"איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט)
על החשיבות הרבה שייחס רבינו מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, ליכולתו המופלאה של האדם 'לראות אמונה', ולחוות בחוש את הידיעה וההכרה כי יש מנהיג לעולם, וחייו נתונים בידיו – יכולים אנו ללמוד מתוך הדברים שאמר לרבי יוסף הכהן רוט זצ"ל, כפי שסיפר לימים:
היה זה בליל הושענא רבה באחת השנים, כאשר עלה הרב רוט אל ביתו של רבינו ושאלה בפיו: חז"ל הקדושים מלמדים אותנו בכמה וכמה מקומות, שהקדוש ברוך הוא משלם לרשעים בעולם הזה את שכר מעשיהם הטובים, בכדי שיאבדו מן העולם הבא.
ולכאורה, כיצד יתכן הדבר? כלום ניתן לשלם בעולם הזה שכר כנגד שכר העולם הבא? הרי על שכר העולם הבא נאמר כי "עין לא ראתה אלוקים זולתך", והבלי העולם הזה – הלא נחשבים כתבן וקש ביחס לשכר העולם הבא! הכיצד נבין, אפוא, כי באמצעות תבן וקש חולפים – משלם הקב"ה לרשעים את שכרם הנפלא והנצחי, המגיע להם לעתיד לבוא?
כך הקשה הרב רוט, ורבינו נענה והשיב:
"הן אמנם ודאי צודק אתה, כי שכר העולם הזה הנפלא ביותר – אינו אלא כתבן וכקש ביחס לשכר העולם הבא הנפלא והנצחי. אכן, ישנו אופן בו ניתן לשלם בעולם הזה שכר מעין עולם הבא, והוא על ידי מתת החיים! כאשר נותן הקדוש ברוך הוא לרשעים חיים, יותר מכפי שמגיע להם – הרי שבכך הוא מעניק להם את האפשרות להתבונן בעולם ולראות אמונה בחוש, וכאשר אדם מנצל את ההזדמנות הזו ומתבונן באמונה – הרי שבכך הוא יכול להרגיש טעם ומתיקות מעין עולם הבא! ממש גן עדן בעולם הזה!
"נמצא, אפוא, כי הרשעים מקבלים בשכרם את האפשרות לראות אמונה בעולם הזה, את האפשרות לזכות לתענוג הגדול ביותר שניתן למצוא, תענוג אשר הוא מעין עולם הבא! בעולם הבא – יזכו הצדיקים לישב כשעטרותיהם בראשיהם, ולהזין עיניהם בזיו השכינה, ואילו בעולם הזה – ניתן לראות בבחינה מסויימת את הקדוש ברוך הוא, מתוך ההתבוננות באמונתו העולה וזועקת מכל פינה!
"ההזדמנות הזו, האפשרות לחוות את התענוג הרוחני הגדול ביותר כבר בעולם הזה – היא אשר מוגדרת כ'שכרם של רשעים', ואמנם, אין לך שכר גדול מזה!" – סיים רבינו.
מעתה, מאחר ונוכחנו לראות את תחושתו של רבינו, ביחס לגילוי האמונה כאן בעולם הזה, אשר נחשבו בעיניו כהזדמנויות לתענוג מעין עולם הבא, אשר אין למעלה ממנו – ברור כי כל רגע של חיים בזה העולם, יקר היה בעיניו מכל, שכן כלום יוותר אדם על פיסת 'עולם הבא', אותה יכול הוא לחוש ולחוות כאן בעולם הזה?
ואמנם, רבינו לא היה רק 'נאה דורש'… הוא היה בראש ובראשונה 'נאה מקיים'! באחרית ימיו של רבינו, כאשר גברה עליו חולשתו – התבטא באזני אחד ממקורביו ואמר:
"חשבתי לעצמי, לכאורה, לשם מה נותן לי הקדוש ברוך הוא חיים? הרי אינני רואה טוב, כוחותי הולכים ואוזלים, אינני מצליח ללמוד כדבעי, ואפילו לא להתפלל כראוי… אם כן, אפוא, מה תועלת יש לבורא העולם בחיי?
