ערב ראש השנה
בליבי צרוב זיכרון, חרוט ממאורע מרעיש. נער הייתי, 'ישיבה בחור', ונדברתי עם כמה מחברי להיכנס להיכל קודשו של הרבי מביאלה, ה'חלקת יהושע' זצ"ל, בליל ערב ראש השנה. בקשנו לשמוע דברי חיזוק לקראת יום הדין.
הרבי שמע את בקשתנו, ושתק. המתנו בדריכות.
לפתע פרץ בבכי מר, שזעזע אותנו עמוקות. אמר: "אתם קבוצה גדולה של בחורים, וכל אחד מכם עולם מלא בפני עצמו. לב יודע מרת נפשו, כל אחד יודע במה נכשל ומה עליו לתקן. ולשוחח עם כל אחד בפרטות על מצבו, ולהמליץ בפניו אלו קבלות יקבל, אין עתה פנאי. לכן אומר לכם דבר השווה לכולכם.
"דעו, מחר בפרוס הלילה נכנסת שנה חדשה ומתקדש יום הדין הגדול והנורא – יום בו נעמוד ונתחנן על נפשנו: 'זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים. וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים'. 'בספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה וגזרות טובות, ישועות ונחמות נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום!'.
"יום בו נעתיר: 'אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך והינשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'".
יום בו נאמר מלכויות זיכרונות ושופרות.
"על כל אחד להתבונן, באיזה פה הוא עומד לומר תיבות קדושות אלו. האם אפשר לאמרן בפה מלוכלך מדיבורים אסורים, בפה שאינו טהור ואינו נקי?"…
ובשמענו התייפחנו כולנו. הדברים שיצאו מהלב הטהור נכנסו ללבבות ופלחום כחץ, ופלגי מים ירדו עינינו בחרטה אמיתית וקבלה נחושה, לטהר את פיותנו לקראת תפילות היום הקדוש, כדי שיהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל.
כאמור, היתה זו חוויית נעורים שנצרבה לעד.
נזכיר בעניין זה דברי האלשיך הקדוש זצ"ל (שהובאו גם ב'שמירת הלשון' שער הזכירה פרק י, בהגה) על הפסוק: "והיה על אהרון לשרת, ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שמות כ"ח, ל"ה): "והוא, כי המנבל פיו בחלאת טומאת נבלת פה, שקץ ישקץ פיו ולשונו ותעב יתעבם, כי עשאם בסיס לדבר האסור. ואיככה יוכל לעמוד לפני מלך מלכי המלכים בפה דובר נבלה, ולא יקצו, על קולו לאמר מי הוא זה נבזה ערב לבו, לעמוד לפניו לבקש רצון על עוונותיו בניבו נבזה, בכלי עכור מוקצה מחמת מיאוס.
"והן לו היית עבד מלך הארץ, האם היית עומד לפניו לשרתו על שולחנו בכלים מכלים צואים? הלא תכלם! וגם הוא, ברעש גדול יצווה עליך את התליין להמיתך בחרב.
"ועתה שא נא קל וחומר. ומה אם מלך בשר ודם, חרס את חרסי האדמה, אדם להבל דמה, תחייב את ראשך בשרתך אותו בכלי מלוכלך, ומה גם עתה אתה יתוש נטוש, כי תערב את ליבך להתהדר לפני מי שאמר והיה העולם, אשר לגדולתו מי מהקודשים עליונים ותחתונים בשפה ברורה ובנעימה קדושה, יהיה כדאי לעמוד לפניו ולדבר אליו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כי יקרב איש והוא בן בליעל מדבר אליו בטומאת שפתים, כי פיך שלחת ברעת נבלת הפה ותמאס. מאין ולאין שמת לבך לדבר אליו ולומר לפניו הללוי-ה אלולבפה דובר נבלה.
"ואוי לה לאותה בושה כי תבוא בית ה', ולא נמנעת מלהביא עביט מי רגלים במקדש מפני הכבוד השוכן שם. ואנה תוליך את חרפתך כי תהפוך כלי שרת העומד לשרת בו את קונך, לאחד מן הביבין.
"והלא על הפה שאדם שח בו שיחת חולין בושנו מאוד להלל בו את ה', כמאמר האומר (בירושלמי ברכות פ"א ה"ב) 'מי ייתן והיו לי שני פיות, אחד לדבר בו צרכי בית ואחד לדבר בו עם קוני. ומה גם עתה, אשר בפה טמא יערוך לפניו יתברך לבקש רצון. כי איך יהיו לרצון אמריו, אם הסנגור הוא הקטגור, ובדברך בו יהיה לך למזכרת עוון".
