"וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה" (ל"א, כ"א)
הרב בנימין גולד
עומד משה רבינו לפני שישים ריבוא ישראל, שמחכים לשמוע ממנו דיני הגעלת כלים ששמעם מהקב"ה בכבודו ובעצמו, והנה משה רבינו שותק! ואז יוצא אלעזר הכהן ואמר לפני בני ישראל: "זאת חוקת התורה" ומלמדם את ההלכות במקום משה רבינו.
מדוע משה רבינו שתק כשכולם ממתינים ורואים שעומד ושותק?! לומדים מכאן חז"ל במסכת פסחים (סו, א): "כל הכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, מנלן? ממשה, דכתיב 'ויקצוף משה על פקודי החיל', ולבסוף כתיב 'ויאמר אלעזר'".
אלא כיון שכעס משה רבינו [בדק מן דק עד אין נבדק] נסתלקה ממנו החכמה ונתעלמה ממנו הלכה!
מבארים לנו מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ומרן רבי לייב חסמן זצ"ל, מכאן למדים שכל הכועס חכמתו מסתלקת הימנו, זה לא עונש וקנס על מה שהוא כעס, אלא טבע הנפש, שהכעס מסלק ממנו את החכמה, ולכך, בין אם הכעס מוצדק ובין אם לא מוצדק, אם כועס האדם – חכמתו מסתלקת ממנו, מאבד הוא את החכמה בזמן שהוא כועס. הניסיון מוכיח עד כמה אדם כשהוא כועס, דעתו אין איתו, ואין לו שליטה על מעשיו. יכול הוא להגיע בטעות למעשים חמורים מאיבוד שליטה ודעת.
תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל, הביא בשמו בגנות מידת הכעס, כי היא שורפת ופוגמת בנשמה. זה לא עונש אלא טבע, הכעס דבר כה מגונה הוא, עד שמסלק את החכמה מהאדם.
●●●
מעשים רבים מסופרים על גדולי הדורות, בזהירות העצומה מסרך אפילו קטן של מידת הכעס, שנזהרו בה יותר מכל המידות רעות, ולמה?
משום שלכעס יש טבע שמסלק את החכמה מהאדם, ועל זה יש להזהר ממנו עד מאד, כי גם אם הגיע לרגע קט ואף בטעות, כבר סילק את החכמה מהאדם.
מעשה מרומם מאד מסופר על ראש ישיבת קמניץ, מרן בעל ה'ברכת שמואל' זצ"ל, על זהירותו הנוראה מסרך של מידת הכעס:
בת הייתה לו לרבי ברוך בער זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ, שקשה היה למצוא לה שידוך הולם. ככל שחלף הזמן ושידוך הגון טרם נמצא, הלכה הבת והתעצבה אל ליבה. אביה שהיטיב לחוש את כאב זולתו ברגעים קשים, כאב מאוד את כאבה.
והנה באחד הימים הגיע קץ לצער והכאב, הבת התארסה עם אחד מבני ישיבת קמניץ, והשמחה בבית ראש הישיבה הרקיעה שחקים.
כמנהג אותם ימים, קנו הורי הכלה מתנות אירוסין עבור החתן – מגבעת, חליפה ושעון כיס. לא היה זה חזון בלתי נפרץ בקמניץ, שהחתן והכלה אינם מתראים בזמן שבין האירוסין לנישואין, לפיכך הציע רבי ברוך בער לחתן, שימצא לו ישיבה בעיר אחרת, כדי שיוכל ללמוד ללא הפרעות. החתן נעתר ברצון ונסע ללמוד בישיבה בעיר אחרת. כעבור חודשים מספר, הגיעה בדואר חבילה לביתו של רבי ברוך בער. החבילה הכילה את המגבעת, החליפה ושעון הכיס שהחתן קיבל במתנה בעת האירוסין, ובמכתב שצורף לחבילה לא היו הסברים מפורטים למעשה המוזר, פרט לכמה מילים שבהן הודיע החתן שהאירוסין מבוטלין.
רבי ברוך בער היה אחוז תדהמה והלם. שום רמז לא קדם להתרחשות. הוא הבין שהכאב והצער שייגרמו לבתו כעת, יהיו כבדים מנשוא. לא עמדה בפניו כל ברירה, והיה עליו לספר לבתו את החדשות הנוראות.
בחלוף זמן מה קיבל רבי ברוך בער מכתב מהבחור הנ"ל. רבי ברוך בער פתח בחשש את המכתב לדעת על מה? במכתבו סיפר הבחור כי הגיש מועמדותו לרבנות בקהילה קטנה, ותוך הריאיון סיפר לועדה הבוחנת על לימודיו בישיבת קמניץ בעבר. פרנסי הקהילה התרשמו ממנו לחיוב, אך בטרם יקבלו החלטה סופית על בחירתו – ביקשו ממנו מכתב המלצה מאת ראש הישיבה. 'אם כן', סיים הבחור את מכתבו, 'הנני מבקש שראש הישיבה יכתוב לי המלצה'.
לאחר שגמר רבי ברוך בער לקרוא את המכתב, שבו והתעוררו בליבו הכאב והמבוכה שנגרמו לו בגללו בעבר, ואף רגשות מעורבים התחילו לבעבע בליבו, על בקשתו זו של הבחור. למרות זאת לא נרתע מלכתוב עבורו מכתב המלצה. כאשר סיים לכתוב חזר וקרא את המכתב פעמים מספר, כדי לראות אם אמנם המכתב מביע את השבחים שאותם התכוון לכתוב, והנה ככל שהרבה לקרוא את המכתב, כן גדלו ספקותיו באשר לדברים הכתובים בו.
החליט רבי ברוך בער לקרוא לשלשה בחורים, שבפניהם היה נוהג רבי ברוך בער לעשות התרת נדרים, על איזה מנהג טוב שנהג או קבלה שקיבל. גם עתה לאחר כתיבת המכתב וקריאתו, קרא לשלושה בחורים אלו, אלא שהפעם אמר להם שברצונו לדון עימם בעניין רציני, וכך התחיל רבי ברוך בער את דבריו: כולכם זוכרים בוודאי את הבחור הצעיר, ואת המקרה שקרה לו עם משפחתי לפני שנים מספר. כעת הוא מבקש ממני מכתב המלצה כדי להתקבל לרב בעיר מסויימת. הכאב בליבי עדיין גדול, ואני חושש שצערי האישי עלול להתבטא בין שורות המכתב שהכנתי, אי לזאת אני מבקש מכם שתקראו את המכתב, ותאמרו לי בכנות האם מכתב ההמלצה אכן משקף נכונה את מעלות המומלץ, או שמא יש לתקנו ולשפרו. אם הדברים נשמעים הססניים מדי – אכתוב את המכתב מחדש, כי אכן רציתי להעניק לו את ההמלצה הטובה ביותר.
שלושת הבחורים קראו את המכתב בעיון הראוי, ואישרו שאכן הוא מושלם ומשכנע כדבעי. רק לאחר שהעביר על מידותיו, נלחם בכל כוחו לבל תתגבר בו ולו לרגע מידת הכעס, והצליח להתעלות מעל כאבו האישי, רק אז שיגר רבי ברוך בער את מכתב ההמלצה שבידו.
מבהילה עד מאד הזהירות העצומה לבל יכנס שום סרך ממידת הכעס לליבם, כי אם הוא נכנס החכמה מסתלקת מיד.