסמוך להלכה.
סימן ע"ט:
דברים שבקדושה ליד צואה:
הקדמה: דין צואה נחלק לעשרה דינים-
א' מאחריו או מן הצדדים- אסור מן התורה משום "והיה מחניך קדוש", ובדיעבד אם קרא ק"ש צריך לחזור.
ב' מלפניו- מרחיק מלוא עיניו, להרשב"א יש בצואה גם איסור "ולא יראה בך ערות דבר" וגם "והיה מחניך קדוש", וממילא אם רואה את הצואה אסור אפי' כשהצואה בחדר אחר (אפי' שאינה לפניו), והרהור מותר כשהצואה בחדר אחר. ולהרא"ש האיסור הוא רק משום "מחניך קדוש", ואם הוא והצואה בחדר אחד אסור לפניו כמלוא עיניו, וילה"ס אם זה דאורייתא והרהור אסור.
ג' ברשות אחרת (מקום גבוה או נמוך עשרה)- להרא"ש מותר ולהרשב"א אסור, וי"א שאם עוצם עיניו מותר לכו"ע, ויש להקל בשעת הדחק.
ד' בחדר אחר והפתח פתוח וכן לפני הפתח- להרא"ש מותר אע"פ שאין דלת ולהרשב"א משמע מסתימת הפוסקים שאסור.
ה' צואה בעששית- מותר כיון שהיא מכוסה, ואפי' מחיצה מזכוכית מהני. ולענין רוחב המחיצה בבית בעינן מכותל לכותל ובשדה מספיק רוחב ארבעה להתיר מה שכנגדה. ואם חלון זכוכית מפסיק בינו לצואה שבחוץ מותר גם לרשב"א שאוסר ברשות אחרת.
ו' צואה במים- אינו כסוי ואסור.
ז' ריח רע שיש לו עיקר- הוי כצואה מן התורה, ובדיעבד חוזר וקורא ק"ש, וצריך להרחיק לאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. ואם העיקר בחדר אחר א"צ אלא שלא יגיע אליו הריח, ואם מגיע אליו הריח אסור מדרבנן. וכתב הבה"ל שדעת הרבה פוסקים שצריך ד"א ממקום שכלה הריח, וכן במכוסה נחלקו הפוסקים אם דינה כריח רע שאין לו עיקר או כמו יש לו עיקר.
ח' צואה עוברת- אסור מדאורייתא, וצריך להרחיק מאחריו ד"א, ומלפניו י"א כמלוא עיניו וי"א ד"א.
ט' מי רגלים- מדאורייתא אסור כנגד העמוד, ומדרבנן אסור בשותת או על הארץ, וצריך להרחיק לפניו כמלוא עיניו ולאחריו ד"א. ואם מסריחים אסור מדאורייתא.
י' אשפה ונבילה וכדו' שריחם רע- אסור מן התורה אם הריח חזק ואין דרכו ליפסק מהרה, (דאל"כ א"צ להרחיק אלא למקום שכלה הריח. וסתם אשפה שאין ידוע בה ריח רע אינה בכלל זה אם ידוע שאין בה צואה ומי רגלים).
עביט של מי רגלים וגרף של רעי אסור מדאורייתא. צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן. ריח רע שאין לו עיקר אסור מדרבנן. כמה צריך להתרחק מצואה
לאחריו- היתה צואה מאחריו צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח (דכתיב "והיה מחניך קדוש). ואם הרחיק מהריח פחות מד"א נחלקו הפוסקים אם הוי דאורייתא ומעכב בדיעבד או לא.
לפניו- אם הצואה מלפניו מרחיק כמלוא עיניו, וא"צ להרחיק אלא ממנה ולא ממקום שכלה הריח. וילה"ס אם זה מדאורייתא, ומ"מ אינו חייב אלא בידוע ולא בספק, ויש מחמירים במקום שראוי להסתפק. ואפי' בלילה או שהוא סומא צריך להרחיק כמו אם היה יכול לראות סומא ישער כאדם בינוני, ובלילה כל אחד ישער כפי שהיה רואה ביום, (ולרשב"א מותר להרהר מחוץ לד"א ולרא"ש צ"ע). החזרת פנים בלי הגוף לא נחשבת לאחריו.
מן הצדדים מדינא סגי בד"א אבל עדיף שתהיה מאחריו, וצדדים שלפניו י"א דאסור כמו לפניו, ואם רואה בלא הטית הראש לכו"ע דינו כלפניו.
ויש ליזהר בלילה לא לומר ק"ש לפני הבתים כי דרך להיות שם צואה, וכן בשעת קידוש לבנה יזהר שלא יהיה דבר מסריח לפניו אפי' מחוץ לד"א, ומוטב שלא לקדש כלל, והנזהר בהלכות אלו זוכה לאריכות ימים.
בבית הכנסת- אם יש צואה או מי רגלים בבית הכנסת צריך הש"ץ לשתוק עד שיוציאוה משם, אף שאינו בתוך ד"א דא"א שלא יהיו אחרים בתוך ד"א, ודווקא כשמוציא אחרים יד"ח או כשצריכים לענות אמן, אבל בפסוקי דזמרה מספיק מה שהוא רחוק מן הצואה כפי שצריך להרחיק ולכא' ה"ה בק"ש וברכותיה, וצ"ע, ובמי רגלים ודאי יש להקל שלא להודיע לש"ץ. ואם אין אף אחד בתוך ד"א לצואה ואינה לפניהם מותר להמשיך להתפלל אפי' אם היא בינם לש"ץ (וי"א שבמפסקת בינם לש"ץ לא יענו אמן). ואם שהה כדי לגמור את כולה (מתחילה ועד סוף, לפי הקורא), אם לא היתה הצואה בד"א שלו א"צ לחזור, ואם היתה בד"א שלו בפסוקי דזמרה ובברכות ק"ש א"צ לחזור, ובק"ש ובתפילה צריך לחזור. ואם תינוק השתין מים באמצע חזרת הש"ץ צריך להפסיק (ודלא כמור וקציעה שהקל בזה משום כבוד הציבור), אמנם אם המי רגלים הם מחולה המטפטף לאונסו יש ליזהר שלא לגלות כדי לא לביישו. ואם התינוק מחוץ לד"א של הש"ץ אפשר דיש להקל.
צואה ברשות אחרת
אם הצואה במקום גבוה עשרה (טפחים) או נמוך עשרה, או שהוא במקום גבוה עשרה והצואה למטה, (ונחלקו האחרונים אם צריך גם רחב ד' ובדיעבד יש להקל), או שהצואה בחדר אחר ואפי' הוא רואה אותה ואין שם דלת, לשיטת הרא"ש אם אין ריח רע מותר לקרוא ק"ש כיון שהצואה ברשות אחרת, ולרשב"א צריך שלא יראה אותה משום "ולא יראה בך", ולענין הלכה הוא ספיקא דדינא. והרהור מותר בכל. ואמנם אם יש חלון שמפסיק או שאינו יכול לראות מחמת גובהו או עמקו מותר לכו"ע, ובלילה או בסומא נחלקו האחרונים ויש להקל בשעת הדחק, ואם חזיר עובר כנגד החלון הפתוח לכו"ע יש להקל כשעוצם עיניו, ובלא עצימת עינים נכון להחמיר.
ואם יש ריח רע י"א (וכן הלכה) שלא מועילה הפסקה או שינוי רשות, אלא צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח (ויש מקילים שירחיק עד מקום שכלה הריח), ואם אינו מריח אפשר שיש להקל בשעת הדחק, וי"א שמועילה הפסקה גם לריח רע כמו שמועילה לצואה עצמה.
ויש ליזהר מלדבר דברי קדושה כשהוא בחלון פתוח ויש כנגדו צואה או חזיר, אף אם אין ריח רע, ואם עוצם עיניו ואין ריח מותר, ובספק אשפה מותר ולכתחילה גם בזה יעצום עיניו.
אם העבירו צואה בבית ונשאר ריח יש להחמיר, ואם אינו מריח מותר.
אם הכניס ראשו למקום שיש צואה, או שהוציא ראשו משם ורובו נשאר, אסור בדברים שבקדושה.
חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה והגדולה רחבה יותר בצדדים, אין הקטנה נחשבת כרשות אחרת מהגדולה, אבל הגדולה נחשבת כרשות בפני עצמה, ועל כן אם הצואה בגדולה אסור לקרות גם בקטנה עד שירחיק ד"א ממקום שכלה הריח, ופלא על הב"י שלא הזכיר שיטת רש"י תוס' והריטב"א שאסור בכל הקטנה, ואם הצואה בקטנה מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה, אם אין מגיע ריח רע, והפמ"ג כתב שאם יש ריח רע בחלק מהגדולה צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח.
דבר שריחו רע שלא מחמת עיפוש כגון עטרן אין דינו כצואה.
צואת בעלי חיים
בעלי חיים א"צ להרחיק מצואתם אם אין בהם ריח רע שדרך בני אדם להצטער מכזה ריח, ובסתמא אין בהם ריח רע. ואם יודעים שיש בהם ריח רע דינם כדין צואת אדם וכנ"ל, ואף שפסק הריח אסור כיון שחל עליהם שם צואה וכ"ש בצואת חתול וכו', והמ"א חולק וסובר שסתם צואת בהמה חיה ועוף אף אם ריחם רע בעת היציאה א"צ להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח, לבד מאלו שידוע שריחם רע מאד. ולענין ק"ש י"א שיחזור ויקרא, אך לענין תפילה אין להחמיר.
צואת כלב וחזיר- אם נתן בהם עורות וי"א אפי' כבר לקח את העורות ונתייבשה הצואה, צריך להרחיק מהם כמו מצואת אדם, ואם לא נתן בהם עורות שוה דינם לשאר בע"ח.
צואת חמור הרכה לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבילה מסרחת, דינם כצואת אדם, דמסתמא ריחם רע, ואסור אפי' אם יזדמן שאין להם ריח רע והבה"ל מפקפק בדין זה. וסתם צואת בהמה אין לחוש שהיא של חמור, ובסמוך לעיר שמצויים בה חמורים י"א שיש לחוש.
מי רגלים של חמור וצואת תרנגולים אדומה (י"מ שהצואה אדומה וי"מ שהתרנגולים אדומים) להירושלמי אסור לקרות ק"ש כנגדם. ואם עבר וקרא כנגדם או כנגד לול של תרנגולים יחזור ויקרא, ובתפילה יתנה. ואין להחזיק תרנגולים אדומים בבית שלומדים ומברכים שם, ובפרט בבית ת"ח.
צואת תרנגולים ההולכים בבית דינה כצואת בהמה חיה ועוף. ואפי' אם עיקר חיותם מחמשת מיני דגן יש להקל אא"כ יודעים שצואתם מסרחת, ועופות היושבים על ביצתם צואתם כצואת אדם.
לול תרנגולים או אווזים דינו כצואת אדם כיון שהוא מאוס, וכתב החיי אדם דה"ה בדיר של בהמה והקצש"ע כתב שיש לחלק, ולהלכה הדין כהחיי אדם דרפת בקר הוא בכלל אשפה, ואם הרפת מסרחת ודרך בני אדם להצטער מזה א"צ לטעמים הנ"ל, ואם פינו את הרפת מהצואה ונסתלק הריח הרע מותר, אך יבדוק שגם הכתלים נקיים, ושומר נפשו ירחק מזה.
אשפה שריחה רע אסור לקרות כנגדה מדאורייתא, ודינה כצואת אדם לכל דבר, ואפי' ידוע שאין בה צואה ומי רגלים אסור. ואם ברוב הימים נסתלק ממנה הריח הרע מותר אם היא בדוקה מצואה.
כללו של דבר כל ריח רע הבא מדבר המסריח כנ"ל ויש לו עיקר מרחיקים ממנו כדין צואת אדם, דכתיב "והיה מחניך קדוש".
ריח רע שאין לו עיקר- כגון שיצא ממנו רוח מלמטה, אסור בד"ת עד שיכלה הריח, ואם יצא מחבירו מותר בד"ת, אבל בק"ש וברכות אסור עד שיכלה הריח, וכתב הא"ר שמספיק שילך למקום שאין ריח רע, וא"צ להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח.
סימן פ':
מי שנצרך להפיח מה יעשה
מי שעלול להפיח באמצע ק"ש ותפילה, לא ימנע מלקרוא ק"ש ולהתפלל, וצריך לבדוק עצמו ויותר אין עליו חיוב, ואם יזדמן לו הפחה יפסיק עד שיכלה הריח.
ואם ודאי לו שיפיח לא יתפלל, ואם עבר זמן תפילה יתפלל מנחה שתים כדין אונס. ולהגר"א הטעם משום תפילין, וצ"ע שהרי יכול להתפלל בלי תפילין, ונראה שלכן כתב הגר"א שדין זה אינו להלכה, וגם בלא הטעם של תפילין קשה למה ימנע מלהתפלל הרי הוא אנוס, ויפסיק עד שיכלה הריח.
ולענין ק"ש אם יכול לשמור עצמו בזמן ק"ש יניח תפילין בין אהבה רבה לשמע ויברך עליהם, ומיד אחר ק"ש יחלצם, ואם יעבור זמן ק"ש [מהשו"ע משמע שלא יקרא אך] כתבו האחרונים שלא יפסיד זמן ק"ש דאורייתא, ויקרא ק"ש ולא יתפלל. ואם יכול לעצור עצמו בזמן ק"ש ותפילה יאמר רק ק"ש ותפילה.
תפילין לא יניח אף בזמן ק"ש עד שידע שיכול להניחם בגוף נקי.
טלית א"צ גוף נקי ויכול ללובשו כל היום אפי' יודע שיפיח, (ואם הביאו לו הטלית בין אהבה רבה לק"ש יניחה בלא ברכה).
הרגיל בהפחה- כל הנ"ל זה דווקא במקרה זמני, אבל אם רגיל בכך ואם לא יתפלל יהיה פטור לגמרי מתפילה, מותר להתפלל בלא גוף נקי, לכן יקרא ק"ש ויתפלל, וכשמגיע לו הפחה יפסיק עד שיכלה הריח, כדין ריח רע שאין לו עיקר. ולענין תפילין מסתפק הפמ"ג אם יכול להניחם כמה רגעים, אבל יותר מזה אסור, ולא יברך עליהם, ואם אינו יכול לשמור עצמו כשמניח שניהם יניח התפילין אחד אחד.
מי שיש לו חולי שמטפטף תמיד מי רגלים, ישים בגד סביב אברו והבגדים העליונים יהיו נקיים, ויכנס לבית הכנסת כשאינו נצרך לטפטף ויתפלל אע"פ שיודע שיטפטף בזמן תפילתו.
סימן פ"א:
הרחקה מצואת קטן
קטן שעדיין הוא בגיל שאין יכולים לאכול כזית דגן (חמשת המינים) בזמן של אכילת פרס בגדול בינוני (י"א ג' ביצים וי"א ד' ביצים), א"צ מן הדין להרחיק מצואתו ומימי רגליו. אמנם טוב וישר להרחיק אפי' הוא בן ח' ימים.
ואם הגיע לגיל שאדם בינוני יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס צריך להרחיק, ואפי' אם יכול לאכול ע"י בישול מיקרי אכילה. וגם מעמוד מי רגלים שלו צריך להרחיק מדאורייתא. וכן אם לא הגיע לשיעור זה, אבל הוא עצמו יכול לאכול בשיעור זה צריך להרחיק.
אמנם אם ידוע לנו שקטן זה הוא חלש ואינו יכול לאכול בשיעור זה א"צ להרחיק אפי' בגיל שלש או ארבע, אבל אם היה ראוי לאכול אפי' פעם אחת, ואפי' ע"י בישול, ואח"כ נחלש, אפי' לא אכל ימים רבים דינו כגדול וצריך להרחיק. ואם בטבעו הוא יכול לאכול צריך להרחיק אפי' לא אכל מעולם. ויש מקילים אם ידוע שלא אכל ימים רבים, ולכתחילה ודאי יש להחמיר ובמי רגלים אפשר שיש להקל (שעה"צ), אך בדיעבד א"צ לחזור ולהתפלל אך בק"ש יחזור ויקרא. ואם ראינו שקטן זה אכל בעצמו צריך לחזור ולהתפלל.
גדול מגיל שש או שבע צריך להרחיק מצואתו, אפי' אם אינו יכול לאכול כלל דגן.
