מיועד לחזרה בלבד, ואין לסמוך להלכה.
סיום התפילה
קדיש שאחרי עלינו- אחר עלינו אומרים קדיש, כמו שאומרים אחרי אמירת פסוקים, ונהגו להניח קדיש זה ליתום שמת אביו ואמו, מפני שיש יתומים שאינם יכולים להיות ש"ץ (שזה עדיף מקדיש), ואם אין יתום יאמר אותו מי שאין לו אב ואם, ואפי' מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו אם הוא משער שהם לא מקפידים (ודווקא לענין קדיש יתום, אבל להתפלל לפני התיבה או לפרוס על שמע אין לחוש שמא יקפידו).
פיטום הקטורת- יש לומר פיטום הקטורת אחרי תפילת שחרית, וכן אחרי מנחה או לפניה, ואומרים לפני כן אין כאלוקינו. ובשל"ה כתב לאומרו לפני התפילה ואחריה. ויש ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב ולא בעל פה, שהאמירה במקום הקטרה ושמא ידלג, ואמרינן שאם חיסר אחת מסממניה חייב מיתה, ולכן נהגו שלא לאומרו בחול. והב"י מפקפק בזה, ולכן המדקדקים נוהגים לאומרו בכל יום, וי"א שמי שאומרו רק בשבת יאמרו מתוך הסידור.
שיר של יום- אומרים בשחרית בכל יום את השיר שהיו הלוים אומרים באותו יום, ובשבת אומרים המשנה "השיר שהיו הלוים אומרים וכו' ".
כשיוצא מבית הכנסת אומר ד' נחני וכו' ומשתחוה ויוצא.
סימן קל"ג:
ברכו אחרי קדיש בתרא- יש מקומות שאומרים ברכו אחרי הקדיש האחרון שמא לא היו יחידים בבית הכנסת כשאמרו ברכו, ובשבת ויו"ט אין לאומרו מפני שכולם באים לבית הכנסת לפני ברכו, וגם מי שאיחר מסתמא שמע ברכו מהעולים לתורה.
סימן קל"ד:
תחנונים ווהוא רחום בימי שני וחמישי
נוהגים להרבות בתחנונים בשני וחמישי, מפני שהם ימי רצון, ולכן נוהגים ג"כ להתענות בהם.
אומרים והוא רחום בימי שני וחמישי, ויאמרו בכונה ובמתון ולא במרוצה. להשו"ע יאמרו בקול רם כדי לעורר הכונה, ולהרמ"א יאמרו בלחש כמו תפילת שמונה עשרה, ונהרא נהרא ופשטיה. ויאמרו מעומד ואם לא אמרו מעומד נקרא פורץ גדר, וי"א שאינו נקרא פורץ גדר אא"כ לא אמרו כלל. וגם אמירת קל ארך אפים שאומרים אחרי חצי קדיש יאמר במעומד.
אחר שגמר והוא רחום י"א שימתין לש"ץ עם אמירת רחום וחנון, והאידנא אין רוב הציבור ממתינים לש"ץ.
יש מקומות שאומרים לפני והוא רחום י"ג מידות של רחמים ווידוי.
הוצאת הס"ת והגבהתו
מנהג העולם לומר בריך שמיה בשעת הוצאת הס"ת בין בחול בין בשבת, ואם לא אמרו יכול לומר עד זמן שפותחים לקרותו.
יש להחזיק התורה בימין.
מנהג הספרדים להגביה הס"ת לפני הקריאה, ומנהג האשכנזים להגביה אחרי קריאת התורה, וכשמוציאים הס"ת אומר הש"ץ גדלו והקהל אומרים רוממו וכו' ואב הרחמים, ובשבת ויו"ט אומרים על הכל יתגדל, ויגביה הס"ת ג' פעמים, בשעה שאומר שמע וכו', אחד וכו', גדלו וכו'.
