יעקב א. לוסטיגמן
"ויקח אברם ונחור להם נשים" (יא כט)
"המקרה הזה קרה לפני כעשר שנים", מספר הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, בשיחה שקיים עם 'לקראת שבת'. "למרות השנים הרבות שחלפו, הסיפור הזה עדיין חקוק בעצמותיי ולא נותן לי מנוחה.
וכך היה המעשה: הגעתי לישיבה בימי בין הזמנים. היה זה כמדומני בתאריך כ"ו אב, כמה ימים לפני תחילת זמן אלול, כדי לסדר כמה עניינים שהייתי צריך לסדר, והנה אני שומע רחש מאחד החדרים בפנימייה. זה היה קצת מוזר, כי בימי בין הזמנים המקום אמור להיות ריק מאדם. ניגשתי לחדר ממנו בקע הקול, והנה אני רואה שם בחור מתלמידי הישיבה, הוא כבר היה אז כבן 26, כשהוא מארגן את הדברים שלו בארון ופורש מצעים על המיטה שלו.
"שלוימל'ה", פניתי אליו בפליאה גדולה, "מה אתה עושה כאן? היום כ"ו אב? יש עוד ארבעה ימים עד תחילת הזמן. מה קרה שהקדמת לבוא?!".
הבחור נבהל מאוד לראות אותי. הוא קיווה שאף אחד לא ישים לב שהוא התנחל בישיבה, אבל אחרי שכבר ראיתי אותו לא היתה לו ברירה אלא לנסות ולהצטדק. הוא ניסה להתחמק מהסבר ברור, אבל אני הבנתי שמשהו מעיק עליו, ועודדתי אותו לספר לי את הסיפור המלא.
כשפתח הבחור את פיו ואת לבו וסיפר את הסיפור המלא, הבנתי שהקב"ה זימן לי משמים במיוחד את המפגש האקראי הזה כביכול, כדי לתת לי שיעור חשוב לחיים, וכדי שאוכל להבין מה המשמעות של להיות בחור מבוגר. השיעור הזה מלווה אותי גם כיום, בכל צעד ושעל שאני עושה בפעולותי בתחום זה, הן בישיבה עם הבחורים עצמם, והן בארגון 'גפן', שבאמצעותו אנחנו משתדלים לפעול בנושא הזה, ולהביא לסגירתם של עוד ועוד שידוכים של מעוכבי שידוך.
"כמו כל הבחורים בישיבה, גם אני חזרתי הביתה בערב תשעה באב", הוא סיפר, "כשהגעתי הביתה קידמו את פני בחביבות גלויה ומופגנת. ההורים אוהבים אותי, וכך גם האחים והאחיות הצעירים ממני. הם שמחו עם בואי הביתה ולא הסתירו את שמחתם. על הדלת היה שלט מעוטר ועליו ברכת 'ברוכים הבאים' שנכתב וקושט בעמל רב בידי אחיותיי הצעירות, על השולחן כבר הוכנה צלחת עם עוגות טעימות במיוחד, מעשה ידי אמי היקרה, שתמיד משתדלת לקבל את פני עם מאפה שהיא יודעת שאני אוהב, וגם אבי עמד שם נרגש, וניכר היה עליו שהוא שמח לראות אותי אחרי חודש שבו לא הייתי בבית.
"אף אחד לא דיבר על זה, אבל באוויר היתה תלויה גם אכזבה מאוד גדולה, ובצידה דאגה עמוקה: הנה, עוד שנת לימודים הסתיימה, שלוימל'ה שלנו סיים עוד שנה בישיבה, עוד שנה שבה הוא לא התארס! גם השנה הוא לא יזכה לחבוש שטריימל לראשו, מי יודע, אולי בשנה הבאה…".
תחושת כישלון
"אבל האכזבה הזאת לא נאמרה בפה. כולם מבינים היטב שאין טעם לומר את המילים הללו. זה ממילא לא יעזור בכלום. מה שכן אפשר לעשות זה להתפלל, ואת זה אנחנו עושים. לא רק אנחנו, גם הדודים והדודות, והשכנים והחברות של אמא שלמדו איתה בסמינר לפני 30 שנה, והגיסות של השכנות בבניין הזה ובבניין הקודם בו התגוררנו, כולם מתפללים כל יום על שלמה געציל בן בלהה גיננדל, שיזכה כבר להתארס בשעה טובה, כי כבר כשל כח הסבל, ולאנשים מסביב כבר אין כח לראות אותו מסתובב בשבת בבית הכנסת, עם הכובע הנצחי לראשו, כשהשטריימל שלו אפילו לא נראה באופק.
