הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (שמות ל"ג, י"ג)
מהלך החיים שלנו, סובב סביב רשימה ארוכה של נושאים ומטלות העומדים על סדר היום. משפחה, שאיפות, לימודים, עבודה, בריאות, פרנסה, ועוד ועוד. מכלול שלם של נושאים ועניינים העומדים לפתחו של כל יהודי מדי יום, כשאליהם מתלווה תחושת דאגה תמידית…
לכולנו יש דאגות. מה יהיה עם הכלכלה ומה יהיה עם הביטחון, מי מבטיח שההסעה תגיע בזמן, וכיצד נדע שהבן שלנו מתגבר על הקשיים הלימודיים. התמודדויות הגורמות לחשש הזוחל ומחלחל, קונה שביתה ועשוי לגרום לאיבוד שליטה – כי באמת לא הכל הולך כמו שרוצים, ולא פעם נערמים קשיים חדשים ולא צפויים, בנוסף על אלה הצפויים מתחילה…
ליהודים ניתנה מתנה יקרת ערך כדי להתמודד עם החיים ודאגותיהם. אי אפשר למשש אותה בידיים, אך היא מורגשת היטב, וניתנת למימוש מיידי. קוראים למתנה הזו 'אמונה'. האמונה נותנת לנו כוחות, האמונה מעניקה לנו יכולות, חשיבה על בסיס האמונה נותנת לנו את הכלים והיכולות לשרוד ולהתמודד, להתאמץ ולהצליח. האמונה היא עיקרון יסוד ברור ביהדות, שאנו מאמינים כי יש בורא לעולם, שמנהל ומנהיג ומכוון וקובע את כל המתרחש בו בכל רגע. מתנת האמונה שייכת לכל יהודי, בכל גיל ומצב. האמונה לא ניתנה רק ליהודים חשובים או עובדי השם מופלגים. ההיפך הוא הנכון – הרי כל יהודי, גם מי שלא התחנך על אדני התורה, ימצא עצמו ברגעים קשים זועק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", תוך מסירות נפש על האמונה, הוא מתחבר לאביו שבשמים, מאמין עד כלות הנפש כי בורא עולם חי וקיים!
השגרה עשויה להשכיח את העובדה הברורה הזו, החיים בעידן טכנולוגי ואוטומטי, מלא במוסכמות שונות ועמוס בטרדות ודאגות, עשויים לגרום לחשיבה כי העולם מתנהל כמעט מעצמו, ישנה שגרה פעילה, וקשה לחוש ולהיזכר כי אבא שבשמיים מנווט ומנהל את כל הקורה סביבנו… אך אם נתבונן ונשקיע בכך מחשבה ותשומת לב, נגלה את נוכחותו של בורא עולם חיה וקיימת במעמקי הלב, ונגרום לאמונה בו להיות נוכחת, פעילה ומובילה בתוך שגרת היום שלנו. אז, נהיה רגועים ושלווים בהרבה, לא נחוש כי כל קושי יוצר טענות ותלונות, לא נראה בכל התמודדות מין חוסר מזל אישי, כי אנחנו כבר יודעים שזה באמת לא תלוי בנו…
כל העוצמות שלנו ניתנו לנו במתנת חינם מידי הקדוש ברוך הוא, הוא הנותן חיים ומעניק עצה ותבונה, הוא המכוון, המניע והקובע, הוא לבדו יקבע את תוצאת הטיפול הרפואי, ההצלחה במבחן, הקבלה לעבודה וגם האם הבנק יסגור עלי את הדלת ברגע האחרון… את הכל הוא מנהל. רק הוא! אנחנו מסתובבים כאן, פועלים ככל יכולתנו בכוחות די דלים, שגם אותם קיבלנו רק ממנו כדי שנשתדל ונעשה את שלנו, כי כך צווינו לעשות. אבל למעשה, רק הוא קובע, רק הוא מכריע, רק הוא מנהל. וכיון שהוא האבא הטוב שלנו – גם אין ספק שכל מה שהוא קובע ומניע זה לטובתנו, אם נבין למה, וגם אם לא!