מראה את פני כתיבת הס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, (ויקיף ממזרח לדרום), שמצוה על כל האנשים ונשים לראות את הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו' ותורת ד' תמימה וכו', (ואין לומר וזאת התורה רק כנגד הכתב של הס"ת), ואפי' הוא בחוץ מצוה להכנס לראות כשמוציאים ומכניסים את הס"ת משום "ברוב עם הדרת מלך", וטוב לראות האותיות באופן שיוכל לקרותם, כי עי"ז נמשך אור גדול על האדם.
המגביה יפתח עד ג' דפים, וכתב המ"א שאפשר דבדווקא נקט ג', והמ"ב כתב שהדבר תלוי לפי כח המגביה.
כשעולה הראשון לתורה אומרים ברוך שנתן תורה וכו', ואח"כ אומרים הקל תמים וכו'.
כשמחזירים הס"ת להיכל אומרים מזמור כ"ד, ובשבת בשחרית אומרים המזמור הבו לד' בני אלים.
סימן קל"ה:
תקנת קריאת התורה- משה רבינו תיקן לישראל שיהיו קורין בתורה בשבת ויו"ט ובר"ח ובחולו של מועד ובשני וחמישי בשחרית, ועזרא תיקן שיהיו קורין גם במנחה בכל שבת, וגם הוסיף שהקריאה תהיה דווקא ע"י ג' בני אדם ושיקראו י' פסוקים.
דין השלמת קריאת התורה של שבת
אם ביטלו קריאת שבת אחת, י"א דווקא בשוגג וי"א אפי' במזיד קורין בשבת שאחריה ב' פרשות כפי הסדר.
אם היו ב' פרשיות מחוברות באותה שבת שדילגו או בשבת זו, י"א שלא ישלימו כלל, וי"א שגם בזה ישלימו.
אם דילגו פרשת ויחי או פקודי וכדו' י"א שאין להשלים כי אין נכון לחבר ב' ספרים בעולה אחד, וי"א שאף בזה משלימים, וכתב בשלחן עצי שיטים שהעושה כך אין מוחים בידו.
ואם ביטלו קריאת כמה שבתות נחלקו האחרונים אם ישלימו רק את האחרונה או את כולם.
אם לא קראו בבית כנסת זה אך רוב הציבור שמעו הקריאה בבית כנסת אחר אין משלימים, אבל אם רוב הציבור לא שמעו אע"פ שקראו בבית כנסת אחר צריכים להשלים.
אם התחילו ולא סיימו ג"כ צריכים להשלים, ובשערי אפרים מצדד שיתחילו מתחילת הפרשה ויקראו עד המקום שפסקו עם עוד ג' פסוקים, ושם יפסיק הכהן ויברך לאחריה, וימשיכו כדרכם אף אם עי"ז לא ישארו מספיק פסוקים כדי לחבר ב' הפרשות ברביעי.
אין השלמה לקריאת שני וחמישי ביום שלאחריו.
קריאת התורה בשני וחמישי
בשני וחמישי קורין שלשה, אין פוחתים מהם, ואין מוסיפים עליהם, ואין מפטירים בנביא. וכתב הרמ"א שאם יש ב' חתנים ישראלים בבית הכנסת מותר להוסיף, וכן בשני בעלי ברית, וכתבו האחרונים דאין נוהגים כן.
זמן הקריאה הוא בשחרית ובדיעבד כל היום.
קורין במנחה ובשני וחמישי ובשבת הבאה במקום שהפסיקו בשבת שעברה, ונחלקו האחרונים אם קראו הקריאה של שבוע קודם או של השבוע הבא אם מעכב בדיעבד.
קריאת הכהן ראשון
כהן קורא בתורה ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, ואין הכהן או הלוי יכולים לחלוק כבוד לרבם או למי שגדול מהם (אע"פ שבשאר דברים שבקדושה יכול הכהן למחול) מפני המחלוקת, ודין זה הוא בכל הימים שקוראים בהם בתורה. ומשמע מלשון הגמ' שאם עושה מנין בביתו יכול למחול, אך מסתימת השו"ע משמע שאין חילוק בזה, וצ"ע. ואפי' יש רק מנין מצומצם יש להקפיד בזה.
אם הכהן עם הארץ והישראל חכם גדול, ג"כ יקרא לכהן ראשון, אמנם טוב ליזהר לכתחילה שלא לקרות לכהן עם הארץ לפני ת"ח, אם אפשר לקרות לכהן חבר.