"אולם לאחר מחשבה הגעתי למסקנה, כי ישנו דבר אחד, אותו יכול אפילו אני לעשות, גם במצבי ובכוחותי הדלים… אני יכול להאמין! אני עדיין יכול להרהר ב'אמונה', וכל עוד אני יכול לעשות זאת – משתלם, כביכול, להקדוש ברוך הוא להעניק לי חיים!"…
ובהזדמנות אחרת, כאשר תקפה עליו הזקנה, התאונן: "הנה כל ימי יגעתי ושיננתי, עמלתי ולמדתי, אולם כעת אני בא בימים ואינני זוכר את תלמודי! במה, אפוא, אבוא לעולם האמת?"… אכן, תוך כדי דיבור חזר בו ואמר: "אני ידוע במה אבוא לעולם האמת… אני אבוא לעולם האמת ובידי אמונה!!! גם היום, כאשר כוחותי בל עמי – אמונתי בידי, והרי אני 'רואה' אמונה בחוש, בדיוק כפי שאני רואה את השולחן העומד מולי!".
זו היתה תחושתו של רבינו, והיא אשר הביאתו עד ימיו האחרונים ממש – לנצל כל רגע בכדי להחזיק ולהרהר עוד ועוד בענייני אמונה. בתקופות הקשות ביותר, כאשר לא היה מסוגל להתפלל או ללמוד – היה מבקש מבני ביתו כי יקראו לפניו את מזמור 'ברכי נפשי', כאשר הוא מתרגם ומבאר כל פסוק ופסוק, מתוך התפעלות עצומה מחסדיו יתברך והתעוררות לאמונתו…
על כך לא ויתר רבינו, שהרי מבלעדי אותה אמונה – למה לו חיים?
תמימות האמונה
האמונה התמימה – היא אשר מעניקה לבעליה את האושר הגדול ביותר, והיא המאפשרת לו להתמודד בגבורה מול כל הניסיונות הקשים כולם, ומול כל המשברים והאתגרים המשכימים לפתחו. מעתה, שומה עלינו לברר: הכיצד נוכל גם אנו לזכות לאמונה תמימה שכזו? כיצד יכולים אנו להביא את עצמנו לידי כך, שנחוש בכל רגע ורגע את העונג העצום הכרוך בכך שאנו יהודים, בניו של מלך מלכי המלכים? כיצד גם אנו נחוש מאושרים, גם כאשר החיים מערימים לפנינו קשיים כאלה ואחרים, קלים וכבדים?
תשובה לדבר, יכולים אנו למצוא בדברים שאמר רבינו, במשאו לרגל פתיחת ישיבת 'ירחי כלה' בשנת תשמ"ט, וכך אמר:
"החסיד היעב"ץ כתב, שבתקופת הגזרות בספרד היו שמסרו נפשם על קידוש ה', אולם מאידך – היו גם רבים שלא עמדו בניסיון. הוא עומד על כך, שהיה מכנה משותף ברור מאד לשתי הקבוצות הללו: רוב ה'חכמים בעיניהם', הפילוסופים וה'מבינים' הגדולים – לא עמדו בניסיון, בעוד פשוטי העם – מסרו את נפשם בשמחה למען כבוד שמו יתברך!
"וכך כותב זאת החסיד יעב"ץ: 'אני מגלות ספרד, אשר גורשנו בעוונותינו הרבים. ורוב המתפארים בחכמה – השתמדו ולא הלכו בגלות, רק הנשים, ועמי הארץ הפשוטים – מסרו נפשם!'.
"הכיצד נסביר זאת? הכיצד נבין כי דווקא האנשים הפשוטים – מוכנים היו למסירות נפש יותר מהחכמים המחוכמים?
"ובכן, התשובה פשוטה: היהודים הפשוטים, שאמונתם הינה מושתתת על יסודות של תמימות, מתוך הכרה פשוטה ותמימה שיש אדון לבירה ומנהיג לעולם – עמדו איתן על משמר אמונתם, ובהם עמי הארץ והנשים הספרדיות.