חלק נרחב מפרשת השבוע, עוסק בחטא העגל הידוע. לרגע נדמה כי העולם מאבד שליטה. משה רבינו – נביא השם – איננו, השעות נוקפות, וגם השטן הטרדן אינו נח… אבל דווקא בשעות קשות, כשהעתיד חשוך והאופק אפל, דווקא אז ניתנה ליהודי מתנת האמונה, להתחזק ולהאמין שיש בורא לעולם, ולכל דבר יש סיבה ותכלית, שבני אנוש קרוצי חומר לעולם לא יוכלו להבינן, והן המכוונות וקובעות את תוכנית הבריאה האלוקית.
יהודי מאמין, יש לו עמוד איתן להישען עליו, הוא אף פעם לא לבד. הוא יודע שכל מה שעובר עליו מתוכנן לפרוטרוט, וכפי שיש סיבה – יש לה מסובב, והוא יודע ומבין ועושה הכל לטובתו. אין פלא כי הוא מסוגל להחזיק מעמד, אין חידוש בכך שהוא לא נשבר – הרי הוא מאמין, הוא יודע שיש סיבה והכל בעצם בסדר, הוא רק עדיין לא רואה למה וכיצד! אני מאמין באמונה שלימה וגם אתה, וכולנו. יש בורא לעולם, יש לנו על מי להישען – רק על אבינו שבשמים!
מכתב מצמרר במרפסת
שעת ערב מוקדמת, בבית משפחת כהן בבית שמש. לא מכבר שמעה האם את הבשורה המרה, כי הנוראה שבמחלות מקננת בגופה. הכאבים הולכים וגוברים, הייסורים הפכו לדבר שבשגרה, אך דווקא בזמן הקשה ביותר, מתגלה האמונה במלוא יפעתה, נוסכת כוחות ונוטעת עוצמה. לרגע אין שם מחשבה 'למה דווקא אני', לרגע אין פקפוק 'מדוע דווקא אנחנו'. ההיפך, עוסקים בלמשש את נוכחות הקדוש ברוך הוא בעולם, בחיפוש אחרי הנקודות המשמחות בתוך המנהרה האפלה. עם כל הקושי, התאזרה האם בגבורה להתחזק באמונה, ולהנחיל לילדיה ערכי נצח, למנף את התקופה הקשה לחיזוק באמונה, להפוך את הימים הכאובים למוארים ומאירים באור האמונה. הן זו ההזדמנות הטובה ביותר להנחיל לילדיה את האמונה, את ההבנה שיש בורא עולם המשגיח עלינו בטובו ודואג לטובתנו ולמעננו, וכך יצא לדרך מבצע 'הסיפור היומי'.
האם היתה הראשונה שהכריזה: "היום הייתי אצל הרופא וחששתי מאד מהטיפול, אבל לבסוף בורא עולם עזר לי והקל עליי, וזה לא כאב לי כל כך כמו שחששתי… הרגשתי שהאייבישטער היה אתי בתוך חדר הרופא!", אמרה בהתרגשות והוסיפה: "היכן הרגשתם אתם את הקדוש ברוך הוא היום?". אחת הבנות השיבה מיד: "הלכתי ברחוב, וראיתי לפניי כלב גדול ומפחיד מאוד. רעדתי ממש, ואז הרגשתי איך הקדוש ברוך הוא מורה לכלב להסתובב לצד השני ולהתרחק ממני". "שימחת אותי!", הודתה לה האם בחום, והחלה להקשיב לסיפורה של בת החמש, שהעידה בלשונה המתקתקה: "אני ממש הרגשתי, באמת, איך האייבישטער עוזר לי!". כך בת הארבע, כך בת העשר. כל יום, כל ילד, הגיע הביתה בשמחה ופיו מספר סיפור של אמונה, כיצד חש היום את יד השם הדואגת לו, כיצד ראה בחוש כי בורא עולם אתו. מכל הסיפורים יחדיו עלתה הצהרה במנגינה אחידה: "ה' הוא האלוקים"…
כשאמא מלווה את הילדים למיטה, מתלווה לחיוך עוד תובנה משמעותית לחיים. "גם היום הרגשתי: יש בורא עולם בעולם, אין עוד מלבדו!".