אם הכהן לא יודע לקרות מתוך הכתב ואין שם כהן אחר אינו קודם, שאם אינו יודע לקרות היאך יברך על התורה, וכתב הרמ"א שדי שיוכל לקרוא עם הש"ץ מילה במילה, וכתב המ"ב שהיום נוהגים לקרותו אם יודע לקרות עם הש"ץ בע"פ, וגם בזה לא נהגו לדקדק היטב, ותולים שמסתמא יכול לקרות עם הש"ץ בע"פ.
אין ממתינים לקרות לכהן אם הוא באמצע קריאת שמע או ברכותיה, (ואף להדעות בסימן ס"ו שיכול להפסיק היינו אם כבר קראוהו אבל לכתחילה אין לקרותו), ואם הוא בבין הפרקים יש להקל לקרותו לכתחילה אם אין כהן אחר, וכ"ש בפסוקי דזמרה.
כהן שאינו מתענה אין לקרותו בקריאת ויחל בתענית בה"ב, ויקראו לישראל, אך לכתחילה עדיף שיצא הכהן מבית הכנסת, אא"כ יש כהן אחר.
קדימה במקום שמוכרים העליות- הנוהגים לתת עליה ראשונה בבראשית למי שמתנדב מעות לבית הכנסת, יקראו למתנדב אע"פ שהכהן אינו מוחל, ואפי' אינו רוצה לצאת מבית הכנסת, אמנם זה דווקא במנהג קדום שנעשה בהסכמת הכהנים, אבל אין לעשות מנהג קבוע למכור את המצוות שלא ברשות הכהנים ושהכהנים יצטרכו לצאת.
אם התחיל הישראל והגיע כהן- אם לא היה כהן בבית הכנסת והתחיל הישראל ואמר ברכו והגיע כהן יענו הקהל ברכו, ויעלה הכהן ויחזור ויאמר ברכו, ויעמוד הישראל שם עד שיסיים הלוי ואז יקרא. ואם כבר התחיל ברוך אתה ד' אינו פוסק. ומסתברא שהישראל עולה למנין שבעה, וא"צ לקרות אחריו לכהן, ואפי' אם היה בבית הכנסת ולא ידעו.
אם אין כהן בבית הכנסת קורא לישראל, והולכים אחר הגדול בחכמה ומנין, והוא קודם לגדול בשנים, ואומר "במקום כהן" כדי שלא יטעו לחשוב שהוא כהן. ולא יעלה לוי אחר הישראל, אבל יכול לעלות במקום כהן אא"כ הישראל הוא גדול מהלוי. ונחלקו האחרונים אם אפשר לקרות ללוי לשאר העליות, ובמדינותינו שנוהגים לקרות כהן ולוי רק לאחרון או למפטיר אין נ"מ בזה.
קריאת הלוי אחרי הכהן
אם אין לוי בבית הכנסת יעלה כהן במקום לוי, אבל לא יעלה כהן אחר או ישראל, וכן הדין בתענית כשאין הלוי מתענה.
כהן שעלה במקום לוי ונמצא שיש לוי בבית הכנסת אם אמר ברכו יפסיק (וא"צ להמתין שם), ואם התחיל ברוך אתה ד' לא יפסיק.
לא יעלו ב' לויים זה אחר זה, ואע"פ שיודעים שאביהם לוי. ואם הדרך להעלות את חכם העיר לי"ג מידות דלא ליתי לאינצויי, אפי' אם הוא כהן אפשר להעלותו שלישי.
קריאת כהן ולוי לשאר עליות
שיטת השו"ע שאחרי שקרא כהן לוי וישראל מותר לחזור ולקרות לכהן או ללוי (וה"ה כשעלה כהן במקום הלוי), וכ"ש לאחרון או למפטיר, דליכא למיחש לפגמא, ויאמר כשקורא לשני אע"פ שהוא כהן או אע"פ שהוא לוי, ולכן מותר להעלותם גם למפטיר ויזכיר ג"כ שהוא כהן או לוי, ואם קורא מפטיר סתם אין לחוש לפגם שהרי לא מזכיר שמו. ושיטת המ"א והגר"א שלא התיר השו"ע אא"כ יעשו עוד סדר חדש של כהן לוי וישראל, והמ"ב חולק על דבריהם.
