אמרתי לו: "כבוד הרב, אין זה הווארט שלי, ומדוע הרב מזכיר אותו בשמי ב'שלמי תודה', שהרי אינני נזכר בשום אופן שאמרתי מעולם כזה רעיון טוב". ר' בן ציון צחק, ואמר לי: "הנח, זה יעזור לך בשידוכים של הילדים… ואם כתבתי בספר, כנראה שיש דברים בגו". חלפו שנים ובאחת מהצעות השידוכים לבתי…

"באר חפרוה שרים" (כא יח)

כאשר החל ר' בן ציון לכתוב את חידושי תורתו – למטרת פרסום בספר 'שלמי תודה', לא היה לו זמן, אבל להיפרד מהחסדים לא יכול. מה עשה?

הגה במוחו רעיון פשוט.

כיון שהתקבצו סביב ר' בן ציון עדרים של תלמידי חכמים צעירים ששמעו את לקחו, ובאופן טבעי שומעי השיעורים שואלים ומעירים, מקשים ומתרצים ומרחיבים את ההבנות כדברי חז"ל: "ומתלמידי יותר מכולם", לכן אחרי סיום השיעורים חקק את ההערות שלהם במחברת הפרטית, בשמו המפורש של האברך התלמיד חכם הצעיר, והרכבת יצאה לדרך. מאותו יום, ההערה היתה נאמרת ברבים בשמו המלא של השואל והמשיב.

כמעט בכל שיעור הוזכרו קושיות, תירוצים וראיות בשם אברכים צעירים ממנו בחכמה ובמנין: "והרב פלוני הקשה על קושיה אלימתא". "לפני שלושים שנה הרב פלוני הסביר את הענין". הוי עובדה שאמר בשיעור: "לפני עשר שנים הרב פלוני הקשה", והפלוני ההוא נוכח במקום, קם ואמר: "כבוד רבינו, שכחתי לחלוטין, אינני זוכר לא את הענין ולא את הקושיה, אבל אם הרב אומר שכך היה, בטלה דעתי מפני דעתו הרחבה…".

בספר 'שלמי תודה' למאות סימניהם, מוזכרים למכביר שמות של תלמידי חכמים מכל התקופות והגילאים. כי ר' בן ציון היה כמו שיכור ליין – להיטיב בעיקר עם אברכים תלמידי חכמים היגעים בתורה. לכבד אברך! לרומם בן תורה!

חייך אברך וסיפר: "ב'שלמי תודה' אני מוזכר כמה פעמים. והנה, באחד הסימנים הוא משלב רעיון מוסרי ומזכיר שם את שמי. אמרתי לו: 'בוד הרב, אין זה הווארט שלי, ומדוע הרב מזכיר אותו בשמי ב'שלמי תודה', שהרי אינני נזכר בשום אופן שאמרתי מעולם כזה רעיון טוב?'. ר' בן ציון צחק, ואמר לי: 'הנח, זה יעזור לך בשידוכים של הילדים… ולגופו של דבר, אם כתבתי מפורש בספר, כנראה שדברים בגו'.

"וכיון שיצא מפי צדיק, אכן כך היה.

"חלפו ימים ושנים ובאחת מהצעות השידוכים לבתי, בקשו לברר עלינו, והעמידו תלמיד חכם לבדוק ולברר. באותם ימים הזדמן לידו של התלמיד חכם ספר 'שלמי תודה' ובו החידוש שכתב בשמי, הוא נהנה מאד, ואמר לעצמו ולמשלחיו: 'אם כך הדבר, מדובר בתלמיד חכם שיש לו בית של תורה'. והשידוך יצא לפועל…

"לימים, נסעתי לאמריקה, ובידי המלצה מהרב שך אודות הכולל שעמדתי בראשותו, אחד הגבירים קרא את ההמלצה והגיב: 'אם הרב שך כותב שאתה תלמיד חכם, בבקשה תאמר 'שטיקל תורה' מספר 'אבי עזרי'…' היה קשה לי מאד באותם רגעים לומר דברי תורה עמוקים, אך נזכרתי בשיעורו של ר' בן ציון בהלכות חנוכה, שבו מביא את חידושו של ה'אבי עזרי' לגבי מי שיש לו רק ב' נרות ביום השלישי של חנוכה. אמרתי לו את הדברים. הגביר לא ויתר: 'הבה נראה שאתה צודק, נפתח יחד את ספר אבי עזרי' – ביקש. פתחנו את ה'אבי עזרי' והראיתי לו. המשכנו לפלפל בידידות. ולפתע אמר: 'השם שלך מוכר לי מאיזה מקום, ואינני יודע מהיכן', התאמץ להיזכר ולפתע נפל ברעיונו: 'אולי ראיתי את השם שלך בספר 'שלמי תודה' האם זה אתה?'…