"אבל ההולכים בדרך ה'חקירה' – הושפעו מהחכמות הזרות, ומשום שלא היו תמימים באמונתם – הסתבכו בהתחכמותם עד שהשתמדו! נורא ואיום!
"הרי לנו, כי רק האמונה התמימה – היא שבכוחה לשמור על ייחודו של עמנו. הדרך המסורה מדור דור היא שעמדה לנו בכל הדורות חרף כל הגזרות והשמדות, השחיטות והפרעות. בכל המצבים עמדנו איתנים באמונתנו התמימה, וזה אף המפתח שיוביל אותנו אל פסגת האושר שבאמונה השלמה: תמימות, מבלי חקירות, מבלי חשבונות, פשוט אמונה פשוטה וברורה – וזה הכל!".
ואכן, דעתו של רבינו היתה, כי באופן כללי מוטב לפלפל כמה שפחות בענייני אמונה, ולהסתפק בהתבוננות פשוטה מבלי פלפולים מיותרים ודיונים מעמיקים…
כך למשל, כאשר נשאל רבינו אודות מה שהביא בספרו 'אבי עזרי' בשם הגרי"ז, שאמר משמו של אביו הגר"ח מבריסק, כי חובת ה'אמונה' – מתייחסת אל התחום שמעבר ל'ידיעה', והיינו שבמקום בו מסתיימת ה'ידיעה' וה'הבנה' – שם מתחילה ה'אמונה' ושמשמעותה הינה: להאמין במה שלא משיגים. את החידוש – מסיים רבינו באמרו, כי על כן זכה משה רבינו רק למ"ט שערי בינה ולא נכנס לשער הנ', משום שאילו היה מגיע אל שער החמישים – שוב לא יכול היה לקיים את מצוות האמונה המתייחסת, כאמור, אל מה שנמצא מעבר לגבולות הידיעה.
בהתייחס לדברים אלו – נשאל רבינו על ידי אחד מתלמידיו, שהרי גם אילו היה משה רבינו זוכה להשיג את שער החכמה החמישים – עדין בוודאי לא היה עולה בידו לרדת לעומק תבונתו של הבורא אשר אין לה חקר, ומדוע, אפוא, לא היה יכול לקיים את מצוות האמונה באשר לחלק שמעבר לגבולות השגתו?
רבינו הקשיב לשאלה ומשסיים התלמיד – אמר לו: "אתה צודק. אמנם בודאי ניתן היה לקיים את מצות האמונה גם בכהאי גוונא, אולם למרות זאת – אין ברצוני להרחיב בזה את הדיבור… בעניינים אלו – מוטב שלא להרבות בדיבור ובכתיבה!"…
ואמנם רבי רפאל וואלף מספר, כי פעם שאל רבינו: מדוע מקצר הרמב"ם כאשר הוא מביא את עיקרי האמונה בהלכות 'יסודי התורה', בעוד בספרו 'מורה נבוכים' – הוא מאריך ומרחיב בדברים?
תשובתו של רבינו, היתה קצרה וברורה: "מכאן מוכח" – הטעים – "כי בכדי להגיע לאמונה בה' אין צורך בעמקות מעין זו הניכרת מתוך דבריו של הרמב"ם ב'מורה נבוכים'… עיקר האמונה – הינה האמונה התמימה והברורה, אותה ניתן להשיג מתוך דברי הרמב"ם בהלכות 'יסודי התורה', בעוד ה'מורה נבוכים' – מיועד רק למי שהוא נבוך ומבולבל באמונתו, אשר מחמת כן זקוק הוא לעיתים להוכחות ולראיות עמוקות ומורכבות יותר…
ואגב, רבי אפרים גרינבוים מספר, כי רבינו היה ממליץ לדורשי עצתו, להתבונן מידי יום ביומו בתפילת שחרית ובפרט בפסוקי דזמרה, למצוא את הפסוקים המדברים על ענייני אמונה, ולומר אותם בכוונה יתירה מתוך תשומת לב מיוחדת. באופן זה – סבר רבינו, כי ניתן להחדיר את האמונה אל הלב, את אותה אמונה תמימה אשר כוחה להעלות את האדם עד לפסגת המעלה, כאשר זו ורק זו היא הדרך הנכונה לקנות את מעלת האמונה, ולא על ידי פלפולים וחקירות מעמיקות יתר על המידה…
גאונות באמונה – בפשטות…
ואכן, בהזדמנות נשאל רבינו על אודות מרן ה'חפץ חיים', אשר גאונותו המופלגת ושליטתו בכל מכמני התורה – באה לידי ביטוי היטב בכל הנוגע לחיבוריו ההלכתיים והתלמודיים, בעוד בנושאי האמונה – אין אנו מוצאים כל ביטוי לגאונותו ולחריפותו המופלגת. ולכאורה, מה פשר הדבר?
