וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (בראשית כח, יא)
רש"י: אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה.
מעשה באחד מלילות השבת בביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, כאשר עם תחילתה של סעודת השבת הראשונה כבה לפתע הגנרטור ועלטה השתררה בבית. הנכד ששהה עם רבינו החל לדון לפניו כיצד ינהג עם הלימוד של הלילה, ומנה בפני רבינו כמה בתי כנסיות סמוכים שיש בהם חשמל כשר, למען יוכל רבינו להגות בתורה בעת קומו בטרם יאיר השחר. רבינו נענע בראשו מבלי להשיב דבר, והנכד גמר בדעתו להישאר ער בכדי ללוות את רבינו בחשכת אישון הליל לאשר יחפוץ.
בפועל, התנמנם הנכד באמצע הלילה, וכאשר התעורר נדהם לשמוע את קולו של רבינו היושב ועמל בתורה בניגון ובנעימה. הוא הביט כה וכה, וירא כי לא אירע שום נס והבית עודנו שרוי באפילה מוחלטת. תיכף קם ממיטתו, סר ופנה לעבר ההול לראות כיצד מצליח רבינו ללמוד בחושך.
מה מאד נרעש הנכד לראות את רבינו יושב ליד השולחן עם גמרא סגורה, עיניו עצומות, והוא גורס בעל פה בבטחה ובשלוה, משל קורא הוא מתוך הספר… המילים יצאו מפיו של רבינו כדרכו, בהטעמה ובחן, והוא משתעשע עם הגמרא כאילו היא פתוחה ומאירה לפניו…
רק כאשר עלה השחר, וזהרורי אור ראשונים החלו להפציע מבעד לחלון, הסיט רבינו את הוילון, לקח את הגמרא והתקרב לחלון. כך למד מתוך הספר, עד שהגיע זמן תפילת שחרית.
טיפול שיניים
רופא השיניים, ד"ר ברוך וייס, הגיע אל רבינו לצורך טיפול מסוים. באחד השלבים, ביקש הרופא להכניס חומר מסוים, לסגור את הפה למשך דקה אחת, ולאחר מכן להוציא אותו. רבינו עשה כפי שנתבקש, הכניס את החומר לפיו ומאחר והיתה לו דקה אחת פנויה, פתח גמרא חולין שהיתה על השולחן, ושם עיונו בדברי רש"י.
דקה אחת עברה חלפה לה, רבינו המשיך בעיונו והרופא שלא רצה להפריע לו, העדיף להמתין דקה או שתיים נוספות. כאשר עברו שלש דקות ורבינו עדיין לא הרים את עיניו, החל הרופא לקרוא לרבינו בקול ולהעיר את תשומת ליבו לכך שאפשר כבר לפתוח את הפה – אולם רבינו לא נע ולא זע, בהיותו שקוע כל כולו ברש"י ואיננו יודע מימינו ומשמאלו…
הרופא לא ידע מה לעשות, אולם לא מלאו לבו לגעת ברבינו ולהעירו משקיעותו. כעבור עשר דקות, שמה לב בתו של רבינו, הרבנית אויערבאך ששהתה בבית, כי שקט מוזר וממושך בוקע מחדרו של רבינו, ונכנסה לראות מה קורה. הרופא הסביר לה שהחומר עדיין בפה של רבינו. לתמיהתה הוסיף וציין, כי ניסה כמה פעמים לומר לרבינו שאפשר להוציא אבל ללא הועיל.
"אדרבה, שהרבנית תנסה בבקשה", אמר הרופא, "אולי יעלה בידך להעיר את הרב משקיעותו…" הרבנית ניסתה את כוחה והחלה לומר לרבינו בקול: "טאטע! מ'קען שוין ארויס – נעמען" (אבא, כבר אפשר להוציא) – אבל גם זאת בלי הצלחה ותועלת. רבינו לא שמע כלום, הוא היה משועשע עם הרש"י בחולין, כתינוק הגמול עלי אמו…
לבסוף, ניגשה אליו הרבנית והזיזה אותו מעט. רק אז התעורר רבינו. הרבנית אמרה לו שאפשר כבר להוציא את החומר מהפה, ורבינו הגיב: "אה, כבר עברה דקה?…"
(מתוך משוש דור ודור)