"הוא פתח את ספר 'שלמי תודה' שבביתו, חיפש חידוש שראה בו לאחרונה, ואכן מצא את הרעיון המוסרי הנ"ל ובו השם שלי. הוא בא על סיפוקו והכריז: 'אם כן, אתן לך פי 10 ממה שאני נותן לכולם!', ונתן…

"מדוע אני מספר סיפורים?" – מסיים האברך בשאלה ומיישב, "כדי לומר: הנה כוח ה'לשם שמים', שעמו חקק ר' בן ציון את שמות האברכים כדי לרוממם, שהמעט הזך, כוחו רב.

"הדלקת נר אחד קטן ב'שמן טהור של חסד' – מאירה למרחקים".

***

יצירות מפולפלות נוספות צמחו במוחו, מתוך תאווה להיטיב

"ראיתי כמה פעמים בימי חמישי שר' בן ציון ישב עם אברכים, והכין להם 'שטיקל תורה' כדי שיהיה להם מה למסור לשווער בשולחן שבת. וכיון שפחד אולי הענין לא ברור להם לחלוטין, שמא ה'חבורה' לא תיאמר כראוי, וכדי שלא יהיו להם בושות, לכן בדרך כלל הקפיד לבקש: 'לא כדאי שנשאיר את הרעיון בראש, הבה נעלה את החידושים על הכתב, וכך תהיה לך אפשרות לחזור עליהם במנוחת הנפש, ועד ליל שבת תוכל אף להוסיף נפח ומשקל לחידושים'. והם הגיעו מוכנים ומצויידים לסעודת השבת על שולחן השווער".

כיצד חשב על הרעיונות הללו? איש אינו יודע, אבל מה שברור שהלב סיפר למוח שלו: 'דע לך, ר' בן ציון, ממש לידך בכולל פוניבז', יושבים אברכים צעירים המתארחים בשבת על שולחנו של השווער, ו…אין להם 'שטיקל תורה' לומר לפניו. אבוי'. ואז, הלכו האברים ועשו את מה הלב והמוח יעצו להם, וכפי שסיפרנו לכם.

הצחוק הנדיר

היו היה יהודי יקר ז"ל, שחיבר ספרים בכישרונותיו אבל כגודל כישרונותיו כך קטנותו… הוא לא היה אדם גדול אלא קטן. כלומר? גדול בכמות, אבל קטן באיכות…

היהודי גילה את אוצרותיו של רבי בן ציון – את רעיונותיו ההלכתיים הפרקטיים הלמדניים.

בבוקרו של יום, הוא הגיע ב'דרך ארץ' להיכל הכולל וביקש מר' בן ציון, שיתן לו לשמוע את ה'קלטות' של השיעורים.

ר' בן ציון ניגש לאברך שהקליט לעצמו את שיעוריו, וביקש ממנו: "האם תוכל לתת לפלוני את ה'קלטות' של השיעורים".

האברך נתן לו בשמחה את כל ה'קלטות'.

והנה לפתע, צצו להם 'מאמרי הלכה' למיניהם בשבועונים, שיעור אחרי שיעור משיעורי ר' בן ציון, על פי מה ששמע בקלטות… הוא אפילו לא שינה את הניסוח של הדברים אלא תמלל ופרסם דברים מתוקים כצורתם. ו…מעולם לא הזכיר את שמו של מחדש החידושים.

לימים מועטים החל היהודי לכתוב בחוברת תורנית נוספת, וגם בה העלה על הכתב כמעט מילה במילה, בלי להזכיר את השם של הרב פלמן.

"נדהמתי מאד וכאב לי" – סיפר האברך בעל הקלטות – "לפחות שיזכיר פעם אחת את ר' בן ציון, ובפרט שהוא מעתיק כמעט מילה במילה, והכל בטוחים שאלו החידושים שלו, ומי כמוני יודע שהכל גנוב.