שיטת הרמ"א שי"א שאין לקרות כהן או לוי למנין שבעה, (וכן ביו"ט לחמשה), ואפי' אם עושה סדר חדש של כהן לוי וישראל. ואם כבר קראו לו ימתין בתיבה ויעלה לאחרון או למפטיר, ואם א"א יברך. ולאחר שנשלם המנין יכולים לקרות כהן או לוי (ואמנם בתענית שהמפטיר הוא שלישי אין לקרות כהן או לוי, ואם אין ישראל שיודע להפטיר יקריאוהו אחרים). ובמקום צורך ודחק (כגון בשמחת תורה) יש לסמוך על שיטת השו"ע ולקרות אחר הישראל כהן או לוי, וי"א שאין לעשות כך אלא ע"י סדר חדש של כהן לוי וישראל, ונכון ליזהר בזה, ואפי' אחרי הז' קרואים.
וכתב הלבוש שהיום אין נוהגים לקרותם אף אחר ז' קרואים אלא לאחרון או למפטיר או בשניהם. ומ"מ במקום צורך כגון שיש ב' חתנים קורים ז' גברי לאחד, ואח"כ קורים לחתן השני ושושביניו.
בשמחת תורה שמוציאים ג' ס"ת יכולים לקרות ג' כהנים, חתן תורה חתן בראשית ומפטיר.
בר"ח טבת או בפרשת שקלים או החודש שחלו בשבת שמוציאים ג' ס"ת, אין לקרות האחרון שבס"ת הראשון אף אם הוסיפו יותר משבעה, מפני שההשלמה היא בספר השני, ובס"ת השני או השלישי או בשניהם יכולים לקרות כהן.
אם קראו לכהן או לוי ואינו שם י"א שיעלה אחר מעצמו ולא יקרא לו בשמו משום פגמא, וכן נהגו. ואם הכהן מתפלל מותר, וכן לבנו מותר לקרות בשמו אבל לאביו אסור. ואם קראו לכהן לאחרון או למפטיר מותר לקרות לאחר בשמו. ישראל שקראוהו ואינו שם יכול לקרות לאחר בשמו. ש"ץ או סגן שהוא כהן יכול לקרות לאחר, ואפי' במקום שקונים את העליות וקנאה כהן או לוי, יכול להעלות כהן או לוי אחר במקומו.
עיר שכולה כהנים (או לוים) ויש בה ישראל (או לוי) אחד יקראו לו ראשון, ואם יש גם לוי יקראו כהן לוי ישראל ואח"כ יקראו כהנים, ואם יש ב' ישראלים וכ"ש יותר יקראו כהן ויעלה גם במקום הלוי ואח"כ יקראו הישראלים, ושאר העליות ישלימו בכהנים, ואם יש ב' לוים וב' ישראלים יקראו כהן לוי ישראל כהן לוי ישראל וכהן לשביעי ולשאר העליות. ואם יש בעיר רק כהנים ולוים יקראו כהן אחר כהן בהפסק לוי בינתים. כהן שהוא אבל ואין כהן אחר מותר לקרותו בשבת אבל לא ביום חול, ומ"מ יותר טוב שיצא מבית הכנסת.
הבאת ס"ת למתפללים
בני אדם החבושים בבית האסורים או חולה אין מביאים להם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ, וי"א דכיון שהם אנוסים מותר, ובפרשת זכור ודאי יש להקל בזה, ואפשר דה"ה גם בפרשת פרה. ואם יש עשרה חבושים ואינם יכולים ללכת אל הס"ת מותר.
ובר"ה ויו"כ אין נכון לקחת ס"ת לצורך עשית מנין, אע"פ שכל אחד רוצה לעלות לתורה, אמנם אם עי"ז מתרבים ההכנסות לצדקה מסתבר שאין להחמיר בזה, ומ"מ עדיף לקבוע מקום הס"ת שם וכדלהלן.
