בת סמינר הגיעה לפרקה והגיע זמנה להינשא. החתן היה יתום וללא יכולת כלכלית, ואילו הוריה היו מחוסרי אמצעים. בעצב רב שיתף הרב את בתו הכלה והסביר לה על מצבו העגום מבחינה כלכלית, ולכן הוא מאוד מצטער כי אינו יכול להשיאה באולם גדול ומפואר, כפי שהיה רוצה שבתו תחווה את היום המאושר בחייה. באותה נשימה הוא סיפר, שישנו אולם בירושלים בשם 'אולמי וולף', ששם ניתן סבסוד ניכר של תורמים אנונימיים, בעלות סמלית של 10 דולר למנה. אולם על מנת לזכות להתחתן שם, חייבים להירשם לאולם מספר חודשים מראש, ומכיוון שקיימים שני אולמות, אחד גדול ואחד קטן, מתקיימת הגרלה מי יתחתן באולם הגדול ומי יתחתן באולם הקטן.
הבת כאבה את העובדה שהיא לא תוכל להתחתן באולם מהודר שלו נכספה, אולם הרבה ברירות לא היו לה. היא הסכימה לדברי האב, ולאחר שראתה את שני האולמות אמרה: "אין מצב שאני מתחתנת באולם הקטן, אם ייצא בהגרלה שחתונתי תתקיים באולם הקטן – אני לא אסכים להתחתן!"
האב קיווה בסתר ליבו כי הם יזכו באולם הגדול. מעבר לעובדה שהאולם הגדול הכיל יותר מקומות, הרי שהכניסה לאולם הגדול היתה מפוארת יותר מהכניסה לאולם השני, שנראתה כמו כניסה לבית מגורים!
מועד ההגרלה הגיע. אולם לצערם הרב עלה בגורלם האולם הקטן. כששמעה הכלה על כך, החלה לבכות. לאחר מחשבה היא דחקה באביה שילך לאביה של הכלה שזכתה באולם הגדול על מנת שישכנע אותו להסכים לוותר על זכותם על האולם הגדול.
בלית ברירה כיתת אב הכלה את רגליו, ולאחר שבירר את כתובתו של אבי הכלה השניה, הגיע אל דירתם ונקש בדלת. אבי הכלה השניה פתח לו את הדלת. "שיהיה לכם במזל טוב! אני האבא של הכלה שבהגרלה עלה לו האולם הקטן. לא נעים לי להגיע אליכם, אולם מאחר ואתם זכיתם בהגרלה באולם הגדול, אני בא לבקש ממך עבור בתי בקשה גדולה ועצומה. למעשה, זכיתם בדין לערוך את חתונתכם באולם הגדול, אך בתי מתעקשת שהאולם הגדול נחוץ לה מאוד עבור כל המוזמנים האמורים להגיע להשתתף בחתונה". הוא שטח בפניו עד כמה חשוב לבתו הכלה להינשא באולם הגדול.
אבי הכלה שזכתה באולם הגדול, השיב לו שעליו לשאול את פי הכלה המיועדת. ניגש האב אל בתו והסביר לה את המצב לאשורו. לתדהמתו הרבה השיבה הבת מיידית: "אבא, רק אתה יודע כמה שאני משתוקקת להתחתן באולם שזכיתי בו, האולם הגדול והמפואר, אך ברגע שאצעד לחופה ואדע שבת ישראל אחרת עלולה להיות חלילה בצער, שום דבר לא יהיה שווה. אשר על כן הנני מוכנה לוותר לה".
אבי הכלה השניה הודה ובירך את הכלה בכל מילי דמיטב, וחזר בשמחה לבשר לבתו את הבשורה הטובה. חלפו ימים, ויום החתונה המיוחל הגיע. בצהרי היום של החתונה, במשרדי 'אולמי וולף' בירושלים, מצלצל הטלפון. המזכירה עונה, ומן העבר השני נשמע קולו של גביר שחפץ לתרום את כל מנות החתונה של אחד האולמות באותו לילה. הגביר שטח באוזניה, שהוא מחפש אולם שמתחסד עם הבריות ומסבסד להם את הארוחות. "ברצוני להרים תרומה לאחד מהאולמות, לממן מכיסי את כל המנות ולשלמן על חשבוני, שכן אני זוכה היום להשיא את בני ורוצה לשמח עוד זוג נוסף ללא יכולת כלכלית".
ברקע שומעת המזכירה את אשתו של הנדבן שצועקת לעברו: "תרום לאולם הקטן! תרום לאולם הקטן! ככל הנראה אין להם די כסף לאולם גדול, ולכן הם מתחתנים באולם הקטן. הם הכי ראויים לתרומה".
שואל הנדבן כמצוות רעייתו: "כמה מוזמנים יש באולם הקטן?" המזכירה משיבה: "500 מוזמנים". מיד עונה לה הגביר: "קחי בבקשה את פרטי האשראי שלי. חייבי אותי במלוא הסכום 500 כפול 10 דולר למנה, $5000 בסך הכל".
למחרת יום החתונה הגיע אבי הכלה שוויתרה מרצונה על האולם הגדול, על מנת לשלם. אין לתאר את השמחה העצומה שחש כששמע כי כבר הכל שולם עד לפרוטה האחרונה! שכן אף הוא לא היה משופע במזומנים. אין ספק, מוויתורים לא מפסידים לעולם
('להתעדן באהבתך' – בשלח תשע"ט)