"בתשעה באב הולכים לבית הכנסת ובוכים על החורבן. על הדרך מקנחים בחשאי גם כמה דמעות על חורבנו האישי של הבחור הצעיר, שלא זכה לבוא בברית הנישואין למרות שלא חסר לו שום דבר, והוא מוצלח ומוכשר בדיוק כמו כל הבחורים האחרים, שכבר מזמן התארסו ושבל"ג בעומר האחרון כבר עשו 'חלאקה' לילד השלישי שלהם…
"יום-יומיים אחרי תשעה באב, באה ההיתקלות הראשונה… אבא שלי ניסה להעיר אותי בשש בבוקר, כי אני צריך לעשות רושם טוב, ולהתפלל במניין הראשון שכולם ידעו שאני בחור חרוץ ורציני. אבל אני לא כל כך הצלחתי לקום בשעה מוקדמת כל כך, והאמת שגם לא היה לי חשק גדול לקום בכלל, ולהגיע לבית הכנסת שבו אני פוגש את חברי הילדות שלי, שהגיעו להוריהם לחופשת בין הזמנים, יחד עם כל החד גדיא שלהם. כשהחברים האלו רואים אותי, זה מתחלק לשניים: יש כאלו שמתעלמים במכוון כאילו לא ראו אותי, כי לא נעים להם לדבר איתי כשלידם שניים או שלושה ילדים, וכשהטלית שלהם כבר מצהיבה מיושן.
"לעומתם יש כאלו שלא רק שהם רואים אותי, אלא שהם רצים אלי מהקצה השני של בית המדרש, בדילוגים עליזים ובשאגות שמחה מוגזמות לכל הדעות, ועוד לפני שהספיקו לעשות את חצי הדרך – הם כבר שופכים עלי מלוא הטנא ברכות מאליפות, שאזכה לבוא בברית הנישואין עוד השנה, עוד לפני ראש השנה הקרוב, ועד חנוכה כבר אזכה שתיוולד לי שלישייה של תינוקות ג'ינג'יים חמודים. ככל שיותר אנשים שומעים את הברכות המלבבות הללו, כך הפאתוס שלהן מהדהד חזק יותר, ואני מתכווץ לי בחוסר נעימות ובכאב עמוק, אל מול החיוכים ה'מעודדים' של העדים הצופים במחזה.
"כל כך התרגלתי לקבלות הפנים הללו, שאני כבר לא יודע בעצמי איזו קבלת פנים תגרום לי שלא להרגיש את הכאב הזה. בכלל, כשאני מסתובב שם, במחוזות ילדותי, אני מרגיש תחושה אחת חזקה מאוד שצורבת בבשרי כמכוות אש: תחושת כישלון! כן כן, נכשלתי! נשארתי האחרון בשיעור, האחרון בכיתה, כולם הצליחו להגיע הרבה לפני לקו הגמר של התחרות, ורק אני נשארתי תקוע. אף אחד עוד לא התנדב לקחת אותי מהמדף, אני הסחורה הפגומה שנשארת בחנות ומעלה אבק, גם אחרי שכל המדפים מסביב כבר התרוקנו לגמרי במכירת החיסול השנתית".
שליחות משמים
"עכשיו הראש ישיבה כבר מבין למה אין לי חשק לקום בשש בבוקר, וללמוד בבית המדרש עד שעות הצהריים? פשוט מאוד, כי אני לא אוהב לסבול. אני לא אוהב להרגיש שנכשלתי ואני לא אוהב ש'מברכים' אותי בקולי קולות ממרחקים עצומים, כדי שכל עם ישראל ישמע ויזכור שיש כאן בחור מבוגר שאף אחד לא הצליח למצוא לו שידוך…
"כשאבא שלי חזר מהתפילה בשעה 9:00, אחרי שכבר למד עם חברותא במשך שעה וחצי, וגילה שאני בדיוק שוטף פנים ומתחיל להתארגן ליציאה למקווה ולתפילה, הוא התפרץ: 'עכשיו אתה מבין למה לא מצאנו לך שידוך? אה?! עכשיו אתה כבר מבין! זה בגלל שאתה עצלן, בגלל שאתה לא מוכן להשקיע ולהתאמץ! לישון אתה רוצה? לך לישון מוקדם יותר! למה אתה חייב לעשות לעצמך שם רע של בחור עצלן? אתה לא מבין כמה חשובה התדמית שלך כדי שתוכל להתארס בשעה טובה? מי יודע אם עכשיו לא הרסת לעצמך עוד שידוך כמו שהרסת את כל הקודמים בהתנהגות חסרת האחריות שלך!!!'…".