אולם בהזדמנות הסביר רבינו, כי התשובה פשוטה:
אנו, כאנשים קטנים – זקוקים להברקות גאוניות או למדניות בכדי שנתפעל ונתעורר לאמונה וליראת שמים. אצל ה'חפץ חיים' לעומת זאת, האמונה היתה כה פשוטה, ברורה ומוחשית – עד שהוא לא היה זקוק לעטוף אותה במעטה נוצץ אשר ימשוך את העין… הוא לא היה זקוק ללמדנות או לגאונות בכדי להטעים את האמונה התמימה והפשוטה שלו, משום שלדידו – היה זה בבחינת: 'טעמו וראו'… וכי מה יכול להיות ערב יותר מאשר הבנת האמונה בתומתה ובטהרתה?
והיה רבינו מסביר זאת באמצעות משל:
כאשר מבקש סוחר למכור את מרכולתו, עליו לצוד את עינם של הקונים. לשם כך, הוא צריך לקשט את המרכולת, ולהציגה במקום בולט המושך את העין.
אפילו כאשר מבקש האדם לאכול דבר מה – עליו לגרות את תאבונו… אם לא יקשט את האוכל ויתבל אותו עד שידיף ריח ניחוח – סביר להניח שלא ימצא בו כל טעם, אלא אם כן יגיע למצב בו הרעב יציק לו עד מאד.
לעומת זאת בכדי לנשום – אין צורך לייפות ולקשט את האויר… האדם נושם בין אם האויר מבושם ובין אם הוא מדיף ריח צחנה נוראי… הוא נושם – משום שהוא אינו יכול לעשות אחרת! הוא מוכרח לנשום, ואין צורך לעורר או לגרות אותו לעשות זאת… הוא ינשום אפילו מבלי שישים לב לכך!
ובכן, כזו היתה האמונה אצל מרן ה'חפץ חיים'… היא לא היתה כחפץ אשר יש לקשטו ולהציגו לראווה, היא לא היתה אפילו כאוכל – אשר יש לתבלו ולהטעימו… היא היתה כאוויר לנשימה – אשר הינו בבחינת 'צורך' גמור, ואיש אינו יכול לחיות בלעדיו – יהא טעמו אשר יהא…
בהזדמנות אחרת, כאשר נשאל רבינו על ידי תלמידו רבי ישעיה קלאר, האם כדאי ללמוד את הספר 'יסוד ושורש העבודה', המלהיב את האדם וממחיש בפניו את גדלות הבורא – השיב רבינו בחיוך ואמר בענוותנותו: "אנחנו לא מחזיקים בכאלו מדרגות… זה מעל ומעבר למדרגות שלנו!", ומיד הוסיף ואמר:
"אני לעצמי לא צריך שום דבר… אני רואה את הקדוש ברוך הוא ואת גדלותו בכל רגע ורגע, ואינני מבין איך ישנו מי שאינו רואה את הקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע… הסיבה היחידה שיכולה להסביר את חסרון ההכרה הלזה – הינה אך רק חוסר התבוננות! לו רק היה האדם מתבונן – הרי שכל אחד היה רואה בחוש את הקדוש ברוך הוא בכל מצב שהוא!", סיים רבינו…
ספר בראשית – ספר האמונה
כפי שהזכרנו, האמונה היא אשר מאפשרת ליהודי להיות מאושר תמיד, בכל המצבים כולם. אם מבקשים אנו ללמוד כיצד להתעורר על אודות אמונה זאת, כיצד להתחזק בה ולהפנים את יסודותיה – מן הראוי שנתבונן בדברים הבאים שכתב רבינו, כעצה ברורה ופשוטה ביותר כלפי המתמודדים עם קשיים כאלו ואחרים ברוחניות, בשקידת התורה וביראת שמים. וכך כותב רבינו:
"מה שנוגע להתחזק בתורה ויראת השם, אכתוב לך דברים קצרים. חי נפשי, אולי היה זה מצעירותי, אם כי לכל אדם יש במצבו עליות וירידות – חוץ מהיחידים כמו ה'חפץ חיים' זצוק"ל וכדומה, אשר היו טהורים וקדושים מרחם, אבל בדרך כלל יש תקופות של עליה ויש תקופה של ירידה.