אם מביאים לו את הס"ת ליום או יומיים לפני הקריאה מותר, וה"ה אם מכין מקום להניחה שם יום או יומיים אח"כ, ובלבד שיניחה שם, ובשעת הקריאה יוציאה משם ויחזירה לשם.
ואם הוא אדם גדול בתורה מותר אפי' בלי להכין מקום, וי"א דמותר אפי' בלא אונס, ויש מחמירים וטוב שיכין מקום. ובתשב"ץ קטן משמע דמותר לאנשים חשובים אף אם אינם ת"ח, ודבריו קשים.
סימן קל"ו:
סדר העולים לתורה בשבת ויו"ט
בשבת ויו"ט שיש הרבה קרואים קורים אחרי הלוי ת"ח הממונים על הציבור, ואחריהם ת"ח שראוי למנותם על הציבור, ששואלים אותם דבר הלכה בכל מקום ואומרים, ואח"כ ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור, ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם, ונהגו שגדול הציבור מסיים את הסדרה.
ביו"ט מצוה לקרות לאנשים שמעמידים את הקהילה, אם אין שם ת"ח מופלג.
במקומות שמוכרים את העליות והמעות לצדקה, הקונה יכול לכבד את מי שירצה, אך יקרא כל אחד לפי כבודו, וגם יקרא לחיובים.
במקום שנהגו שהפרנס עולה אין רשאי למחול לאחר שיקרא במקומו.אין להקדים עם הארץ מבוגר יותר לת"ח.
סדר אלו שחייבים לקרותם לפני האחרים
חתן ביום חופתו והוא קודם לשאר החיובים.
חתן בשבת שלפני החתונה ג"כ קודם לשאר החיובים, ואפי' אין החתונה באותו שבוע כגון שהולך למקום רחוק, ודווקא למי שמזמרים אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו לפני האחרים). ואם זמרו לו ונדחתה החתונה, אם מזמרים שנית חיוב לקרותו אז. בחור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה, ואלמנה לחלוצה וגרושה.
נער שנעשה בר מצוה באותו שבוע קודם לשאר חיובים והוא שוה לחתן בשבת שלפני החתונה, ויטילו גורל, (וכשעולה לתורה אביו מברך ברוך שפטרני), ואם אין הנער מתושבי העיר אף שמחויבים לקרותו אינו דוחה שום חיוב של תושבי העיר.
בעל אשה יולדת בשבת שאשתו בריאה והולכת לבית הכנסת והוא קודם לכל החיובים, חוץ מחתן בשבת שמזמרים לו, ונער שנעשה בר מצוה. ואם הוא מ' יום לזכר או פ' יום לנקיבה הוא חיוב אף שאינה הולכת, דהוא זמן הבאת הקרבן. אשה שהפילה, בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאים בה.
חתן בשבת שאחרי החתונה. מי שחתונתו מרביעי ואילך הוא חיוב בשבת שאחרי החתונה, ודוחה יארציט ואבי הבן לפני המילה, אבל אם אינו בחור שנשא בתולה אינו חיוב, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת קודם לחתן זה אפי' בבחור ובתולה, (וכתב בשערי אפרים שגם אם החתונה לפני יום רביעי שאינו דוחה חיוב אחר, מ"מ יש לקרותו לפני האחרים).
מי שיש לו יארציט על אביו ואמו באותה שבת, והוא נדחה מפני שאר החיובים חוץ מאבי הילד קודם המילה, ואפי' המילה באותה שבת, אבל אם היארציט בשבוע שאחריו אינו דוחה אבי הילד, ומ"מ נוהגים לקרותו כשאין חיוב אחר.
שבת שלפני מילת בנו (ויש נוהגים לתת גם למוהל ולסנדק, ויש שמכבדים אותם בהגבהת הס"ת).
ר"ה ויו"כ- נוהגים לקרות לתוקע בראש השנה, ויש מקומות שמעלים גם את החזן של מוסף ביום שהוא מתפלל, אמנם אם הם מקבלים שכר אינו חיוב כלל. ויש מקומות שבר"ה ויו"כ אין משגיחים בחיוב, אלא במתנדבים צדקה.