שלוימלה הרים אלי עיניים מלאות דמעות. זה כבר לא יפה לבכות בגיל 26, אבל הוא לא הצליח להתאפק. האמת? גם אני בכיתי ביחד איתו.
"זאת היתה רק ההיתקלות הראשונה", השלים הבחור את סיפורו, "אחר כך באה עוד אחת, ואחריה שתיים נוספות, זה נהיה בלתי נסבל, לא רק אבא, גם אמא שלי נתנה ביטוי לאכזבה העמוקה שלה ממני, בכמה וכמה הזדמנויות, ואני הרגשתי שאני לא מוצא את המקום שלי בבית הורי. אני מעדיף להתבודד בישיבה עד שיתחיל הזמן, ולא להמשיך ולחוות את הסבל הנורא הזה!".
בהמשך הסביר הבחור שהוא מאוד מבין את הוריו: "גם הם סובלים בדיוק כמוני ואולי אפילו יותר. הם היו רוצים לראות אותי מתחתן, לא פחות ממה שאני רוצה להתחתן. זה קשה להם בדיוק כמו שזה קשה לי".
"כשיצאתי מאותו מפגש 'אקראי' עם הבחור, הרגשתי נורא", מספר ראש הישיבה שליט"א, "הבנתי שלא בכדי סובב הקב"ה שאשמע את הדברים: מוטלת עלי שליחות לנסות ולעזור לשלוימל'ה ולעוד מאות בחורים מבוגרים נוספים. בעקבות אותו סיפור, הקמתי את ארגון 'הגפן', שאכן מרכז פעילות ענפה מאוד של שדכנים מכל הקהילות והעדות במגזר החרדי, וב"ה משתדלים לעשות את המקסימום האפשרי.
"אבל חשוב מאוד שאנשים יבינו, יתבוננו, ויפנימו את הכאב הזה, לא צריך להתנפל על בחורים מבוגרים ולברך אותם בכל הזדמנות. זה לא עושה להם טוב ולא משמח אותם. גם לא צריך להתעלם מהם כאילו הם לא היו קיימים. מה אתה חושב, שאם לא תגיד לו 'שלום' אז הוא ישכח שאתה למדת אתו בכיתה? אם לא תגיד לו 'שלום' הוא לא ישים לב שיש לך שני ילדים, שיושבים על ידך בבית הכנסת? צריך להתנהג בצורה נורמלית, גם הם בני אדם רגילים, מוצלחים ומוכשרים כמו כולנו, והעובדה שהשידוך שלהם מתעכב, לא הופכת אותם לאנשים מסוג שונה".
התועלת שברווקות
"בהזדמנות זו אני רוצה להעביר גם מסר, לאותם בחורים שמתמודדים עם הקושי הזה. לפעמים צריך לדעת לצאת לרגע מהמשבצת. קח בחור בן 22, הוא מבוגר? יש לו בעיה? הוא מסכן? התשובה היא שזה מאוד תלוי לאיזה מגזר הוא משתייך ומה הגיל בו מתחתנים שאר חבריו בני גילו. אם הוא בחור חסידי שבקהילה שלו מתחילים להתארס בגיל 17, ובגיל 20 כולם כבר נשואים, אז כן, גיל 22 זה בהחלט גיל מבוגר. ואם הוא לומד בישיבת פוניבז' או חברון, שבהן זה גיל סביר מאוד להתחתן, הוא לא מסכן ולא אומלל, הוא בחור ככל הבחורים.
"אז מה בדיוק הבעיה? שלא התחתנת? או שכל השאר כן התחתנו? מה אתה חושב שבגלל שכולם כבר התחתנו לך נשארו רק הצעות פחות טובות כביכול? זאת הרי שטות, לכל אחד יש את בת הזוג שנועדה עבורו ארבעים יום קודם יצירת הוולד. כולנו מאמינים בזה באמונה שלמה, ואף אחד לא מערער על כך, אלא מה? זה לא נעים שהאחרים כן התארסו ואתה עדיין לא. נכון, אני לא מזלזל בהרגשה הזאת, אני לא מזלזל בכאב הזה, אבל צריך לשים אותו בפרופורציה הנכונה, להתחתן בגיל 22 וגם בגיל 26 ואפילו בגיל 30 זה לא אסון! עדיין יהיו לך עשרות שנים מאושרות בסייעתא דשמיא, ויש הרבה מאוד דברים שדווקא בשנות הבחרות אפשר להשיג, אפשר ללמוד יותר, להתקדם יותר, לבוא לחיי הנישואין בשלים יותר. נכון, זה לא המצב המועדף, אנחנו מעדיפים להתחתן בגיל צעיר יותר, אבל אם במקרה שלך זה לא הצליח, מי אומר שזה הפסד? אם הקב"ה סובב ככה, כנראה שזה דווקא רווח גדול.