"תמיד הי' אצלי למשיב נפש כשלמדתי בספר בראשית, שהאמונה נעשית אצלי יותר חושית בהתבוננות בבהירות כל מה שמסופר בתורה, החל מבריאת כל דבר ביומו, ואופן בריאת האדם שהי' יחידי בעולם, ומסירת כל הדברים לפי סדר הדורות.
"בטח שאדם הראשון סיפר להדורות שבאו אחריו, מתושלח ועוד – איך שהוא הי' יחידי בעולם, והבורא עולם בראו. ונח סיפר להדורות אחריו על המבול שבא על ידי גזירתו של הקדוש ברוך הוא, ואיך הוא נשאר בחיים על ידי התיבה שכל כולה היה נס, שהחזיקה את כל אלפי הסוגים והמינים בבהמות ובחיות. וכך היתה המסורה איש מפי איש עד דור מקבלי התורה שהיו נכדים ליעקב, והוא סיפר להם את כל מה שראה ושמע בבית אביו ובבית זקנו אברהם אבינו.
"וכל מה שכתוב בתורה נתאמת אצלם, על ידי מה שכבר ראו ושמעו את זה מהאבות, מאנשים נאמנים שלמים בלי שום פגם, כי אלו הי' עליהם איזה פגם – לא היתה התורה מסתירה ,שהרי במקום שהקב"ה מצא איזה פגם – גילתה זאת התורה ולא חסה על כבודם של הראשונים, כמבואר בס' מסילת ישרים (פרק ד').
"ואף על משה רבינו שכל קבלת התורה היתה על ידו, ועל ידו האמונה בה' ובמשה עבדו, ולפי הבנתנו היתה התורה צריכה להסתיר הפגם שלו, שלא תפגם האמונה בו ובתורתו – בכל זאת לא הסתירה התורה כל תביעה שהיתה עליו.
"וזהו לימוד להגיע שתורה אמת וחותמו של הקב"ה אמת, וגם חיזוק גדול הוא לאדם, שידע עד כמה כל מעשיו חשובין, ועד כמה צריך לדקדק במעשיו ודיבורו, ומה גדול הוא ערך האדם, שבעבורו הוא נוטה שמים ויוסד ארץ, כמו שביאר בס' הקדוש 'נפש החיים'…
"ומהתבוננות בזה, צריך להביא את האדם להתרוממות ולהתחזק ולעמוד על נפשו, ולא להגרר אחר תאוות לבו, כי התורה היא מקור חיים, ולא להתמסר לספרים חיצוניים בקריאתם, כי הם בורות נשברים והם מורידים את האדם לשאול תחתית, כי כל כולם הבל ושקר.
"ובטוח אני שמי ששכלו ישר וטעם טעם תורה, יבין את כל מה שכתבתי לאשורו כי אם קצרתי במקום שאפשר להאריך…".
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'ארחות החיים')