אם אחד קנה עליה ונזכר הסגן שיש חיוב, יכול לחזור בו.
אם יש ב' חיובים שוים יטילו גורל, ואם אחד ת"ח הוא קודם.
חולה שנתרפא וצריך לברך הגומל יש לקרותו לפני אחרים, ומ"מ אינו דוחה שום חיוב, ויכול לברך בעשרה בלא לעלות לס"ת.
העתיד לצאת לדרך אחרי השבת ולהשתהות, או בא מן הדרך, או אורח נכבד, נוהגים לקרותם, אך אין דוחים שום חיוב מהנ"ל, ואין להפסיד מכירת עליות עבור אלו שאינם רק מנהג, וזה תלוי לפי ראות עיני הסגן.
מקום שנהגו למכור העליות ולא להשגיח בחיובים, מ"מ יעלו חתן בשבת לפני החתונה, ונער שנעשה בר מצוה, וגם יתר החיובים יתנו להם בעליות הנוספות.
סימן קל"ז:
כמה פסוקים קורא לכל אחד
ביום ששלשה עולים לתורה אין קוראים פחות מי' פסוקים, ופסוק וידבר מן המנין אע"פ שאין לומדים ממנו שום חידוש.
פרשת ויבוא עמלק שאין בה אלא ט' פסוקים שפיר דמי.
כשקוראים י' פסוקים יש מעלה שהראשון יקרא ארבעה וכן יש מעלה באמצעי ובאחרון, ולכן אין מקפידים על מי שקרא בעצמו ד' פסוקים. ועכשיו שהש"ץ קורא בתורה י"א שלאחרון יקרא ד' פסוקים ויש חולקים.
ועכשיו נתפשט המנהג לקרות כל הסדר שיקראו לעולה הראשון בשבת, וההפסקות מצוינים בסידורים, ואם שינה אינו מעכב, אך לא יפחות מג' פסוקים לכל אחד.
דילג פסוק אחד
במנחה או בשני וחמישי אינו חוזר, אא"כ לא קרא י' פסוקים, או שאחד מהם לא קרא ג' פסוקים, דאז אפי' בדיעבד חוזר, ואם כבר בירך לאחריה חוזר ומברך לפניה וקורא פסוק זה עם עוד ג' פסוקים ומברך לאחריה.
בשבת- אם דילג בשבת פסוק אחד צריך לחזור ולקרותו, ואפי' דילג תיבה אחת צריך לחזור ולקרות מתחילת אותו פסוק, ויקרא עוד ב' פסוקים עמו, ומברך לפניה ולאחריה, ואפי' עלו כבר ז' קרואים. ואם עדיין לא עלה המפטיר וטעו בעליה השביעית או בעליות הנוספות יקרא המפטיר מפסוק זה עד סוף הפרשה, ואפי' אם ע"י הדילוג לא נשאר לשביעי ג' פסוקים מהני, שהרי המפטיר עולה למנין שבעה. ואפי' אם החזירו את הס"ת ואמרו קדיש והפטירו והתפללו מוסף, צריך לחזור פסוק זה עם עוד ב' פסוקים.
בפרשיות המועדים הדין כמו בשני וחמישי, שאם קרא לה' קרואים ג' פסוקים לכל אחד אינו חוזר, וה"ה כשדילג במה שקוראים בס"ת השני עבור חובת היום, אם לא שחיסר עיקרם של הפסוקים לגמרי, כגון בא' דחוה"מ סוכות שחל בשבת קרא רק וביום השני ולא וביום השלישי לדידן דבקיאין בקביעא דירחא, ובחול אם לא קרא לרביעי אלא רק וביום השני יצא בדיעבד, שכבר קרא ללוי וביום השלישי (ואם קרא רק וביום השלישי חוזר וקורא וביום השני בלא ברכה). וכן אם דילג עיקר הקריאה, כגון מוהקרבתם עד לכפר עליכם במפטיר יום א' דפסח, או ביום א' דסוכות מוהקרבתם עד סוף הפרשה, או כשחל א' דחוה"מ בשבת פסוק מפרשת וביום השלישי, חוזר לקרות בברכה. ולכא' ה"ה בפרשיות המועדים אם דילג עיקר מה ששייך ליו"ט זה ונזכר אחרי המפטיר צריך לחזור ולקרות בברכה, וי"א שיקרא בלא ברכה.
