במאמר הכתוב: "וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלותם", מתארת התורה הקדושה כיצד מיהר משה רבינו לגשת אל העם תיכף לאחר שירד מהר סיני, כפי שמבאר רש"י על אתר: "מן ההר אל העם – מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם".
ולכאורה דברי רש"י טעונים ביאור: וכי אלו עסקים היו לו למשה רבינו, שהיה עליו לוותר עליהם כדי לפנות אל עם ישראל עם רדתו מהר סיני? הלא הרמב"ם בהלכות מלכים אומר: "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם… אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", הרי לנו, שכל עיסוקם של חכמי ישראל היה בעסק התורה בלבד, ואם כן מה היה טבעם של העסקים מהם נצרך משה רבינו להיפנות בכדי לגשת אל העם?!
וביאר רבינו, כי אמנם אין צל ספק שכל עיתותיו של משה רבינו הוקדשו לתורה ועמלה, וכל שבריר רגע מחייו היה קודש להתעלות ולהתקרבות אל הבורא יתברך. אולם דווקא בשל גדלותו העצומה הוצרך משה רבינו לוותר כביכול על התעלותו האישית ועל התקדמותו הפרטית בתורה ובמצוותיה לטובת עם ישראל. רוממותו האדירה היא היתה זו שהניעה אותו להקדיש את אוצרו היקר ביותר, הלא הוא הזמן בו יכול היה לעסוק בתורה, בעבור עם ישראל.
וזהו הלקח המאלף המופק מפסוק זה, שאעפ"י שמשה רבינו ירד זה עתה מהר סיני וכל טבעו וישותו משכוהו אל בית המדרש, בכל אופן הוא ויתר על טובתו האישית והעניק מעיתותיו היקרות מכל למען כלל ישראל.
*
בעת שרבינו צעד ברחובה של עיר בלוויית נכדו, צדו עיניו פועלים הטרודים בהכנת היציקה ליסודות בניין. "הרואה אתה את ההכנות ליציקת היסודות?" פנה רבינו לנכדו, "הלא עמודי הבטון כה מוצקים ואיתנים, ואם כן לשם מה יש צורך במוטות הפלדה?!"
"הפלדה היא שמעמידה ומחשלת את הבטון לבל ייסדק ויישבר!" נימק הנכד.
"אכן!" הסכים רבינו, "דע לך כי עמוד התורה בלא חסד, הרי הוא כעמוד בטון בלא שלד הפלדה, שאין לו קיום!"
"ומתי הסבא עושה חסד?" העז הנכד ושאל, "הלא רוב שעות היממה הוא שקוע בתלמודו!"
"דע לך, שכאשר באים לבקש ממני עצה והדרכה במלי דעלמא, על אף שהדבר גוזל מזמני היקר, אין הדבר מעיק עלי כל כך. אבל כששואלים אותי בדבר תורה והלכה, ועלי להתנתק מהסוגיא בה אני אוחז ולהיכנס לסוגיות אחרות ולחשב את כל השיטות, אזי זו היא תורת חסד פשוטה כמשמעה!"
(מתוך 'עמודו של עולם' על הגרי"ש אלישיב זצוק"ל)