היה קורא ק"ש או מתפלל וראה שיש צואה או מי רגלים כנגדו והוא כבר באמצע ק"ש או תפילה, ילך כדי שתהיה הצואה מאחוריו ד"א ממקום שכלה הריח, או שיחזיר פניו לצד אחר (אם אינו בתפילה), ואם יש לפניו נהר ואינו יכול להחזיר פניו ילך כדי שתהיה מן הצדדים בריחוק ד"א, וא"צ לחזור לראש אלא ימשיך ממקום שהפסיק. אמנם אם מצא שהוא בתוך ד"א למקום שכלה הריח לכו"ע צריך לחזור לראש, ואם מצא מי רגלים אינו חוזר אלא למקום שפסק. ושיטת רבינו יונה שאם היה במקום שיש להסתפק אם יש שם צואה אף בכמלוא עיניו צריך לחזור לראש, ואין להחמיר בדיעבד וכ"ש בשאר ברכות. ואם שהה כדי לגמור את כולה עיין בסימן ס"ה.
סימן פ"ב:
מתי בטל האיסור מהצואה
צואה יבשה שאם יזרקנה תתפורר לפרורים דקים מותר לקרות כנגדה אם אין בה ריח רע, ושיטת הרמ"א שרק בנפרכת ע"י גלילה מותר ואם נפרכת ע"י גלילה משמע מהרמ"א שא"צ לחוש שאינה נפרכת ע"י זריקה, ובא"ר כתב בשם האחרונים להחמיר גם כדעת המחבר. ואם מפלאי אפלויי (סדקים סדקים) אף דמשמע מהרשב"א שמותר מהפוסקים משמע דאסור. ואם אינה נפרכת אלא לכמה חלקים אסור.
צואה קרושה- ובימי הקור שהצואה נקרשת כאבן ואין ממנה סרחון, המ"א מסתפק בזה, ודעת כל האחרונים שאסור, ואף בדיעבד יחזור ויקרא ק"ש ויתפלל בנדבה.
ואם הצואה תחת מים קפואים או תחת שלג הוי כיסוי. אבל מי רגלים קפואים יש להחמיר שלא לקרות.
מי רגלים שנבלעו בקרקע או בבגד, לשיטת השו"ע אסור אם הם מרטיבים את היד, ולשיטת הרמ"א והאחרונים אסור רק בטופח ע"מ להטפיח, ואז צריך להרחיק מהם ד"א כמו מצואה, ומ"מ א"צ לשפוך עליהם רביעית מים כדי לבטלם, אלא די במעט מן המעט מים, שגם בהם אין אלא טופח ע"מ להטפיח.
סימן פ"ג:
דברים שבקדושה בבית הכסא
בית הכסא ישן (שזימנוהו לבית הכסא, והשתמשו בו אפי' רק פעם אחת, או אפי' לא זימנוהו אם דרך ליפנות שם) אסור לקרות כנגדו אפי' אם פינו ממנו את הצואה(מדאורייתא, וספק לחומרא ודלא כהפנים מאירות), וצריך להרחיק לפניו כמלוא עיניו ולאחריו ד"א, ואם יש ריח רע צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח.
ביש לו מחיצות- שיטת השו"ע שאין האיסור אלא אם אין לו מחיצות, אבל אם יש לו מחיצות (נסתפק הפמ"ג אם צריך ד' מחיצות או שמספיק ג') עד הארץ או ג"ט סמוך לארץ, אע"פ שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך, אם לא מגיע אליו ריח רע, ואם מגיע אליו ריח רע צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח (ואמנם להשו"ע די שאין מגיע אליו ריח רע) וא"צ להרחיק לפניו כמלוא עיניו.
מחיצות שאינם גבוהות עשרה- שיטת השו"ע שגם במחיצות שאינם גבוהות עשרה מותר, ובזה חולקים עליו כל האחרונים.
מחיצות גבוהות עשרה- דעת השו"ע להתיר כנ"ל, ויש אחרונים שסוברים כך, והרבה אחרונים חולקים גם בזה, וס"ל שהמחיצות שדרכם לקבל צואה דינם כצואה וכגרף של רעי שאסור אפי' אין בו ריח רע ואפי' אם פינו את הצואה, וצריך להרחיק מהמחיצות ד"א ומלפניו כמלוא עיניו.
ולכן יש ליזהר מדברי קדושה בחצר בית הכנסת כנגד בית הכסא כמלוא עיניו אפי' הוא סגור. וכן יזהר שלא לעשות פתח הסוכה מכוון כנגד מחיצות בית הכסא. ואם מול חלון ביתו יש בית הכסא והחלון פתוח נכון ליזהר מלדבר דברי קדושה (ובעת הדחק יש להקל אם לא מגיע לו ריח רע, כיון שהוא ברשות אחרת) ואם עוצם עיניו מועיל לכו"ע.
מחיצה של בית שסמך לה בית הכסא אין דינה כמחיצת בית הכסא, ומותר אפי' בסמוך, כיון שאין המחיצה מיוחדת לבית הכסא לבד.
מקום שרגילים ליפנות בו- מקומות שאין שם בית הכסא קבוע, הרי המקום שרגילים ליפנות בו דינו כבית הכסא, ולא מועיל לפנות את המקום כדי לעשות סוכה, ואפשר שהבנין מפקיע ממנו שם בית הכסא אע"פ שהוא זמני, ואמנם צריך לנקות הכתלים של הבית, וכן יש שנכשלים ולוקחים דופן או דלת ממקום מאוס וכיוצא בזה, ושומר נפשו יעשה סוכה במקום נקי, ואם צריך לעשות עירוב יעשה עירוב.
מקום שנפנה שם במקרה ופינו ממנו הצואה אין עליו שם בית הכסא ומותר אפי' בתוכו.
דיני הזמנה לבית הכסא-
בית הכסא חדש- מקום שזימנו לבית הכסא ועדיין לא נשתמש בו כלל, מותר לקרות כנגדו, אבל בתוכו אסור ואפי' בדיעבד לא יצא, ויש מחמירים גם בד"א שלו. ותוכו היינו בין המחיצות ובאינו מוקף מחיצות אסור במקום שהזמין, והבונים אסור להם לברך שם. ולהרהר בד"ת מותר אף בתוכו.
אין חילוק בין הזמנה בדיבור להזמנה במעשה. וצ"ע אם צריך דווקא הזמנה לעולם או גם הזמנה לזמן אוסרת, ומ"מ בהזמנה לזמן שנשתמש בו פעם אחת אין אסור מדאורייתא.
אם אמר בית זה לבית הכסא, ואמר על בית אחר וגם זה דינם שוה, ואם אמר על השני ובית זה ולא אמר וגם זה הרי השני ספק דשמא כוונתו לתשמיש, ולכתחילה לא יקרא ואם קרא יצא.
בית הכסא בחפירה ופיו רחוק ד"א מהגומא, והוא עשוי כמדרון בענין שהרעי ומי הרגלים יורדים מיד לגומא, אין דינו כבית הכסא אפי' אין לו מחיצות למעלה. אבל אם יש בו ריח רע אסור, וכן אם משתינים לפעמים גם מחוץ לגומא דין מקום זה כבית הכסא ואסור בדברים שבקדושה, אבל המחיצות אין דינם כבית הכסא.
מקום העשוי לכל להשתין שם והוא מסריח מאד, יש גם על המחיצות שם בית הכסא, כמו עביט של מי רגלים.
ספסל נקוב שנפנים עליו- לשיטת השו"ע דינו כבית שהזמינו לבית הכסא, ומותר לקרות ק"ש כנגדו, כיון שאין עליו צואה מעולם, ומתחתיו אין כי אם בעת הצורך ובזמן שיש מתחתיו צואה דינו בכית הכסא, ויל"ע אם כל החדר דינו כבית הכסא, ואם החדר משמש גם לדברים אחרים אפשר שיש להקל, ואמנם בתוך ד"א למקום שכלה הריח ודאי דינו כבית הכסא מן התורה. והרבה אחרונים סוברים שיש לו דין בית הכסא ישן, אפי' הוא נקי ואין בו ריח רע, ולכן יזהר כשאומר דברים שבקדושה להוציאו מהבית או שיהיה מאחוריו ד"א, או שיכסהו. וכן יש ליזהר כנ"ל בכסאות הנקובים לצורך הילדים, וכיון שהקטן רגיל ללכלך את הכסא יש עליו שם בית הכסא לכו"ע אמנם אם נשתמש בו רק קטן שצואתו מותרת עדיין, לכאו' יש להקל. ועוד יש להעיר בזה שהרי הוא משמש גם לעמידת התינוק ולא רק לעשית צרכיו, ואפשר שאין אסור אלא במיוחד רק לעשית צרכיו, וצ"ע. ובלאו הכי יש להחמיר לכסותו כי מצוי שיהיה מלוכלך. ואם הספסל משמש גם לישיבה כשהוא מכוסה בכר, מותר לומר כנגדו דברים שבקדושה כשהוא מכוסה בכר וא"צ לכסותו בדבר אחר.
