הרב מרדכי הכהן מלאכי שליט"א – בטחוני בצורי
מספר ידידי ר' פנחס פרנקל שליט"א, ירושלים:
מוצאי יום הפורים בירושלים, בשעות הקטנות של הלילה, ידידי ר' אהרן פונה אלי בבקשה דחופה. יש לו בן שעובר רח"ל טיפולים בבית החולים תל השומר. הנהג הקבוע שלו לא התפכח עדיין לגמרי, ונפשו בשאלתו אם יתאפשר לי להסיעו למחרת בשחרית לבית החולים. הבנתי שזו מצוה שהקב"ה גילגל לפתחי, ועניתי בחיוב. עשיתי גם חשבון שאני צריך להיות בבני ברק כדי לקבל מידידי ר' יחיאל מסמך – חשבונית, לצורך חשוב.
בבוקר הסעתי את הידיד עם בנו לתל השומר, ומשם המשכתי לבני ברק. הגעתי לבני ברק בשעה 10.00 בבוקר, התקשרתי ליחיאל, והטלפון שלו לא זמין… כתובתו המדוייקת לא ידועה לי, ולא נותר לי אלא לנסות שוב ושוב. חבל היה לי שאזדקק לשוב לגוש דן במיוחד לצורך זה. בינתיים העסקתי את עצמי בכמה סידורים בבני ברק, בעוד אני משתדל כל עשר דקות לחייג שוב ליחיאל.
השעות נקפו, ויחיאל לא עונה. כבר סיימתי לסדר את כל מה שניתן בטלפון, והתיישבתי ללמוד את סדרי יומי… ויחיאל – כאילו בלעתו האדמה. השעות נקפו, ואני מנסה למצוא קצה חוט דרכו אצליח לאתר את יחיאל בדרך אחרת, אך כל הדרכים הובילו למבוי סתום. יחיאל איננו…
אני יושב מהורהר… הרי אנחנו יודעים כי דברים לא קורים סתם כך… מה הסיפור הזה שאני תקוע בבני ברק "על כלום"? ואז עלה בדעתי כי יש לי פה תפקיד… להחזיר את הילד החולה לירושלים. לא סתם אני מתעכב. אני מתקשר ליחיאל שוב ושוב. לבסוף, בשעה 2.00 אני מגיע סוף סוף ל"שיחה ממתינה". מעולם הצליל הזה לא היה ערב יותר…
מעט לאחר מכן יחיאל חוזר אלי ואני שואג: איפה אתה? "אה, סליחה הטלפון היה כבוי. החשבונית נמצאת ברח' השלושה מספר…". בקיצור, דקת נסיעה מהמקום בו אני יושב תקוע.
ניגשתי וקיבלתי את המסמך המיוחל. מיד לאחר מכן התקשרתי לידידי שבתל השומר.
"מה קורה"?
– "לפני חמש דקות סיימנו את הטיפול, אל תגיד לי שאתה עדיין באזור…"
– "עד כמה שזה תלוי בי – אני לא באיזור. אבל שום דבר לא תלוי בי!"
שעה לאחר מכן ידידי היה עם הילד בביתו שבירושלים!