העיר אומן, ליל ר"ה. תפילת ערבית החגיגית זה עתה הסתיימה, הציבור נוהר אל עבר חדר האוכל, כל אחד תופס את מקומו, המקום בו יסעד את כל סעודות החג. גם אני התיישבתי לי במקום פנוי כלשהו. לידי, שמתי לב, יושב יהודי לא מוכר מבני עדות המזרח, ארשת פניו ענתה בו כי הוא מבני עליה, אברך בן תורה, מאלה שמעדיפים לשבת בישיבה ולא לבלות את זמנם בנסיעות, אפילו לא לקברי צדיקים.
למחרת בסעודת הבוקר כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו בנימוס: מה עושה כבודו באומן? – "אני?" הוא עונה לי, "באתי לרופא שלי"…
מה הכוונה? פתחתי זוג עיניים. וכך הוא סיפר:
"שמי יואב. הכל החל כאשר תקופה ארוכה חשתי ברע. לאחר בדיקות נשלחתי לפרופ' סלמון. חששתי מאד ממה שאני עלול לשמוע מפי הרופא. והנה נקראתי בשמי. נכנסתי בחששות מרובים, הרופא בדק את תיקי, שאל מספר שאלות ולאחר דקות ארוכות פנה אליי ואמר: 'בעייתך היא חשוכת מרפא, ואין סיכוי להחלים ממנה, אך אם תקפיד ליטול בכל יום את התרופות שארשום לך- ישנו סיכוי כי תוכל להאריך ימים גם כך'.
"אי אפשר לתאר ולשער את הרגשתי. עולמי חרב עליי בשומעי בשורות אלו. מעתה אני אדם חולה שחייו תלויים מנגד אם אשכח לבלוע תרופות ואפילו למשך יום אחד בלבד.
"אט-אט אני מתאושש, משתדל למלא את חיי בתוכן, פיציתי את עצמי בבילויים. הפכתי לבליין והחלתי לטייל סביב העולם. באחד מטיוליי הגעתי לאפריקה וביליתי שם תקופה ארוכה, שם פגשתי את אשתי, שהיתה אז ל"ע נוכריה. באותה תקופה הדבר לא הפריע לי כלל. החלטנו כי איש באמונתו יחיה ולא נתערב זה לזה בעניינים של אמונה ודת.
"שנים חולפות, נולדה לנו בת, שאמנם מקשה על הטיולים אך בכל זאת שגרת החיים ממשיכה. טיולים ובילויים. באחד ממסעותיי פגשתי קבוצה שסחבה אותי לאומן. אמנם השם 'אומן' לא אמר לי כלום, אך מה איכפת לי, העיקר להיות בעוד מקום בעולם.
"לאומן הגעתי בערב ר"ה, נכנסתי לציון הקדוש. הייתי בהלם למראה עיניי. אנשים רבים בוכים, צועקים, מתנענעים, פורשים ידיהם אל על. מעולם לא ראיתי דבר כזה. שאלתי את אחד האנשים לפשר המחזה והלה הסביר לי על רבי נחמן מברסלב, על הבטחתו לאלו שיבואו להתפלל על ציונו.
"נסחפתי, נשמתי התעוררה. היא משתוקקת, מבקשת, מחפשת. הרגשתי כי יש כאן איזושהי אמת. לא הייתי מסוגל להתאפק, והשתטחתי על הציון ובכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. לפתע קמתי וזעקתי: רבי נחמן, אני מבטיח שאם אתרפא ממחלתי ולא אצטרך לקחת תרופות יותר, אני אשמור שבת!
"חזרתי הביתה ולא סיפרתי לאיש דבר, קיבלתי החלטה אמיצה על דעת עצמי להפסיק לקחת את התרופות. לאחר שבוע ללא תרופות ביצעתי בדיקות, ובלב מלא חששות אני מקבל את התוצאות: 'הכל תקין', ענה הרופא בקופת חולים, 'אין לך שום מחלה'.
"קיימתי את הבטחתי והתחלתי לשמור שבת. אולם כאשר הניצוץ מתעורר – אני לא מסתפק בכך. כאשר אשתי מבחינה בשינוי, אני מעדכן אותה במה שקורה ומנסה להשפיע עליה ללכת בעקבותיי, אך היא מזכירה לי את ההסכם בינינו: 'אינני מתערבת לך בענייניך ואתה אל תתערב בענייניי'. אינני יודע כיצד להתנהג, האם עליי להתגרש או לא? ומה בקשר לבתי?
"בצר לי פניתי למספר רבנים ושטחתי בפניהם את מצוקתי, אך פתרון לא קיבלתי. לפתע צץ בראשי רעיון: אם באומן נושעתי בפעם הראשונה, אסע לשם לבקש ישועה נוספת. מיד קמתי ונסעתי לאומן, הגעתי לציון והשתטחתי על הקבר, כאשר הודיתי לרבי על שבזכותו נרפאתי ממחלתי וביקשתי את עזרתו בעניין אשתי ובתי.
"באחד הבקרים לאחר ששבתי, שמתי לב כי אשתי נוטלת את ידיה של בתי בת ה-6… מדוע את עושה זאת? שאלתי, והיא הסבירה לי, כי במשך התקופה האחרונה היא עוקבת אחריי, וכאשר ראתה את נועם דרכיי החליטה ללמוד יהדות והיא הצטרפה לסמינר – וזה אחד הדברים שהיא למדה שם, וכעת היא שוקלת ברצינות את עניין הגיור. כיום אני חי ב"ה עם אשתי, שהתגיירה, ולומד באחת הישיבות הקדושות במרכז הארץ.
"כעת אתה מבין מה אני עושה כאן?"… שואל-קובע האברך שלצידי.
(נערך מתוך גיליון פניני הצדיקים האזינו תש"פ)