כל מי שקרא במקום שאסור לקרות צריך לחזור ולקרות, ובמי רגלים י"א דבדיעבד אינו חוזר ויש חולקין.
סימן פ"ד:
דברים שבקדושה ושאלת שלום במרחץ
מקום שזימנוהו למרחץ ועדיין לא רחצו בו אפי' פעם אחת מותר בק"ש.
בית החיצון שכולם לבושים שם שהיו לובשים החלוק בבית האמצעי ויוצאים לבית החיצון לגמור שם את הלבישה מותר בק"ש.
בית האמצעי שקצת בני אדם לבושים וקצת ערומים מותר בשאלת שלום ובהרהור בד"ת (אפי' נגד ערוה), ומותר לענות אמן על מי שבירך בחוץ, ואסור בק"ש ובתפילה וברכות וד"ת. ובדיעבד א"צ לחזור ולברך או לקרות ק"ש (אא"כ קרא כנגד ערוה) ואם עכשיו אין שם אנשים ערומים יש מקילים ויש מחמירים. וי"א שאם שואלים אותו הלכה לא יאמר אסור לענות במרחץ אא"כ יש בו דרכי שלום.
בית הפנימי שכולם עומדים שם ערומים ובירושלמי איתא שרובם ערומים אסור אפי' בענית אמן ובשאלת שלום, ואפי' אין שם אדם, ואם נתנו לו שלום לא יענה אין משיבין במרחץ ויכול לומר מרחץ הוא, ואפי' אין רוחצים בו אלא בקיץ ועכשיו חורף. ואדם ששמו שלום נחלקו בזה הפוסקים ולהלכה מותר וכן נוהגים וירא שמים יחמיר ויבליע את המ' או שיסיים בנ' (וכן באגרת נכון לכתוב שלום בלא מ'). ואם שאלו אותו הלכה לא יענה ולא יאמר אסור לענות במרחץ ויכול לומר מרחץ הוא.
ואם עשו שינוי מעשה בגוף המרחץ או בית הכסא (כגון שעקרו התנור ועשוהו בית דירה, מותר להניח מזוזה בפתחו ולברך עליה ולקרות שם ק"ש ותפילה.
בית הטבילה דינו כבית האמצעי, ואולם ברכת הטבילה מותר לברך שם מפני שהיא הכרחית, אך לא יברך כנגד ערוה שלו או של אחרים, וכן הדין באשה הטובלת, ובפמ"ג כתב שעדיף שתברך בתוך המים (וטוב שתעכור את המים ברגליה) דיותר מסתבר ששם אינו כבית האמצעי, ומ"מ גם בזה אסור כנגד ערוה. ולענין לומר שם ברכה אחרת אם אין שם אדם ערום לט"ז תלוי במחלוקת הנ"ל בבית האמצעי, והמ"א מתיר כיון שאין שם זוהמא.
מקוה ששופכים בה מים חמים אפ"ל שאין שם הבל וזוהמא כמו במרחץ. ואם המקוה במרחץ, במרחץ ודאי אסור, ובמים צ"ע.
מבואות המטונפות דינם כבית הפנימי ואסור אף בשאלת שלום.
שתיה- אין לשתות בבית המרחץ אא"כ בירך בבית החיצון או בבית הבלן אם אין שם ערומים, או שיכנס בתוך המים עד מעל הערוה ויכסה ראשו ויברך וישתה מעט ע"מ להמשיך לשתות בבית המרחץ, אבל אסור לברך בחוץ או לברך בחדר אחר ולשתות רק במרחץ.
מזוזה- פטור בבית הפנימי ובאמצעי, וכן בחצר אם עומדים שם ערומים. ודירת הבלן חייבת אך יכסה אותה כי מצוי שם ערומים.
מקום העשוי לעיבוד לתת או לזיקוק יי"ש וכדו' שעושים ממנו מרחץ פעם או פעמים בשנה מותר להתפלל בו וחייב במזוזה, וי"א שיכסה את המזוזה.
בית שעומדים בו אמבטאות לרחיצה דינו כבית הפנימי.
סימן פ"ה:
מבואות המטונפות- אסור לקרות ק"ש במבואות המטונפות אפי' מניח ידו על פיו וקורא בלחש שאינו ניכר כלל שקורא. ואם התחיל לקרות והגיע לשם צריך להפסיק, ואם שהה כדי לגמור את כולה, לדעת השו"ע אינו חוזר לראש, ולדעת הרמ"א חוזר לראש (ועיין לעיל סימן ס"ה).
בית הכסא ובית המרחץ ומקום הטינופת
בית הכסא (עד ד"א ממקום שכלה הריח), ובית המרחץ, ומקום הטינופת (שיש שם צואה ומי רגלים) אסור אף להרהר שם בד"ת, ואפי' אין שם אדם, ואסור ללמוד במרחץ גם את הלכות המרחץ, ואסור לעיין במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש.
אבל מותר להתבונן בגודל שפלותו ושסופו רימה ותולעה, ויחשוב חשבונות ביתו והוצאותיו כדי שלא יבוא להרהר ובשבת יחשוב על בנינים וציורים יפים. ומותר לומר דברי חול בלשון הקודש, ומידת חסידות להחמיר.
כינויים כגון נאמן מותר לומר, ואם כוונתו לקב"ה י"ל דאסור. ולומר רחום יש מתירים ויש אוסרים ובלעז מותר לכו"ע, ולומר הרחום ירחם עליך י"ל דאסור, ושמות שאסור למוחקם אסור לומר אפי' בלשון לעז, ושלום אסור לומר כדלעיל סי' פ"ד.
לאפרושי מאיסורא- מותר להפריש שם מדבר האסור אף בלשון הקודש, ומותר לומר אסור לעשות כך, וא"צ לדקדק לומר בלי לשון הוראה, ויש מחמירים בלשון הוראה, ואם אין דבריו נשמעים מפני הקיצור מותר לתאר בפניהם גודל האיסור כדי להפרישם, ומותר לומר לחבירו שיעשה איזה דבר אפי' אם משתמע שהדבר מותר.
אם נכנס בליבו הרהור עבירה מותר להרהר בד"ת.
בבורסקי אסור בדבר שבקדושה אחר שהתחיל העיבוד שיש ריח רע, ואז אסור אפי' לאומן עצמו שהורגל בכך.
מי שהרהר לאונסו כתב הב"י שמותר, י"מ דמותר אף לבטא בשפתיו, וי"א שהדיבור אסור ואין כוונת הב"י אלא שלא עשה איסור בהרהור, ואמנם חובת גברא לדחות ההרהור.
במקום שמותר להרהר בד"ת כגון במרחץ בבית האמצעי או כשנגע במקומות המכוסים ואינו מטונף, מותר לפסוק דין דהוי כהרהור, ובלבד שלא יאמר הטעם.
סימן פ"ו:
מים סרוחים, או מי משרת פשתן או קנבוס, או מי כביסת בגדי קטנים שיש בהם צואה, ודרך להצטער מאותו ריח, צריך להרחיק מהם כמו מצואה לפניו כמלוא עינו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח, ואיסורו מדאורייתא, (ויש ליזהר בזה במקוואות סרוחים).
גינה שממשיכים לתוכה מים סרוחים והיא סמוכה לבית הכנסת, אף אם קדמה הגינה צריך בעל הגינה להרחיק.
מרתף יין שיש בו ריח מעופש וקצים בו וכדו'- להא"ר אסור לקרות שם ק"ש, וברמב"ם משמע שמותר ורק גדולי החכמים היו נזהרים בזה בתפילה.