היה זה בכ"ו באדר א' תשע"ד. ביקור הרופאים בבוקר היה קצר ותכליתי, בעל מסקנה עגומה במיוחד. "תקרא לילדים לבוא להיפרד מאמא", אמרו הרופאים לבעלה, יבלחט"א ידידנו הר"ר שלמה כהן שליט"א, "שיספיקו לומר לה שלום…" באותו יום הגיעו הקטנים לביקור אחרון, ביקור מרגש של פרידה מאם אהובה, מלא בדמעות אך מלא גם בכוחות של אמונה. ביום המחרת היו אמורות לבוא הבנות הגדולות, אלא שנטרפה השעה, והיה חשש כי הביקור כבר לא יוכל להתקיים…
היא יצאה למרפסת, מלווה בבעלה, מבקשת לשאוף אויר צח. 'אולי תכתבי להן מכתב פרידה?' הציע, 'אם כבר בלתי אפשרי לעשות פגישת פרידה, אולי כדאי שתכתבי להן כמה שורות שיזכרו אותך?'
אפילו דף ראוי לשמו לא היה בסביבה, וכהרף עין נקנה בקיוסק הקטן שבכניסה פנקס קטן. דפים מועטים, שורות צפופות, ריקות ונמוכות קומה, אולי לא הצורה הכי מתאימה בה תכתוב אמא שורות פרידה מילדיה בידיעה ברורה כי לא תראה אותם יותר לעולם, וזו צוואתה האחרונה אליהן…
היא לקחה את העט בידה, חשבה רגע בודד, והחלה לכתוב במרץ. למכתב הזה לא היו טיוטות, לא קדמו לו הכנות, לא נערכה התייעצות לפניו. הוא אותנטי לחלוטין, נכתב מתוך הלב, מבטא בעט את התחושות והכוחות רוויי האמונה שהיו בה, עד הרגע האחרון ועד בכלל.
היא לא נדרשה לכתוב ולמחוק, לא ביקשה להצטעצע בלשונה. מטבעות של אש יוקדת אמונה היא חורטת על השורות, העט נע במרץ, חורט בהן בקולמוס של דם, טובע בהן מבועים של אמונה. זהו מכתב שנכתב בדקות ספורות, אך ההתבוננות בשורות ובמה שביניהן מטעינת כוחות ונוטעת עוצמות גם למצבים הקשים ביותר, כי הוא מלא בפנינים ומרגליות מלאות חיזוק ואמונה, שהבליחו מתהומות הרגשות רגע לפני הפרידה:
'לבנותי היקרות לי מאוד, כל אחת ואחת בלבי קשורה ואהובה.
היום הרופאה אמרה לי 'להכין' את המשפחה. חשבתי לעצמי שגם ביהדות יש הכנה. הכנה למצוה, הכנה לשבת, הכנה לכל דבר, כי כשמתכוננים זה מצליח יותר ומצליחים לתפוס הרבה. בכלל כל שהותנו בעולם הזה, היא הכנה לחיי נצח.
וזה מה שאני מרגישה. זה שאנחנו נמצאות פה רק לצורך הכנה לחיים הנצחיים, והעולם הזה הוא פרוזדור שצריך לנצל אותו לעיקר, לנצח.
וזה מה שניסיתי להנחיל לכן כל החיים, לחיות בשמחה כל הזמן, בכל רגע ובכל מצב, עם אמונה איתנה בבורא העולם שהוא מקור הטוב ואין עוד אבא רחום וטוב בשמים והוא מקור הרחמים וכל מה שהוא עושה לנו, הכל זה רק טוב!!!