"כשתהיה בן 50 ותסתכל אחורה על החיים שלך, אתה חושב שזה ישנה לך אז אם התחתנת הראשון בשיעור או האחרון? זה יעניין אותך בכלל?
"צריך לסמוך על הקב"ה שהוא עושה עבורנו את הטוב ביותר. הוא מטפל בעניין, הוא זה שציווה עלינו להתחתן, והוא זה שימציא לנו את השידוך המתאים בעתו ובזמנו. אמר פעם הרה"ק בעל ה'בני יששכר' בדרך צחות, שאנו מתפללים בשלושת הרגלים 'אתה בחרתנו', ולאחר מכן אומרים 'והשאינו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך' – אתה בחרתנו, אתה עשית אותנו בחורים, אז בבקשה 'והשיאנו' תדאג שנהיה גם נשואים…
"סיפר לי פעם חתן שהתארס בגיל 25, שבמשך חמש שנים הוא היה מאוד לחוץ, כל החברים התחתנו ורק הוא נשאר אחרון, ומי אומר שיהיה לו בכלל שידוך מתישהו, ואולי הוא יישאר ככה כל החיים חלילה וחס, והוא בכלל בחור מסכן ואף אחד לא רוצה אותו וכו' וכו'. 'ביום שבו התארסתי', כך הוא סיפר לי, 'כל המחשבות האלו נעלמו כלא היו. שכחתי בכלל שרק לפני כמה דקות הייתי בחור מבוגר. עכשיו אני חתן! מה זה משנה מה היה אתמול? אני רק מצטער על כך שסבלתי כמה שנים בייסורי נפש קשים, על שטות והבל שכזה…'. זה כמו שכתוב בתהילים 'היינו כחולמים', כשישיב ה' את שיבת ציון אנחנו נסתכל על כל צער הגלות, ונרגיש כאילו שזה היה רק חלום רע שעבר בן רגע, כך גם הרווקות הממושכת – זאת תופעה שברגע שהיא נעלמת לה, אתה לא תזכור אותה יותר, היא לא תציק לך ולא תלווה אותך בהמשך החיים, ולכן צריך להתייחס אליה בפרופורציה הנכונה.
"לא פעם מתקשר אלי יהודי שיש לו בת בגיל 19 שהציעו לה בחור בן 22 או בן 23 וכדו', והוא מתלבט אם הבחור לא מדי מבוגר עבור הבת שלו. כמובן שכל מקרה לגופו, אבל בדרך כלל אני ממליץ לאבא בחום: תחטוף! תחטוף את הבחור הזה!! כשאתה לוקח בחור בן 23 – אתה מקבל חתן בשל יותר. הוא לא יעשה טעויות שעושים בני 19, הוא יודע טוב יותר מה הוא רוצה לעשות בחיים, איך הוא רוצה שהחיים שלו ייראו, ההחלטות שלו חכמות יותר ומושכלות יותר, למה לוותר על הזדמנות נפלאה שכזאת לקבל לבת שלך חתן בוגר יותר?
"זה נכון כמובן גם לבחורים עצמם, אני לא אומר שצריך להתחתן מלכתחילה בגיל מבוגר. כל אחד ינהג כפי שיורו לו רבותיו, אבל אם אירע שכך התגלגלו הדברים, צריך להפיק מכך את התועלת ולראות את הטוב שבדבר, במקום לבכות ולהתייפח בלי סוף על הצער והכאב וכדו'.
"מצד שני, הסובבים אכן צריכים להשקיע את מקסימום המאמצים שלהם כדי לעזור ולסייע במציאת שידוך. אם אתה מכיר בחור מבוגר, אין שום סיבה שבעולם שלא תרים טלפון פעם בשבוע או שבועיים לחברים, ותנסה למצוא איזה שידוך. האמונה בה' שיזמין לו את זיווגו הנכון בזמן הנכון, לא נועדה למנוע מאתנו לעשות השתדלות וחסד. הבחור צריך להאמין באמונה שלמה, והסובבים אותו צריכים לעשות את כל השתדלות האפשרית, כדי לסייע לו למצוא את זווגו ההגון במהרה".
חזק!