סימן פ"ז:
הרחקה מגרף של רעי ועביט של מי רגלים
שיעור ההרחקה- גרף של רעי ועביט של מי רגלים צריך להרחיק מהם כמו מצואה, לפניו כמלוא עיניו, ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח, (וע"ע בסימן ע"ט) ואם הרחיק כדין מותר בק"ש.
בדיעבד אם קרא ק"ש צריך לחזור אם קרא במקום שהיה עליו להסתפק אם הם שם, אבל אם מצאם כמלוא עיניו אינו חוזר בדיעבד.
מתי נחשבים גרף ועביט- אם הם של חרס או של עץ, אף אם הם רחוצים מבפנים ומבחוץ ונקיים לגמרי ואין מהם ריח רע. אבל אם הכלי מיוחד גם לתשמיש אחר, ואין בו צואה או מי רגלים ואין ממנו ריח רע מותר. וכן אם שופך רביעית מים בכל פעם שמטיל בתוכו מי רגלים, אלא שבזה אם יש ריח רע דינו כעביט ממש. ולא מועיל להטיל בהם מים אפי' עד שוליהן.
אם הם של מתכת או זכוכית או חרס מצופה מותר אם הם רחוצים יפה מבפנים ומבחוץ, ואין מהם ריח רע. ואם יש מהם ריח רע דינו כריח רע שאין לו עיקר שא"צ להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח, ואם אינה רחוצה צריך להרחיק ד"א שמא יש עליה ממשות של זוהמא. ונחלקו הפוסקים בחרס מצופה אם צריך שיהיה מצופים מבפנים ומבחוץ, ויש להחמיר, ואם כפאו על פיו יש להקל.
כלי פורצלן יש להחמיר בהם לדין זה, וכמו שלא מועילה בהם הגעלה ואף שי"ל שיש חילוק מ"מ למעשה נכון להחמיר.
כפיה- אם כפה עליהם כלי מותר בק"ש, ובזה אמרינן לבוד אם אין כולו נוגע בקרקע, אבל אם פתוח למעלה אפי' פחות מג' אסור. ואם כפה את הגרף והעביט עצמם על פיהם נחלקו בזה הראשונים והלכה כדברי האוסרים, ובשל מתכת מהני כפיה על פיו. ואם העמידם בתוך כלי אחר י"א שדי שמחיצות הכלי יסתירו את הגרף והעביט, אם אין ריח רע, וי"א שצריך שיהיו גבוהים י' טפחים יותר מהגרף והעביט.
כיסוי- אם כיסה את הגרף והעביט (בחרס אפי' רחוץ ובמתכת באינו רחוץ) ויש מהם ריח רע דינו כריח רע שיש לו עיקר.
ירגיל האדם שיהיה לו עביט ממתכת או זכוכית, ויטיל לתוכו רביעית מים, ויהיה רחוץ ונקי, ואז מותר בדברים שבקדושה, ואם הוא נקי ואין ממנו ריח רע די שירחצוהו מערב שבת לערב שבת.
גג שאין לו מחיצות והוא בולט מחוץ לבית, אינו נחשב כרשות אחרת, ואם יש צואה חוצה לו אסור לומר מתחתיו דברים שבקדושה אפי' אין רואהו, ואפי' אם הוא רק מקום שראוי להסתפק בו.
מה נחשב מחיצה להפסיק- מיטה שגבוהה עשרה והמחיצות מגיעות לארץ, או שאין הרגלים גבוהות ג' והוי כלבוד, ויש צואה או גרף ועביט מאחוריהם, י"א שהמיטה נחשבת כמחיצה ומותר לקרות לפניה אם אינו רואה ואין ריח רע וכן מותר כשהוא על המיטה אם לא מוציא אבר מחוץ למיטה. וכתב המ"א שצריך שהמיטה תחצוץ מכותל לכותל. והרבה מפקפקים בדין זה, וכתב החיי אדם שבדרבנן (מי רגלים בכלי שאינו גרף או על הארץ) יש להקל כנגד המחיצה אבל לא כנגד האויר, וכן אם יש עומד מרובה על הפרוץ יש להתיר בשעת הדחק ואפי' בצואה אם הוא כנגד המחיצה ואינו רואה את הצואה, וכן חריץ עמוק י' במשך ד' ורחבו ד' הרי הוא מחלק לשתי רשויות. ושולחן שלנו שעומד על רגלים ואין ברחבו ד' טפחים אינו מחיצה אע"פ שגבוה י'.
סימן פ"ח:
טהרה לצורך ק"ש תפילה ותורה
כל הטמאים מותרים בק"ש.
טבילת עזרא- עזרא תיקן שיהיה אסור בק"ש ותפילה ודברי תורה עד שיטבול, ואח"כ ביטלו אותה תקנה והעמידו על הדין שבעל קרי מותר בהנ"ל, גם בלי טבילה ובלי רחיצה בט' קבין, וכן המנהג. ומ"מ מי שירצה לטבול תבוא עליו ברכה, וכן נוהגים אנשי מעשה, ומ' סאין מים שאובים כשרים לטבילה זו. ודווקא ברי או חולה ששימש מיטתו, אבל חולה –חלש לאונסו פטור מכלום, ורק ירחץ אותו מקום שלא יהיה מלוכלך משכבת זרע. ובריא שראה מים חלוקים פטור מכלום (ואינו טמא אלא לתרומה).
רחיצה בט' קבין- אם קשה הטבילה יכול לרחוץ בט' קבין וגם לזה מהני מים שאובים, ואפי' מג' כלים אם לא מפסיק בין שפיכת האחד לשני כלל, ויותר מג' כלים אין מצטרפים. וטבילה בט' קבין לא מועיל בין בכלי בין בקרקע, ויזהר לעמוד זקוף בעת השפיכה ויניח שתי ידיו כנגד ליבו ולא ידחק אותם כדי שיוכלו המים להכנס שם, ויזהיר לשופכים שישפכו כנגד גופו ממש. ומ"מ אם חציו במקוה ובאותו הזמן שפכו ט' קבין על שאר גופו טהור. ויש ליזהר בכל זה גם הנטהרים בערב ר"ה וערב יו"כ על ידי ט' קבין.
לא יפסיד זמן ק"ש או תפילה בשביל טבילת עזרא, ואפשר שאפי' אם יפסיד תפילה בציבור אין נכון להחמיר. חציצה אינה פוסלת בטבילת עזרא, אבל ברוב גופו פסול. דין הנדה בימי ראיתה וכדו'
י"א שאין לנדה בימי ראיתה להכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם, וי"א שמותרת בכל, וכתב הרמ"א דהעיקר כהמתירים אבל נוהגים כסברא ראשונה, וי"א שאין נזהרים אלא מלהכנס לבית הכנסת ולראות ס"ת ושלא תתפלל בפני חברותיה, ולא משום איסור אלא משום מנהג וכבוד.
אמנם בימים הנוראים (מיום א' דסליחות) וכן אם משיאה את בנה או את בתה, או שהיא בעצמה יולדת ועברו ד' שבועות ולא טבלה, מותרות ללכת לבית הכנסת ולהתפלל, והסכימו האחרונים שצריכה להתפלל ולברך בביתה כל הברכות, וכ"ש ברכת המזון וקידוש.
והמ"ב כתב שבמדינותינו נוהגים התר לעולם, אך לא יסתכלו בס"ת בזמן ההגבהה, ולא ילכו לבית הקברות עד שיטבלו.
בימי ליבון נהגו התר. ובימי טוהר מותר מדינא והנוהגות איסור יש למחות בידם.
הלכות תפילה:
סימן פ"ט:
זמן תפילה
עלות השחר- אם קרא לפני שהאיר פני המזרח לא יצא יד"ח וצריך לחזור ולהתפלל (ודלא כהמ"א דס"ל שיצא), ואם היה שעת הדחק אפשר דבדיעבד לא יחזור ויתפלל, וצ"ע, ולכחילה ודאי יש ליזהר לא לקרות אז אפי' בשעת הדחק.
משהאיר פני המזרח- אם קרא ק"ש קודם הנץ החמה, לאחר שעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא בדיעבד (והפר"ח כתב שיצא לכתחילה), ואין בזה נ"מ דכל אחד מישראל זהיר לכתחילה לסמוך גאולה לתפילה, וזה לא שייך לפני הזמן משיכיר, ולאחר הזמן הזה אפשר שאין למחות ביד המקילים. ועמוד השחר היינו שמתחיל השחר להבריק שהאור מתחיל להתנוצץ בפאת המזרח, והוא שעה וחומש לפני הנץ. וצריך שיאיר פני כל המזרח, ואף שהכוכבים עדיין נראים ברקיע הוא יום.
