שלט ענק בכניסה לעיר: "עיריית מתא מחסיא מקדמת בברכה את אלפי הת"ח הבאים לשהות בצל הקודש בחודש הקרוב"…
כן, משנכנס אדר מתא מחסיא לובשת חג. הייליגער רב אשי מתחיל לדרוש בהלכות פסח והרגל! כן, כאן במתא מחסיא לא מחכים לשלושים יום קודם החג. כי בחודש ניסן יש בין הזמנים, רבא 'מגרש' את כולם הביתה (ברכות לה:), גם אלו שתורתם אומנותם. רבא מסתובב בביהמ"ד מאחד לאחד ומתחנן לפניהם: "במטותא מנייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא ליטרדו במזונייכו כולא שתא". וכיון שבתחילת חודש ניסן כל אחד הולך לביתו, לכן משנכנס אדר מרבים בשמחת התורה, וכעת מתחיל ה'פירקא' של רב אשי…
זהו מחזה עוצמתי מאין כמותו, לראות אלפי אמוראים נוהרים בהמוניהם מכל הישיבות למתא מחסיא לחודש הקרוב כדי לשמוע דברי אלוקים חיים (לא לחינם הגויים של מתא מחסיא נקראים 'אבירי לב", כי הם רואים יקרא דאורייתא תרין זמנין בשתא ולא קמגייר גיורא מנייהו (ברכות יז:)
עכ״פ, השיעור מתחיל מדי יום מוקדם לפנות בוקר, בתחילת האשמורה השלישית. בערך בשעה שלוש בלילה. כל קהל האלפים נוהרים בעלטה גמורה ומתיישבים על הארץ, ואז לפתע דמותו התמירה של מרן רב אשי מופיעה בבית המדרש. רב אשי מתחיל להגיד למתורגמן מימרא, ואז המתורגמן דופק על השלחן ומשתרר שקט מופתי, ובקולו האדיר הוא דולה ומשקה לקהל האלפים את "העתקת השמועה" בנוכחותו של מעתיק השמועה – רב אשי.
הוא מסיים את המימרא, ואז מתחילה הסערה. שואלים ומתרצים, מקשים ומפרקים, מגישים את הקושיות ורב אשי עונה, עד שממצים את המימרא הזו, ממצים את הנושא, ואז שוב – המתורגמן שוב רוכן ורב אשי משמיע לו את המימרא הבאה, ושוב דפיקה על השלחן, שקט משתרר והמתורגמן משמיע את המימרא הבאה. ושוב סערה…
ובינתיים הגיע עלות השחר, ורב אשי ממשין לומר עוד מימרא, ואז לאט לאט האיר פני כל המזרח אשר בחברון… וממשיכים למימרא הבאה… ואז לאט לאט אנחנו מסתכלים אחד על השני ממרחק של ד׳ אמות – "אוהו! אתה מוכר לי"… 'משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ד׳ אמות ויכירנו'… (איזה צחוק… אנחנו כבר שלוש שעות יושבים פה אחד ליד השני – אבל יש חושך כמעט גמור ואנחנו לא רואים אחד את השני, והנה, עכשיו אני רואה שזה אתה, החברותא שלי לשעבר מישיבת סורא…).
עכ״פ, הגיע זמן ק״ש ותפילין. נו, מתי מתחילה פה התפילה?? – לא! פה אין תפילת שחרית בציבור! פה השיעור עצמו ממשיך כרגיל. רק כל אחד נשמט לבד והולך לפינה ומתפלל ביחידות וחוזר לפירקא להמשך השיעור.
הנה, הנה… אתה רואה עכשיו את רב אשי? כעת הוא מוסר למתורגמן בבת אחת כמה וכמה הלכות ביחד, והנה, כעת הוא מתחיל לקרות ק"ש ולהתפלל תפילת שחרית ובישיבה. רב אשי לא רוצה להפסיק את הציבור, לכן הוא מתפלל תוך כדי שהמתורגמן מדבר, ואח״כ הוא ממשיך את השיעור כרגיל (יודעי דבר בברכות ל. יודעים להעיד, שאח"כ, אחרי שנגמר השיעור, רב אשי מגיע הביתה וחוזר עוד פעם ומתפלל שמו"ע בעמידה. כי קודם הוא התפלל שמו"ע כשהוא יושב, ושמו"ע בישיבה זה ממש בשעת הדחק. והסיבה שרב אשי בכ"ז מתפלל בישיבה זה כדי לסמוך גאולה לתפילה, לכן כשהוא חוזר הביתה הוא חוזר ומתפלל שמו"ע בעמידה).
עכ״פ הפירקא ממשיכה כרגיל. קהל האלפים יושבים ומקשיבים, מתנצחים, והשעות נוקפות והגיעה שעה חמישית, ועוד מעט שעה ששית, וחייבים לאכול פת שחרית! שעה ששית מאכל תלמיד חכם… ומכאן ואילך כזורק אבן לחמת. אין ברירה, כמו שבתפילת שחרית כולנו נשמטנו אחד אחד בשביל להתפלל שחרית ומיד לחזור לשיעור, אז כעת כל אחד בתורו נשמט אחד אחד כדי לאכול פת שחרית ו… ומיד יחזור לתלמודו.
