לפני זמן קצר נפטר בשכונת 'רמת אלחנן' שבבני ברק אחד מתושבי המקום, ר' יוסף כהן שמו. כלפי חוץ, נראה היה ר' יוסף כיהודי פשוט ביותר, אך בימי ה'שבעה' סופרו עליו סיפורים מצמררים שגילו טפח ממסכת מעשיו הנאצלים, אשר הקפיד להצניעם בימי חייו. והנה אחד מהם:
בבית הכנסת "הרי"ף" שבשכונת 'רמת אלחנן', ניצב ארון קודש מפואר ביותר. ארון קודש זה הוקם לפני עשרות שנים, ועלותו הגיעה לסך של ארבעים אלף דולר – סכום עתק באותם ימים. באותה תקופה ניגש עשיר אחד אל גבאי בית הכנסת, והבטיח כי הוא לוקח על עצמו לממן את שיפוץ ארון הקודש.
אנשי מקצוע מעולים הוזמנו, והחלו במלאכת הקודש המיוחדת. לאחר זמן-מה הושלמה מלאכת ארון הקודש המפואר, אלא שלמרבה הצער והתדהמה, זמן קצר לפני שאמור היה התורם לשלם את עלות העבודה – הוא נפטר לפתע לבית עולמו, ולא היה עם מי לדבר… הגבאים ההמומים נותרו בפני שוקת שבורה; מהיכן יממנו כעת את העלות העצומה של ארון הקודש? והלא בעלי המקצוע עומדים וממתינים לתשלום עבור עבודתם היקרה!
בעודם נבוכים ושבורים דפק ר' יוסף כהן זצ"ל, אותו יהודי 'פשוט', תושב השכונה, על דלת ביתו של הגבאי הנודע, ר' שלום עזרא זצ"ל, וביקש לדבר עמו ביחידות. ר' שלום עזרא התפלא לשמע הבקשה, אך נכנס עמו לחדר צדדי.
"אני אתרום את כל הסכום עבור ארון הקודש", אמר ר' יוסף בלחישה.
"מה???" – נזעק ר' שלום הגבאי וקפץ ממקומו – "הלא מדובר בסכום עתק!"
אך ר' יוסף לא ויתר: "מוכן אני לשלם לך את מלוא הסכום מיד, אך יש לי שני תנאים: א. שאף אדם בעולם לא יידע על כך שאני תרמתי את עלות ארון הקודש. ב. שהשלט שיוצב על ארון הקודש יישאר על שמו של אותו גביר שרצה לתרום את הארון, בעוד ששמי לא יוזכר עליו, ולו ברמז קל".
הגבאי היה המום לחלוטין. טפח מאישיות ענקית וקורנת התגלה לפתע מתחת למעטה הפשטות המדומה אותה עטה ר' יוסף על עצמו באורח קבע. ר' יוסף אכן שילם את כל הסכום, ועל הארון הוצב שמו של התורם שנפטר… אף במסיבה שנערכה לאחר מכן בבית הכנסת, השתתפה רק משפחת "התורם" שנפטר, בעוד ר' יוסף עמד מהצד, כמו כולם…
עד יומו האחרון של ר' יוסף, לא נודע המעשה, ורק לאחר פטירתו התפרסם. אכן, האדם החביב ביותר בעיני ה' הוא זה המסתיר את מעשיו הטובים מעיני הבריות, ומעשיו – לשם שמים, לא לשם קבלת כבוד או שכר כלשהו בעולם הזה. (עלונו של הרב חנניה צ'ולק שליט"א, מתוך גיליון 'קול ברמה' בעריכת הרב מ. צורן שליט"א)
*
סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
לפני כשנה ומחצה נלב"ע איש תם וישר שהיה מסתופף בצל קדשם של אדמור"י לעלוב זי"ע, ה"ה הרב ר' משה כהן ז"ל מבני ברק, שהיה ידוע בשם 'משה בן עליזה', מאחר שנפצע לפני שנים רבות מאוד, ומני אז לא היה מסוגל להזיז אבר, ובכל עת וזמן היה יושב בכסא גלגלים, ומלבד ראשו לא פעל גופו במאומה. אבל, ר' משה זה שרוי היה תמיד בשמחה, מעולם לא מש השחוק מעל פניו.
שמעתי מבנו הר"י שיבדלחט"א, ששאל את אביו – ילמדני אבי מורי, כיצד ניתן להיום שרוי בשמחה עצומה ובמאור פנים כה גדול כשמצבו כה קשה, וכל גופו כ'שבר כלי' ממש רח"ל?
נענה לו רבי משה ואמר: הנה אילו היו כל הבריות שבעולם כמוני, כולם יושבים בכסאות גלגלים וזקוקים לעזרה בכל צעד ושעל, אזי פשיטא שהייתי יכול להיות בשמחה, שהרי מה ביני לבין אחרים? אלא מאי, כולם בריאים ושלמים ורק אני משותק ומוטל בכסא גלגלים… וכי מן היושר שאהיה בצער ובעצבון על כך שכל ברואי עולם זכו לבריאות השלימה?…
כמה אמת נוקבת יש בדבריו של יהודי 'פשוט' זה… כל חד וחד בקושי דיליה, יזהר מאוד שלא יהיה בעצבות על כך שטוב לאחרים… (באר הפרשה)
*
את המעשה שלפנינו סיפר הרב שמשון פוקס, בעת שהרוחות במדינה סערו בעקבות הוראתו של אחד מראשי הערים בארץ לאסור על דוכני הנחת תפילין ברחובה של עיר.
"את הסיפור דלהלן שמעתי מסבתי, שהגיעה בשואה למחנה עבודה קשה במיוחד. אנשים לא היו שורדים שם. הם היו מקבלים עבור עבודה קשה ביותר לחם ומים רק פעם ביומיים. רק פרוסה אחת שחורה כמו פחם.
"לסבא היו תפילין שקיבל מאבא שלו בבר מצווה. הוא הביא אותם למחנה והחביא אותם. הניח אותם במסירות נפש כל יום והתחזק. אלא שבוקר אחד הם נעלמו. הוא ממש בכה והצטער. חיפש אותם ולא מצא בשום מקום.
"אחרי כמה ימים הגיע אליו מישהו וסיפר לו שהוא ראה אותם אצל אסיר אחר. מיד הוא ניגש אליו והתחנן שיחזיר לו אותם אבל האיש בשלו, טוען – הם שלי. אני קניתי אותם.
"כשסבא שלי הבין שאין ברירה הוא שאל את האיש בכמה הוא ימכור לו אותם. האיש ענה: קניתי אותם עבור שתי פרוסות אז אני מבקש עבורם שתי כיכרות לחם! סבא נדהם. פירוש הדבר זה מוות. לא לאכול שבועות שלמים!
"אבל סבא הסכים. הוא קנה את התפילין ובמשך כל הזמן הזה הוא אכל חול, חצץ ואבנים. הוא נהיה חולה מאוד אך בחסדי השם שרד את השואה". (באדיבות ערוץ 2000)