בשעת הדחק- כגון המשכים לצאת לדרך, או שהוא אנוס, מותר לכתחילה להתפלל לאחר שהאיר פני המזרח. וכתב הפמ"ג דה"ה הניעורים בשבועות יכולים להתפלל אחר שהאיר המזרח דאם ילכו לביתם טורח הוא לקבצם שנית. (ואמנם לענין ק"ש ותפילין אין זמנה עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ד"א, שהוא מאוחר מהאיר המזרח, ואם מניח את התפילין יניחם בלי ברכה, וכשיגיע הזמן ימשמש ויברך). וע"ע בסוף הסימן אם עדיף להתפלל בבית או בדרך.
לאחר הנץ- תפילה מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, והיינו השעה שהחמה מתחילה לזרוח בראשי ההרים, וראוי ונכון להזהר בזה גם בימי הסליחות וגם בחורף.
עד ד' שעות- זמן תפילה הוא עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום, ומשערים השעות לפי אורך היום, וצריך לגמור תפילת שמונה עשרה בתוך השליש היום.
אחרי ד' שעות- אם טעה, או ששהה במזיד, והתפלל אחר ד' שעות, אע"פ שאין לו שכר תפילה בזמנה, יצא יד"ח ויש לו שכר תפילה. וכן הדין שאם לא התפלל עד ד' שעות צריך להתפלל אח"כ, ובמזיד טוב שיתפלל ויתנה שאם הוא פטור יהיה בתורת נדבה.
אחרי חצות אסור להתפלל שחרית בין במזיד בין בשוגג, וכן הלכה, ויש מקילים בחצי השעה שאחרי חצות, ואחרי החצי שעה לא יחזור להתפלל אפי' באונס, והמתפלל ברכותיו לבטלה לכמה פוסקים. ועל כן אם שגג או נאנס ולא התפלל ימתין עד ו' שעות ומחצה, ויתפלל מנחה ואח"כ ישלים תפילת שחרית, והמזיד אין לו תקנה. ובדיעבד אם התפלל בחצי שעה שאחרי חצות לא יחזור ויתפלל אח"כ.
מה אסור לעשות לפני התפילה
שאלת שלום- מעלות השחר אסור להקדים לפתח חבירו או למקום חבירו בבית הכנסת, כדי לתת לו שלום, ואפי' הוא אביו או רבו. ואף אם הוצרך לעבור בחצרו אסור ללכת לפתחו ולומר לו שלום, ואם משכים לפתח חבירו לראות איזה עסק י"א שמותר לומר שלום ויש אוסרים. ואם פגש את חבירו בדרך מותר לתת לו שלום, וי"א שגם בזה יש להחמיר שלא יאמר אלא צפרא דמרי טב אע"פ שרגיל ליתן לו שלום, כדי שיזכור שאסור להתעכב בדברים עד שיתפלל, ואם התחיל הברכות מותר לתת שלום (ואם השכים לפתחו אסור). וכן מותר להשיב שלום אם חבירו שואל בשלומו, ומותר למי שלא התפלל להשכים לפתחו של חבירו שלא התפלל ולשאול בשלומו אע"פ שיצטרך להשיבו.
ויש לעיין אם מותר לומר שלום בלשון לעז. ואם מברך בשמו של הקב"ה כגון "הרחום ירחמך" מותר.
ואם יש לחוש לאיבת גברא אלימא עדיף שיתן לו יד בלי לשאול בשלומו, ואם פגש אותו בדרך יש להקל גם באמירת שלום.
צפרא דמרי טב- אסור ללכת לבית חבירו במיוחד כדי לומר צפרא דמרי טב, אבל אם הוצרך לעבור בחצרו מותר ללכת לפתחו ולומר לו צפרא דמרי טב.
לכרוע ברך- אסור להשכים לפתח חבירו לכרוע לו ברך, ויש אוסרים אף בלא משכים לפתחו, וכן יש להורות. ואם התחיל לברך את הברכות מותר לכרוע כשאין משכים לפתחו.
התעסקות בצרכיו- אין להתעסק בצרכיו מחצי שעה לפני אור הבוקר עד שיברך הברכות, ואחר עלות השחר אסור עד אחר תפילת שמונה עשרה, ויש מקילים כבר אחרי שאמרו מקצת ברכות לפני ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה. ומי שיש לו עבדים עברים או משרתים יזהירם שירחצו ידיהם ויברכו הברכות ויקראו פרשה ראשונה של ק"ש, וכל זה ממידת חסידות אבל מדינא אין קפידא.
הליכה לדרך- אסור לצאת לדרך לפני התפילה, ואף לפני מנחה ומעריב אסור, ואפי' אם יש שם היכן להתפלל בזמנו אסור. ובשעת הדחק כגון שאין השיירא ממתנת לו יכול לצאת לדרך ויתפלל בדרך, ומשמע מהפוסקים שזה מותר אפי' לאחר הנץ החמה.
אכילה ושתיה- אסור לאכול לפני התפילה, ואפי' טעימה בעלמא אסור, אבל מים מותר לשתות, אפי בשבת ויו"ט (דלא חלה חובת קידוש לפני התפילה) ומים עם סוכר אסור, וכן אסור לשתות בירה, ותה וקפה מותר לשתות בלי סוכר ובלי חלב, כדי שיוכל לכוון בתפילה (ובאסיפת חברים אסור מכמה טעמים), והעולם נוהגים להקל לשתות עם סוכר ואפשר שאין האיסור אלא כשנותנם בתוך המשקה אבל אם נותנם בפיו מותר, ונמצא שאין שום התר לתת סוכר בתוך התה או לאכול מיני תרגימא לפני התפילה, אא"כ לבו חלש והוא צריך זאת לרפואה, ובזה טוב שיאמר שמע ישראל לפני כן, וכן מותר מאכלים או משקים (וכ"ש הרקות ושיקויים) לרפואה ואפי' הם דברים ששייך בהם גאוה מ"מ כיון שעושה כך לרפואה מותר אע"פ שאינו חולה גמור ואפי' יכול לאוכלם אחרי התפילה, ואם הוא חלש ויכול להתפלל בביתו ולאכול אחרי התפילה, עדיף לעשות כך מאשר להתפלל עם הציבור ולאכול קודם התפילה.
ומי שהוא צמא או רעב הרבה אם יכול לכוון דעתו יתפלל, ואם אינו יכול לכוון דעתו מותר לאכול ולשתות אם רוצה (אבל אינו מחויב לאכול דבלאו הכי בזמננו אין מכוונים כל כך).
ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר ואפי' התחיל בהתר (והיינו יותר מחצי שעה לפנות עלות השחר, דאח"כ אסור לאכול או לשתות יותר מכביצה) י"א שצריך להפסיק בעלות השחר וכן עיקר, וי"א שא"צ להפסיק אלא לק"ש ולתפילין ולא לתפילה או לברכות ק"ש, ואם כבר בירך ברכת המזון ועוסק בשתיה צריך להפסיק לכו"ע. ולפני עלות השחר מדינא מותר לאכול ובשם הזוהר כתבו לאסור באכילה אם היה ישן, ונכון ליזהר בזה לכתחילה אם אינו מוכרח, ואם ליבו חלש ויתבטל מלימודו מותר לאכול.
לימוד תורה- אם התחיל ללמוד א"צ להפסיק אם יש לו שהות להתפלל אח"כ בזמנה, ולענין ק"ש י"א שצריך להפסיק ויש מקילים אם לא שירא שיעבור הזמן. ואם לא התחיל ללמוד אסור להתחיל משעלה עמוד השחר, ויש מקילים לכתחילה עד סמוך להנץ אבל אח"כ אסור. ודווקא אם הוא רגיל להתפלל ביחידות אסור, ואפי' אם יש לו שיעור שנגמר לפני סוף הזמן אסור, אבל אם רגיל ללכת לביהכ"נ, או שרגילים לבוא לשם להתפלל, או שאמר לחבירו שאינו לומד שאם יטרד בגירסא יזכירנו מותר ללמוד, ואם הוא מלמד לאחרים מותר אא"כ חושש שיעבור הזמן.