תצורנה קשר אישי אתו – עם הרבונו של עולם, תדברנה אליו כדבר איש אל רעהו, בקשנה הכל, תאהבנה אותו אהבת עולם. יחד עם זאת, אנו לא מתייאשים!!!
אנחנו ממשיכות לקוות ולהתפלל בלי הפסקה. ה' יכול לעשות הכל בן רגע! היד ה' תקצר?
מחכה מאוד לחזור הביתה בקרוב בריאה ושלימה, מפרסמת יחד איתכן את הניסים הגלויים!
שלכן באהבה רבה,
מאמי'.
– – –
כך מסתיים לו מכתב הפרידה המרגש, כך הוא נגמר. עשר שעות אחרי כתיבתו כבר הסתלקה כותבת השורות לישיבה של מעלה, אך המכתב מעיד על האמונה היוקדת עד הרגע שאחרי האחרון, מתוך הבנה והפנמה שבורא עולם מכוון ומסדר את הכל ויכול לעשות הכל, ועושה עבורנו את הטוב ביותר גם אם זה להיפרד מאמא צעירה…
בעוד מספר ימים, ימלאו שנתיים לפטירתה של האשה החשובה הזו, מרת שרה שאשא ע"ה ב"ר דוד צבי ז"ל כהן, שנפטרה בכ"ז אדר א' תשע"ד, ויהיו הדברים לעילוי נשמתה.
כי החיים שלנו מלאי אתגרים והתמודדויות, קשים ומורכבים מאוד לפעמים, מלאי מהמורות ומצוקות. אבל אם אדם מחזיק חזק בעמוד האמונה, אם הוא מרגיש מחובר ומקושר בכל רגע לבורא עולם, אם הוא חש כיצד 'גם שם ידך תנחני' ובורא עולם אתו בכל מצב ובכל זמן – הוא נמצא בעולם קל בהרבה, החיים שלו מוארים באור אחר גם בעומק האפלה.
הקשיים אותם קשיים, אך הם הופכים לאפשריים, לעבירים. גם לכתוב מכתב מלא באמונה ושמחה רגע לפני הסוף המר – זו משימה אפשרית כשכל החיים מתנהלים מתוך תחושה קיימת וניתנת למישוש כי בורא עולם כאן לצידי, תומך בי והולך אתי גם עכשיו, עם כל הקושי ולמרות כל הכאב!
עם אמונה יוקדת, עם קשר תמידי חי ורציף עם הקדוש ברוך הוא, עם הבנה כי בכל מצב יש מישהו מלמעלה שמוביל ומכוון, מנהיג ומשגיח – אפשר גם אפשר לעבור את כל החיים בשמחה, באושר, ברוגע, בשלווה ובנחת. כי כל הקשיים מלווים בביטחון שוטף, יש להם יד מכוונת ומדריכה הרוצה רק בטובתנו, ולכל דבר בעולם יש סיבה מוצדקת ללא צל של ספק!
כשיהודי חי את חייו מתוך אמונה בוערת, ויודע באופן בהיר ונהיר שבורא עולם אתו בכל מצב, ואבא שבשמים רוצה בטובתו למרות כל קושי, הוא לא מתבלבל, הוא לא נשבר, הוא בוודאי לא מתייאש. הוא מלא באמונה, אפוף בחיזוק, ובטוח שיצליח להתמודד, כי אבא אתו!
מזל טוב משולש?
