כשישבנו שבעה על אבי, הרה"צ רבי ישראל אהרן קרצ'מר זצ"ל, מהחדר בו ישבתי, שמעתי קולות גבוהים של התפעלות מהחדר בו ישב אחי משה שליט"א.
אח"כ סיפר אחי, שהגיע זוג לנחם, והם שאלו אותו האם הוא הבן, וענה להם שכן.
שאלו אותו אם הוא זוכר שכשהיה ילד, שאבא הגיע איתו פעם לבקר איזה חולה מעורפל הכרה ואשתו שהתה לצידו ומררה בבכי, וכשאבא שאל אותה מדוע היא בוכה, ענתה שבעלה מאבד את הרגל והרופאים רוצים לקטוע אותה, וההוכחה שזה דחוף והזיהום מתפשט היא, שהאיש היה ל"ע בהכרה מעורפלת מרוב הזיהום ההולך ומתפשט בדם.
הזוג סיפר שאבא – וכאן אחי נזכר בזה – שראה את רגל האיש-שחורה כפחם, ל"ע, הגיב: "אני לא רואה שום בעיה ברגל. האם בעלך מניח תפילין?"
האשה שאלה: "מה זה?"
ואז אבא הסביר לה בסבלנות והציע לה שמעתה כדאי שיניח תפילין, והוא ידאג להביא לו תפילין (הוא היה מזכה את הרבים בקנית תפילין לעשרות יהודים שלא היה להם או שהיו להם תפילין פסולות). וכך גם העלה אבא את נושא שמירת השבת, והאשה הודתה שאינם שומרים. אבא שכנע אותה והוציא ממנה הסכמה שמעתה ישמרו שבת.
תוך שהם מדברים, האיש פתח עיניים, ואבא המשיך לדבר איתם על כשרות, והוא סיכם: "אתם שומרים שבת, כשרות, וגם תפילין בעז"ה!" – והאיש אט אט החל משתתף בשיחה לתדהמת אשתו, שיודעת שבעוד שעות ספורות אמורים ח"ו לקטוע את…
בסוף אבא אמר להם שאין זה מן הנכון להישאר בבית הרפואה, וכדאי לצאת מכאן כמה שיותר מהר. האשה שראתה איך בעלה ניעור לחיים, והדקות הנעלות האלו פעלו מה שלא התרחש מוקדם יותר, קיבלה אמון בדבריו של אבא, ואכן החליטה להוציאו מבית הרפואה, אבל טענה שאין לו כאן ביגוד על מנת לצאת החוצה. ואז אבא הציע לה שהוא ישמור על בעלה, ובינתיים היא תיסע הביתה להביא את בגדיו, וכך היה.
משה אחי זכר איך היא הלכה לדלפק, והאחות והרופא אמרו לה שזו אחריות כבדה לעשות זאת ושתחתום שהיא לוקחת את הענין על אחריותה.
האיש דידה בתחילה על רגלו, ובהמשך כבר צעד יציב יותר, ונעלם עם אשתו במונית.
לא ידענו מה היה המשך הסיפור, היות ואחי היה ילד רך ולא הכיל בתודעתו את גודל הנס שהתרחש מול עיניו. אבל כעבור הרבה שנים – ועד היום אין לי מושג מי הם ואיך ידעו שאבא נפטר ומהי כתובתנו – הם הגיעו לנחם והמשיכו את הסיפור, שחזרו ב"ה בתשובה שלימה. וכן סיפרו שפעם היה לו איזה צורך להגיע לטיפול או בדיקה באותו בית רפואה, והרופאים גילו שזהו 'המת החי', ומיד עטו לבדוק את רגלו ונדהמו לגלות שאין זכר למחלה שהייתה.
ואוסיף מעשה נוסף: פעם פגשה אותי איזו אשה וסיפרה לי שהבת שלה נפלה וקבלה מכה חזקה בראש ואיבדה את ההכרה. היא יצאה נסערת החוצה וצרחה "הצילו, הצילו"… ובדיוק אבא עבר שם ליד הבית שלה (בתים פרטיים ברחוב גוש עציון ברחובות). היא סיפרה שאבא נטל את הילדה והגיש אותה למזוזה (כך היה נוהג בשעת חבלה וכד'), אמר שלוש עמים 'יברכך' וגו'… והילדה התעוררה לחיים.
צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
אבי זצ"ל היה מהלך תמיד בצידי דרכים, צנוע ועניו, ולא רבים ידעו עליו. באמתחתנו עוד סיפורים רבים ומופלאים אודותיו, ועוד חזון למועד אי"ה.