והחפץ חיים זצ"ל הביא (ב'שמירת הלשון', שכר הזכירה פרק ז) דברי הזוהר הקדוש (ח"ג נג, א) (בתרגום ללשון הקודש): "כל מי שהוציא לשון הרע, נטמאים כל איבריו וראוי להסגירו. משום שאותו דיבור רע עולה, ומעורר עליו רוח טומאה ונטמא. הבא לטמא מטמאין אותו. בהתעוררותו מלמטה מעורר כנגדו מלמעלה.
"ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא י"ד, ב'). מה משמיענו, משמיענו שמי שיש לו לשון הרע תפילתו לא עולה לפני הקדוש ברוך הוא, שהרי התעוררה עליו רוח טומאה. כיוון שחזר בתשובה מה נאמר "ביום טהרתו והוא אל הכהן. וראה הכהן אלוקיכם כהן הוא" (סנהדרין לט ע"א) "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע".
בוא וראה, אדם שמשתדל בעבודת קונו ועוסק בתורה, השכינה שורה עליו ומתחברת עמו. כיון שבא להיטמא השכינה מסתלקת ממנו, וכל סטרא דקדושה מתרחקת ממנו, ושורה עליו רוח טומאה וכל סטרא דמסאבא. בא להיטהר מסייעין אותו. ואחר שנטהר וחזר בתשובה, מי שנסתלק ממנו שב ושורה עליו.
ועתה הזמן, זו העת!
כל זמן שהנר דולק
פעם עלה הגאון הקדוש החידושי הרי"ם מגור זצ"ל לתפילת מנחה בערב ראש השנה, ופנה לאחד האברכים ואמר: "דע שעכשיו עוד אפשר לתקן את כל השנה כולה!".
והוסיף: "שהרי בתפילה אומרים 'ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה', ולכאורה, הלא השנה כבר חלפה עברה, נשארה רק עוד שעה קלה, ומוכח שבשעה קלה זאת אפשר לתקן כל השנה!" והגאון הקדוש ה'דברי בינה' מביאלה זצ"ל (לפרשת וילך, ה) כתב כן והוסיף שעל כך אמרו: "'יש קונה עולמו בשעה אחת' (עבודה זרה י ע"ב, יז ע"א), ולכן אם אז יערה עליו רוח ממרום, שיזכה להרהר בתשובה אמיתית, אז מה טובה ומה נעימה תהיה השנה, ותהיה ראויה לברכה!".
ויובן, מדוע מנהג קארלין וסלונים לומר בכל מות הקיץ "ברכנו אבינו" כנוסח האר"י ז"ל, מפסח ועד ז' מר חשון, מלבד תפילת המנחה בערב ראש השנה, שבה מבקשים: "ברך עלינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה". לומר, שבשעה קלה זו עוד אפשר לתקן כל השנה כולה! וכמו שאמר ה'דברי שמואל' מסלונים זצ"ל (סליחות קעא): "אם זוכה שיהיה לשנה אחרית טובה, שמתעורר לטוב אפילו בשעה האחרונה ממש, הריהו מתקן ומעלה הכל מראשית השנה ועד אחרית השנה. ומהאי טעמא גם בתפילה האחרונה במנחה של ערב ראש השנה מתפללים: 'ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת'. כי גם אלו הרגעים האחרונים נקראים 'שנה', ואפשר להעלות בהם את כל השנה מראש ועד סוף!".
ולא בתפילת המנחה בלבד, אלא גם לאחריה.
סיפר לי יהודי שזכה להתפלל במחיצת ה'בית ישראל' מגור זצ"ל בליל ראש השנה, בשנה הרביעית להנהגתו – עוד התפללו בהיכל ישיבת 'שפת אמת', ברחוב יוסף בן מתתיהו. לאחר תפילת מנחה הורה לרבי שייע נח ז"ל לדפוק על הבימה, ולהכריז שיש עוד שבע דקות לשקיעה, עוד אפשר לתקן את כל השנה כולה. איזה רטט עבר בקהל, כזרם חשמלי עז! איך התבודדו והתבוננו, איך ערכו חשבון נפשם, לנצל רגעים קובעים אלו! ולא רק כשנותרו שבע דקות, אלא גם בדקה האחרונה!
(מתוך הספר 'מקרבן לתורה')
2/216