אל ביתו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, רב הקהילה החרדית באופקים, הגיע אברך יקר, וכבר בכניסתו ניכר כי הוא שרוי בכאב גדול. אך ניתנה לו רשות הדיבור, והוא מיהר לספר על כך שהוא נשוי כבר כמה שנים וטרם זכה לישועה, ביתו עודנו ריק מצהלות ילדים עליזים… 'כבר ניסינו כל כך הרבה דברים ועדיין לא נושענו,' אמר האברך, 'לא נותר לי אלא לפנות לכבוד הרב…'
הרב האזין בקשב רב, והציע לו בחום: 'הבה ניכנס לרכב וניסע למקום שקט', הציע, 'בוא נדבר על זה קצת…' בדרכם, החל הרב משוחח עם האברך: 'ראה נא. אתה בא אלי לבקש את עזרתי, בנושא שאין לי כל יכולת לעזור לך. הבה נחשוב מי כן יכול לעזור לך…'
האברך הנהן, והרב המשיך: 'המצב נראה לך אבוד, אבל הוא לא באמת אבוד, כי בניגוד אלי, יש כן מישהו שיכול לעזור לך. הרי יש לך אבא שבשמים, יש לך על מי לסמוך, יש לך על מי להישען, הלא מפתח של חיה בידיו, רק בידיו!'
עודם מדברים, והנה הגיע הרכב ליעדו. 'אני מחכה לך פה, לא בורח לשום מקום…' אמר הרב פינקוס בחיוך רחב, 'צא לסיבוב, ותחשוב על כל מה שקורה סביבך. תראה כמה דברים טובים יש לך, תראה כמה חלקים מחייך מתנהלים כשורה, ותחשוב מי ברא את אלה, מי נתן לי את כל זה…'
הרב עצר לרגע, מאפשר לשומעו לחרוט את הדברים בזכרונו. אחר כך הוסיף והדריך: 'תתבונן שיש לך אבא, תפנים עמוק לתוך הלב שיש בשמי מעל בורא עולם, נותן ומחיה, קובע ומכריע. אני יודע שאתה מאמין שהוא קיים, אבל כדאי להתבונן שוב ולהפנים שהוא נתן לך את הנסיון הזה להיות חשוך בנים, והוא רואה וחי ומרגיש את כאבך כי עמך הוא בצרתך. כשתרגיש שהפנמת זאת על כלות הנפש, פשוט תדבר אתו כפי שמדברים עם אבא, ותבקש שיושיע אותך…'
האברך יצא, והרים עיניים אל על. למעלה משעה התבונן: 'הלא זכיתי בסך הכל לחיים טובים – אני בריא! יש לי משפחה! אני מתפרנס בכבוד! הן כל זה לא קרה מעצמו, אבא שבשמים! אתה נתת לי את כל זה בטובך! אתה לצידי כל ימי חיי, אתה גידלת ורוממת אותי, נתת לי את כל מה שיש לי. אנא, אבא, בטובך! היפלא ממך לזכותני בשלישיה? אנא, זכני להסיר מעלי גם דאגה זו, ופקדני בפקודת ישועה ורחמים!'
האברך חזר אל הרב כשחיוך על שפתיו ועיניו לחות מדמעות. 'זכית להרגיש קרבת אלוקים,' אמר הרב, 'זכית להפנים כי אבא שבשמים איתך, והוא נתן לך את הניסיון ויעזור לך להתמודד אתו בהצלחה, וגם ייקח אותו ממך בבוא העת, בעזרת השם בקרוב!'