"בחיל ורעדה ניגשתי לרבינו הגרב"צ, מדוע בחיל וברעדה? כי בשיח כזה קיים חשש איסור 'לשון הרע', וידעתי כי הדבר המסוכן ביותר הוא לדבר לשון הרע עם ר' בן ציון.

"אמרתי לראש הכולל: 'רצוני לדבר עם הרב, לא לשם לשון הרע, אלא לתועלת, כיון שנעשה דבר לא צודק'. סיפרתי לו את כל הפרטים: 'הרב ביקש ממני לתת ליהודי פלוני קלטות מהשיעורים, וכעת, הפלוני מעתיק ומפרסם בשבועונים ובירחונים על שמו הפרטי שיעור אחרי שיעור'…

"ראש הכולל ענה בשמחה ובחיוך: 'ר' יצחק, מה אכפת לך? העיקר שהתורה תתרבה בעם ישראל, ברוך ה' שהתורה מתרבה, זה העיקר, מה זה משנה אם כותב את השם שלי או כותב שם אחר, העיקר שהתורה מתרבה'.

"שתק רגע והוסיף: 'בעיקרון אם הוא אכן כותב זאת בשם עצמו, זה מותר והוא עוד יהיה גדול, כפי שפסק הש"ך…' שאלתי את ר' בן ציון על איזה ש"ך כוונתו?

"מיד ניגש לארון, הוציא מסכת בבא קמא ופתח את התוספתא בבא קמא פרק ז' אות ג' שבה כתוב: 'המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אע"פ שנקרא גנב, זוכה לעצמו שנאמר: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו'. וסוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו וכו". עכ"ל, והש"ך בחושן משפט סימן רצב ס"ק ל"ה מביא את הדברים להלכה'.

"שמעתי ונפרדתי מר' בן ציון בקידה. אחרי שנוכחתי שדבריו מכוונים על פי תורה ועל פי ענווה. והוא לא ישנה את דעתו המזוככת.

"אגב, כמה פעמים בעת שבאתי להודות לו על ספרו 'שלמי תודה' ,אמר לי: 'תאמר תודה לבן שלי שיחי', לא לי, כי הרי הוא עיין וכתב וערך את הספר, והכל שלו'…".

*

"עתיד הקב"ה לעשות שחוק לצדיקים" (פסיקתא). אבל רק לאלו היודעים לשחוק כאן בעולם הזה, ועל השחוק הזה נספר.

"שאלתי את ר' בן ציון" – סיפר באוזננו תלמיד חכם תושב ירושלים – "אני מוסר בכולל שבראשותי חידושי תורה ששמעתי בשיעוריו, ולא תמיד אני זוכר לומר בשם אומרו, ואברכים חושבים שאלו חידושי תורה שלי, האם הרב מוחל לי על זה?".

הוא פשוט החל לצחוק. לא מילא פיו בשחוק, אבל צחק.

"הרעיון של המחילה, הצחיק אותו. הביט עלי בתמיהה: 'אדרבה, העיקר שהאברכים נהנים מהדברים. תמשיך כך הלאה, ואשמח בכך מאד'".

"הרעיון של 'בקשת מחילה' הצחיק את רבי בן ציון פלמן. ותבינו שצחוק אצל הרב פלמן היה דבר נדיר מאד, רק כאשר כלו כל הקיצין. אמרו עליו על רבי בן ציון, שלא מילא פיו שחוק בעולם הזה כלל, כנפסק בשו"ע סימן תק"ס.

"והיה הצחוק הזה של ר' בן ציון, הולך לפניו מאז, ומאיר לי את העולם באור חדש. והצחוק הזה, הפסדתם שלא ראיתם אותו, הולך בליבי מאז ועד עתה. אני מתגעגע לראות כזה צחוק עוד פעם אחת".

"לשחוק אמרתי מהולל – זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא" (שבת דף ל' ב').

הוא השחוק על העולם, הלגלוג הנסתר על אלו המחפשים כבוד או פרסום, ורודפים אחרי עצמם, אך לא מוצאים את עצמם עד זקנה ושיבה…

 

('מתוך הספר 'ללא שם)