מי שהוא בדרך או בישוב אע"פ שמצוה להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, מ"מ כיון שאסור ללמוד לפני התפילה עדיף שיתפלל מיד כדי שלא יתבטל מלימודו. ובזמננו אע"פ שעוברי הדרכים על פי רוב אינם לומדים בדרך, מ"מ עדיף שיתפללו תיכף בקומם, ולא ימתינו לשעה שהציבור מתפללים שמא ישכחו להתפלל, וכ"ש שבקהילות גדולות מתפללים מיד משהאיר היום וא"כ לעולם הוא זמן שהציבור מתפללים, ויזהר שלא יברך על התפילין לפני משיכיר.
תספורת ורחיצה- מותר להסתפר או להכנס למרחץ סמוך לשחרית, דדווקא סמוך למנחה שהוא מצוי אסור, ויש מחמירים במלאכות שדרך להשכים להם לפני עלוה"ש, וטוב שיאמר ברכות מקודם, אבל משעלה עמוד השחר אסור אף ברחיצה ותספורת.
קנית צרכי סעודה אסור, ובערב שבת מותר דחפצי שמים המה.
ק"ש ותפילה בהולך לדרך
מי שהוא צריך להשכים לדרך ואין השיירא ממתנת לו (או בשאר דחק ואונס), ובדרך אינו יכול לכוון בתפילה אפי' הוא יושב, טוב שיתפלל בביתו בעמידה משעלה עמוד השחר (ולרוב הפוסקים ימתין לזמן שהאיר פני המזרח, ולברך על התפילין אסור עד משיכיר), מאשר להתפלל בדרך בישיבה אף שיתפלל אחרי הנץ ויסמוך גאולה לתפילה. ולענין ק"ש אם יוכל לכוון בדרך בפסוק ראשון יקרא בדרך, ואם לא יוכל לכוון יקרא גם ק"ש בביתו. ורוב העולם אין נזהרים בדין זה ומתפללים בדרך, ואפשר דסוברים שעדיף להתפלל בדרך כדי לסמוך גאולה לתפילה.
אם הוא בדרך במלון ואנשי השיירא מתחילים להתפלל לפני הזמן ומשער שעד ברכו יגיע הזמן, יכול להתחיל ברוך שאמר בלי תפילין או שיניח תפילין בלי ברכה וימשמש בהם בין ישתבח ליוצר ויברך אם הגיע הזמן.
מי שהוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק"ש, יקרא ק"ש בלא ברכות, וכשיגיע יקרא ק"ש בברכותיה ויסמוך גאולה לתפילה, ואם רואה שיעבור זמן תפילה יתפלל בדרך מהלך או מיושב. ואם נוסע בלילה עדיף להתפלל כשיגיע למלון ולא להתפלל בדרך, אא"כ הוא ישן וחושש שיעלה עמוד השחר, או שירא שלא יהיה לו מקום במלון להתפלל במנוחה.
סימן צ:
מקום הראוי להתפלל
עמידה ע"ג דבר- לא יעמוד ע"ג מיטה כסא או ספסל, ואפי' אינם גבוהים ג' (והב"ח והט"ז אוסרים רק בגבוהים ג'), ולא ע"ג מקום גבוה ג' אפי' אם הוא ארעא סמיכתא, אא"כ הוא זקן או חולה שקשה לו לירד מהמיטה, או שכוונתו להשמיע לציבור שמותר אפי' ע"ג כסא או ספסל. והמ"ב מסתפק בזקן וחולה, אם מותר כשיש ביעתותא, ובכוונתו להשמיע לציבור י"א שאם יש ביעתותא אסור. (ועכשיו נהגו שמקום הש"ץ נמוך משאר בית הכנסת משום ממעקים קראתיך ד'). מקום גבוה ג' והוא רחב ארבע אמות על ארבע אמות, או שהוא מוקף מחיצות מותר. ובימת בית הכנסת שעדיין לא הוקפה מחיצות אסור להתפלל שם, אמנם השמש שרגיל לעמוד שם מותר.
בראש האילן- אומנים שעושים מלאכה לבעל הבית יכולים להתפלל בראש הזית או התאנה, מפני שיש להם ענפים הרבה ויש טורח לרדת ולעלות ויתבטלו ממלאכתם, אבל בשאר אילנות צריכים לרדת, ובעל הבית צריך לרדת אף מראש הזית או התאנה.
חלונות בבית הכנסת- צריך לפתוח בבית הכנסת פתחים או חלונות כנגד ירושלים, בין בבית הכנסת כשמתפלל עם הציבור וכ"ש כשהוא בביתו יחידי, שאף שצריך לתת עיניו למטה, מ"מ אם תתבטל כוונתו צריך לישא עיניו לשמים לעורר הכונה. וטוב שיהיו בבית הכנסת י"ב חלונות וחלק מהם לכיוון ירושלים.
מקום פרוץ- לא יתפלל במקום פרוץ כגון בשדה, (ועדיף להתפלל בבית שאין בו חלונות), וי"א שאם הוא במקום שאינו מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים מותר ויש חולקים, ועוברי דרכים מותרים להתפלל בשדה, ואמנם עדיף להתפלל בין אילנות אם לא קשה עליו איחור דרכו, אמנם כשהוא בביתו אין להתפלל בין האילנות. ומקום שהוא מוקף מחיצות ואינו מקורה מותר.
חורבה- אסור להתפלל בחורבה, מפני חשד ומפולת ומזיקים. ובשדה ליכא חשד, ובחזקה ליכא מפולת, ובשניים או באבוקה ליכא מזיקים אא"כ הם רגילים שם, וירח כשלשה. ועדיף להתפלל בדרך מאשר בחורבה, ואם חושש שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפילה קצרה.
אחורי בית הכנסת- י"א שהאיסור הוא להתפלל אחורי בית הכנסת (בזמן שהציבור והוא מתפללים שמונה עשרה, ויש חולקים) בצד מערב (שהוא מקום הפתח) אם מפנה אחוריו לבית הכנסת, ואם מחזיר פניו לבית הכנסת או שעומד בצד מזרח ואחוריו לבית הכנסת מותר. וי"א שהאיסור הוא מאחורי הכותל המזרחי ואחוריו לבית הכנסת משום שאחוריו כלפי היכל ד', אבל אם פניו לבית הכנסת מותר אע"פ שאינו מתפלל לרוח שהציבור מתפללים, כיון שכולם מתפללי לכיוון ההיכל. וראוי לחוש לדברי שניהם ולהתפלל במערב לכיוון מזרח, וגם זה אין מותר אלא מדוחק אבל בסתמא מצוה להתפלל בבית הכנסת, וכשהוא במזרח או במערב לא יתפלל לכיוון צפון או דרום. ואם מתפלל בצפון או דרום יכוון פניו למזרח, ואם אינו יכול (כגון שיש צואה כמלוא עיניו) יתפלל לכיוון בית הכנסת. ואם הוא בחדר נפרד מותר להתפלל כשפניו למזרח אף שאחוריו לבית הכנסת, ומ"מ עדיף לא לבנות עזרה בצד מזרח.
----------------------------------------------------------------------------------
שמירת הלשון:
פרק י"ג: כעס הוא סיבה ללשון הרע, וגנות הכעס- מי שהורגל בעוון לשון הרע וקשה לו לפרוש צריך להתחקות על שורש העוון, ופעמים הכעס גורם ללשון הרע, וצריך לברוח מן הכעס כבורח מן האש כי אמרו חז"ל שבגלל הכעס ייצא חייב ביום הדין, ובידוע שעוונותיו מרובים מזכויותיו, ובעת הכעס מופקר אצל האדם התורה והמצוות, ואפי' שכינה אינה חשובה כנגדו, וכאילו הוא עובד ע"ז, ואיתא בזוהר הקדוש שהקב"ה ציווה להתרחק מההולכים בדרך רעה והבדיקה לזה היא לפי התנהגות האדם בעת כעסו, ועוד מצינו שהכועס מורידין אותו מגדולה שפסקו לו, וכל מיני גיהנום שולטים בו (מפני שע"י הכעס בא כמעט לכל העוונות), לכן צריך האדם להסיר הכעס מליבו וינצל מדינה של גיהנום ויזכה לחיי עוה"ב.