פחות משנה חלפה, פחות משנה! עד שמקהלה של שלושה עוללים רכים, 'זימרו' בבכי שאין מתוק ממנו בחדר הלידה. 'מזל טוב כפול ומשולש!', אמרו הכל להורים המאושרים שזכו לחבוק שני בנים ובת, 'רק נחת, רק נחת, תזכו לגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים!' איחלו מכל הלב…
ביום ראשון, י"ב אדר א' תשע"ו, נערכה חתונה מרגשת במיוחד באולמי 'ארמונות וולף' בירושלים. הכלה היתה הבת שנולדה באותה ישועה פלאית, והאב – המחותן המאושר הוא שהעיד באוזני באי השמחה על הסיפור במלואו. כיצד הפנמה והתחברות לאבא שבשמים יצרה ישועה, איך תפילה באמונה יוקדת הובילה לשמחה משולשת, הנמשכת בחתונה הנוכחית…
את הסיפור שמענו מהמגיד מישרים הרה"ג רבי אליעזר יוטקובסקי שליט"א, המכיר את הפרטים מקרוב. אך עבורנו נותר המסר חי ומפעפע, בוער ומאיר:
הקשיים שלנו בעולם הזה, אינם טעות או מקרה בעלמא. הם נועדו לגרום לנו לפקוח עיניים ולשאת אותן אל על, להביט ולהבין ולהתבונן כי אבא שבשמים מנהל את העולם הזה ברחמיו, בורא עולם מכוון מה קורה כאן, הקדוש ברוך הוא יוצר את כל המתרחש סביבנו, מסיבות טובות מאוד שלא תמיד אנחנו יכולים להבין…
אנחנו יכולים להקל על עצמנו, אם נבין זאת, אם נפנים את זה עמוק אל תוך הלב. אם האמונה תיקוד בנו ביתר שאת, הכאב הנלווה לנסיון יפחת, כי ההבנה שלנו שהנסיון לא מקרה אלא מכוון תסייע לנו לעבור אותו בשלום, לצלוח את הקושי במינימום כאב.
האמונה גם מגדילה מאוד את הסיכוי להיוושע, פותחת עבורנו את הדלתות למעלה. כשנבין שאבא שבשמים שלח לנו את הנסיון הזה – נוכל לדבר אליו, נוכל לבקש ממנו, נוכל לפעול אצלו ישועות גדולות מהמצוקות המעיקות עלינו. האמונה מאירה לנו את החיים באור בוהק, ולא פעם גם פותרת ומאירה את חיינו לנצח נצחים!
'טייערע אידן, הארציגע אידן, האט'ס אמונה האט'ס אמונה אין בורא כל עולמים!' (יהודים יקרים ולבביים! התחזקו באמונה בבורא כל עולמים!)
ריקוד בצינוק
היה זה בשנת תרפ"ח. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, הגיש בקשה להשתחרר מרוסיה הנצורה ולעלות לארץ ישראל, אך השלטונות לא ראו זאת בעין יפה, ובשנת תר"צ נשפט בעוון מרד ונשלח לעבודות פרך בסיביר הרחוקה והקפואה. בחלק מהזמן נאסר בצינוק קטן וצפוף, שם שהה בתנאי אסתטיקה ירודים להחריד ובלי כל יכולת לחשוב אפילו בדברי תורה.
באחד הימים, כשהתעורר ועמד ליטול ידיו בשחרית, החל לומר 'מודה אני' כמנהגו של כל יהודי מדי בוקר. רבי יחזקאל אינו ממלמל מבלי להרהר, ומתחיל להתבונן: 'על מה בעצם אני מודה? הרי הוגליתי מביתי, נזרקתי מעירי, נענשתי על לא עוול בכפי. אני יושב בצינוק נורא ומצחין, ואפילו להרהר בדברי תורה או להתפלל אסור כאן. על מה אני מודה?'
הוא מוסיף להרהר תוך כדי אמירת המילים 'שהחזרת בי נשמתי בחמלה', ועדין אין פיתרון לשאלה המנקרת בו. ואז אמר את צמד המילים החותמות 'רבה אמונתך', ומיד ניצת זיק בעיניו. 'אה, על זה אני מודה, בוודאי, פשיטא שיש להודות על כל גרם אמונה שיש בי, ועל אחת כמה וכמה ש'רבה אמונתך' – שאני מצוייד בכמויות גדולות של אמונה… אני מודה על המתנה שקיבלתי להיות יהודי מאמין, על כך אני מודה!' הרהר, ויצא בריקוד ב'מרחבי' הצינוק הצפוף…
הבה נשמח, נודה ונעריך: יש לנו את היכולת להאמין, להתחבר, להישען, להרגיש שיש לנו אבא שבשמים, יש לנו על מי לסמוך! אשרינו מה טוב חלקנו, שאנו יהודים מאמינים בני מאמינים!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)