וכאן מתחילה התעשייה של ארוחת בוקר, מה שנקרא "כדטעים בר בי רב ועייל לכלה". אני רוצה שתבין: ארוחת בוקר זה אחד מהפרוייקטים הדומיננטיים כאן. ולמה?? כי מצד אחד צריך לאכול ארוחת בוקר, כי צריך, ומצד שני ארוחת בוקר מגיעה על חשבון ה'פירקא', אני כל הזמן על קוצים, אז להפסיד ארוחת בוקר זה לא בא בחשבון, כי אני צריך עוד הרבה כוחות למשך היום, כי היום רב אשי בדיוק דיבר על דיני חמץ שעבר עליו הפסח, ועל נכרי שהלווה את ישראל על חמצו, ובצהרים אני צריך לשנן את הגירסא ובשביל זה אני צריך כוחות! לכן פת שחרית אני חייב לאכול, אבל למען ה', תארגן לי טכניקה של פת שחרית הכי מהירה ומתקתקת שיכולה להיות, כלומר, שזה לא יהיה המוציא וברכת המזון, אלא משהו כזה שאפשר להכניס לפה, שיהיה 'מסעד סעיד', ו…ולחזור בחזרה כדי להפסיד כמה שפחות.
וכאן מתחילות כל מיני טכניקות. אז יש את הטכניקה של רב יוסף, מה שנקרא 'חביצא'. אתה פשוט לוקח פירורי לחם קטנים (ממה שנשאר מאתמול) ואתה מחבר אותם עם שתי כפיות דבש לעיסה אחת, ואז אתה מניח את זה שלוש דקות על הכירה כדי שיתבשל. ואז אם זה מבושל, פלוס שאין לזה תוריתא דנהמא, אז יש לך פה עוגה שהיא גם קלה לעיכול וגם סועדת את הלב, וזה לא לחם. מברכים על זה מזונות ועל המחיה.
את הטכניקה הזו עשיתי שנה שעברה, אבל השנה הזו אביי לימד אותנו שיטה עוד יותר מהירה. אתה לוקח רבע כוס קמח, שופך על זה מים עד למעלה, ואז צריך לערבב טוב, והופה! לשפוך את זה על הכירה ומה שיצא ברוך הבא. זה מה שנקרא טרוקנין – "גביל מרתח", וברכתו מזונות. ואם גם לבחוש אין לך זמן, אז יש משהו דומה אך קצת שונה. אתה פשוט עושה גומה בכירה, ואז אתה שופך לתוך הגומה הזו מים וקמח כמות שהם, ומה שיצא יצא (זה כבר נקרא "סבא דארעא"). עכ״פ זה מה שנקרא "לחם קל"… זה יוצא בערך כמו בלינצע׳ס, זה מוכן תוך דקה כמו חביתה.
אבל בינינו, זה עוד כלום. כי בדור הקודם, רבי יהודה ורב נחמן, הם גם את זה לא היו עושים. הם היו פשוט לוקחים כמה כפיות של קמחא דחיטי כמות שהוא ואוכלים בשביל קיום הגוף. (לא נותר להם אלא לחלוק מה ברכתו).
אבל תעשה טובה! כל מה שסיפרתי לך פה – מילה לא לאשתי! אוי ואבוי אם הנשים שלנו תדענה מה אנחנו אוכלים ארוחת בוקר. הם לא חולמות איך התזונה שלנו נראית בחודש של הפירקא. אם הנשים שלנו היו יודעות איך נראית ארוחת בוקר פה, הם היו מתעלפות במקום. אבל מה אתה חושב, הם לא טפשות. כשר' אבימי חוזר הביתה בתחילת חודש ניסן, אשתו מקבלת אותו בשמחה עצומה. מצד אחד היא מתחלחלת כל פעם מחדש לראות את המראה החיוור והכחוש שלו כשהוא חוזר מהפירקא – כן, ניכר היטב עליו עד כמה הוא השחיר את פניו על התורה בתקופה האחרונה – אבל העיניים שלו מאירות באור שלא מעלמא הדין, ובשביל זה הכל שווה.
אשתו של ר' אבימי דווקא לוקחת את זה כאתגר! בשביל זה, בשבוע שעבר היא נסעה במיוחד לרב חסדא שהוא מומחה בין היתר ב"חיי דברייתא", והתייעצה איתו שיתן לה תפריט מיוחד של מאכלים בריאים ומזינים במיוחד איך לחזק את בעלה בחודש ניסן, שלפחות במשך החודש הזה הוא יאכל טוב כדי שיהיה לו כח להמשיך הלאה להמית את עצמו באהלה של תורה. היא כבר ניצבת לה במטבח בעמדת הזנקה, ומחכה בדמעות ובכיליון עיניים לדפיקה בדלת בראש חודש ניסן, לזכות לשמש את בעלה קדוש ה' שאכילתו כמו קרבן ושתייתו כמו נסכים.
חבל שנגמר המקום ביריעה… בהזדמנות אחרת נגיש לנשות ישראל את התפריט שרב חסדא נתן לאשת החבר. אבל מה שבטוח, השבוע המדור הזה מוקדש באהבה ללומדי פרק כיצד מברכין במסגרת דף היומי…
(מתוך 'אז נדברו' – 'הלכה למעשה')