ליצנות היא סיבה ללשון הרע, וגנות הליצנות- יש הנכשלים בלשון הרע מחמת הרגלם בליצנות, ועל כן יש להתבונן בגודל איסור הליצנות, שמלבד שהוא חוטא לעצמו שהרי הליצנות היא אחד מארבעה שאינם מקבלים פני שכינה, הוא גם מחטיא את הרבים בליצנות, וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה. וגם הוא מתעסק בדברים בטלים ומאבד הזמן שיכל לעסוק בתורה ולקנות חיי עוה"ב. ועל האדם להתבונן באלו היושבים בבית האסורים כמה שומרים על פיהם מכל מילה ומוכנים לסבול עבור זה מכות ובזיונות אע"פ שהעונש אינו בחיי נצח או מיתה, ק"ו הישיבה בחברת אנשי לצון שאין מי שמכריחם לזה, ואם ימנעו יזכו לחיי נצח, ואם ידברו עונשם גדול, וזה אפי' עבור דיבור אחד. וגם בעוה"ז האדם נענש ביסורים ומזונותיו מתמעטים בעבור הליצנות. וליצנות אסורה אפי' בדרך מקרה, והיושב עם הלצים אפי' אינו עושה כמעשיהם מקבל פורענות כמוהם.
פרק י"ד: גאוה היא סיבה ללשון הרע, וגנות הגאוה- יש הנכשל בלשון הרע מחמת שמחשיב את עצמו שהם הכי חכם, ומקנא בחבירו המכובד ונדמה לו שכבודו נפחת בגללו, ומחפש חסרונות בחבירו כדי להקטין שמו ולהראות מעלתו עליו. ופעמים יבוא לידי ד' כיתות חנפים שקרנים מדברי לשון הרע וליצנים. ועל כן יתבונן תמיד כי הוא בא מטיפה סרוחה והוא עתיד לילך למקום עפר רימה ותולעה, וגם יתבונן בחומר עוון הגאוה, שהוא אחד מתרי"ג מצוות, וכאילו עובד ע"ז וכאילו כופר בעיקר ושכינה מיללת עליו ושמו אבד ומתמעט וגופו מחולל על הבריות, ויתבונן בגודל עונש הגאוה בעוה"ז ובעוה"ב, שמתמעט כבודו, והקב"ה אומר אין אני והוא יכולים לדור בעולם, ואין עפרו ננער בתחית המתים (מידה כנגד מידה שלא נתן ליבו מה יהיה בסופו). ואם יתבונן בגודל עניותו בתורה ומצוות לא יהיה לו במה להתגאות, ואפי' יש לו מעט תורה ומע"ט ידע כי לא הגיע לחצי ואפי' שליש ממה שהיה יכול (והחכמה אינה שלו אלא ניתנה לו לצורך עבודת ד', ויתן דין וחשבון על כל יום שלא עסק בתורה).
פרק ט"ו: לשון הרע בא מחמת יאוש מהזהירות בזה ואמנם היאוש אינו נכון כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואם התורה כתבה איסור זה (ולא כמו מידות קדושות שנאמרות רק ליחידים) מוכח שכל אדם יכול להזהר מזה, אם ישים עיניו וליבו על דרכיו ויסכים שלא לדבר לשון הרע, והבא ליטהר מסייעים אותו, והקב"ה ברא את האדם ישר ובכוחו למשול ביצר הרע, והאדם מביא את היצר הרע עליו, ומה שאמרו חז"ל וכולם באבק לשון הרע היינו אם לא יתן עיניו וליבו על דיבורו.
וכן לשון הרע בא מחמת שנעשה הענין כהפקר והיינו שהאדם רואה שאיסור זה הפקר אצל הרבה בני אדם. ועל האדם לחשוב שאילו היו הוא ובני עירו חולים במחלה קשה ודאי היה מחפש רפואה אף שבני עירו לא היו מחפשים, וק"ו בענייני הנפש, וכדי לזכות לחיי נצח.
פרק ט"ז: לשון הרע בא מחמת נרגנות- יש כאלו שסיבת מה שהם מדברים לשון הרע הוא מחמת מה שדרכם להיות נרגנים ולהתלונן תמיד ולדון כל דבר לחובה ולמזיד, והרוצה להנצל מזה יתבונן ברעות המגיעות מחמת מידה זו שנכשל בלא תשנא, ועובר על ואהבת לרעך כמוך, ועל בצדק תשפוט עמיתך, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ומחלוקת. ועל כן הרוצה להציל עצמו מני שחת יתרחק ממידה זו.
התועלת בידיעת הלכות לשון הרע- יש אנשים שסיבת מה שהם מדברים לשון הרע הוא מחמת שאומרים שזה מותר מחמת חסרון בידיעת הלכות לשון הרע, ואין שום עצה לזה אלא ידיעת פרטי ההלכות על בורים (ואם האדם מסופק יחמיר אע"פ שיש לו צד שמצוה לומר דבר זה). וע"י ידיעת ההלכות יוקבע בטבעו לשים לב לכל לשון הרע, כי הקב"ה הטביע באדם להרגיש אם דיבורו הגון או לא. ועצה זו של לימוד ההלכות נכונה בכל דבר שהאדם רגיל להכשל בו שיעיין בכל פרטי הדין ויחקור עליו כמה פעמים, עד שיוקבע הדין בזכרונו, ויסור ממנו כח היצר.
פרק י"ז: המעניש לחבירו והוא עבר על אותו דבר לא ינקה- המספר לשון הרע על חבירו, המלאכים מזכירים את עוונותיו שלו, ואם מעניש את חבירו בדבר שהוא נכשל בו נענש על כך (וכדמצינו ביהוא שנענש על דמי בית אחאב אע"פ שעשה טובה גדולה לישראל), ואפי' יעבור אח"כ על מה שדיבר על חבירו יענש למפרע (כדמצינו גבי אבדן ורבי ישמעאל ברבי יוסי), ועל כן יתרגל האדם להיות מן הטובים ולעזור בכל יכולתו ולחפות על חסרונות אחרים וירגיע אחרים הכועסים על חבריהם, וח"ו שלא יעשה להיפך. והשמח בכשלון חבירו מעורר על עצמו מידת הדין כמו שמעורר ע"י ע"ז.
שער השלישי שער התורה: פרק א': לימוד התורה הוא תיקון לפגם לשון הרע- אמרו חז"ל (ערכין ט"ו:) מה תקנתם של מספרי לשון הרע, אם ת"ח הוא יעסוק בתורה, והטעם לזה הוא מפני שע"י לשון הרע קנה לעצמו מות נצחי, ולכן יעסוק בתורה ויאכל מעץ החיים. (ומה שנחלקו שם אם מהני אחר שסיפר כבר, היינו באופן שלא תיקן את החלק שבין אדם לחבירו). ולימוד התורה גם מביא שלא ידבר לשון הרע, דהנה בכל האברים יש טבע של עצלות משא"כ בכח הדיבור, ולכן קשה לאדם לשמור את הדיבור, ואם לא יתבונן שכח הדיבור ניתן לו לצורך התורה בודאי יכשל בדיבורים אסורים.
גודל חיוב לימוד התורה- עלינו להתבונן בגודל חיוב לימוד התורה (מלבד שמציל מלשון הרע), דהנה מלבד שהלימוד מביא לידי עשית המצוות, יש בו גם חיוב עצמי, וכל המצוות אינם שוות לדבר אחד מן התורה, ונקראת לקח טוב, ואין קץ לקדושת התורה, והיא חיים לעולם, ומטהרת את האדם מטומאת עוונותיו (אפי' נתפשטה הטומאה בכל אבריו, ואמנם צריך להזהר שלא יהיה חציצה בינו לתורה), ומשיבה נפשו של אדם מדרך רעה לדרך טובה, ואף שהתורה בחינם מ"מ יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ולא נברא האדם אלא לתורה, והיא עיקר חיי הנפש, ואין העולם מתקיים אלא בשביל התורה, ויתבונן האדם כמה היה מתאמץ להבין מכתב של מלך בשר ודם, ק"ו התורה שהיא ספר של מלך מלכי המלכים והוא חייו והצלתו, והמתרפה בלימוד התורה הקב"ה לא מוותר לו, ובאתי בזה להעתיק גודל שכר לימוד התורה ועונש המתרפה, כי ראיתי שיש אנשים שהפקר אצלם עוון זה, וגם אינם מחזיקים בניהם לתורה.