אם קרא אחד רק ב' פסוקים
אם אחד מהעולים לתורה קרא ב' פסוקים צריך לחזור ולקרות, אע"פ שקראו ג' העולים יחד י' פסוקים, וכתב הט"ז שאפי' בשבת שקראו כבר ז' קרואים וקרא אחד אח"כ פחות מג' פסוקים צריך לחזור, וה"ה במפטיר.
ועל כן אם עדיין לא בירך ברכה אחרונה אף שכבר גלל הס"ת, יקרא עוד פסוק, אבל אם כבר בירך אחריה צריך לחזור ולברך לפניה, ולחזור ולקרות גם ב' הפסוקים שקרא מפני שלא עלו לקריאה כלל, ועוד פסוק שלישי.
ואם כבר עלה העולה אחריו לתיבה יעמוד האחר עד שיגמור ויברך אחריה ואח"כ יעלה האחר. ואם כבר בירך האחר יחזור ויקרא את הב' פסוקים עם עוד פסוק אחד, (וי"א שיקרא עוד ג' פסוקים), והראשון ימתין שם ויעלה אחריו ויקרא ממקום שסיים, ואם הראשון כבר ירד מהתיבה יכולים לקרוא לאחר להשלים הג' קרואים.
ואמנם אם זה שקרא ב' פסוקים היה הכהן, ונזכרו אחרי שבירך הלוי, לא יקרא אלא ממקום שפסק הכהן, ואח"כ יקרא ב' ישראלים להשלים הקרואים.
ובשבת אם קראו ב' פסוקים ובירך אחריה י"א שעדיף שיקראו אחר ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון, וי"א שאף בשבת א"צ לקרוא לאחר. ואם הטעות היתה בכהן טוב יותר שיתקן הכהן בעצמו טעותו.
אם קראו ט' פסוקים לדעת השו"ע א"צ לחזור ולקרות, ולדעת הגר"א והפנים מאירות צריך לחזור ולברך ולקרות ג' פסוקים, ונראה שגם לדעה ראשונה טוב שיקראו בציבור עכ"פ בלא ברכה עוד ג' פסוקים.
ואם קראו ח' פסוקים וקראו לכל אחד ג' פסוקים (ופסוק אחד קראו פעמיים), צריך אותו שקרא שלא כהוגן לחזור ולקרות, וי"א שיצא בדיעבד ואין להורות כן, וגם אם כולם יחד קראו י' פסוקים אלא שהשלישי קרא ב' פסוקים למפרע לא יצא.
בפרשת פרה אם פסק ב"ולגר הגר בתוכם" חוזר וקורא מראש הפרשה עד תטמא עד הערב ומברך לפניה ולאחריה. בשו"ע כתב שיעשה כך אם כבר גלל הס"ת, והרבה אחרונים הסכימו דגלל לאו דווקא אלא תלוי אם בירך ברכה אחרונה. ואם דילג איזה פסוק שאינו מעיקר חובת היום (דהיינו עד ולגר הגר) אינו חוזר.
אם יכול לקרות מה שקרא העולה לפניו- לכתחילה אין כדאי לקרוא אפי' אם מוסיף פסוקים נוספים, ולאחר ז' קרואים לדעת השו"ע מותר לכתחילה, ולדעת הרמ"א אפשר שיש להחמיר. (אך יש נוהגים בבחוקותי לחזור ג' פסוקים לעולה לתוכחה). ובדיעבד אם הוסיף ג' פסוקים על מה שקרא הראשון עולה מן המנין, וכן אם הוסיף ב' פסוקים או אפי' אחד וסליק עניינא עולה מן המנין, ואם לאו אינו עולה מן המנין (וי"א שיש בזה גם איסור). ובפרי החג בחוה"מ סוכות שא"א לקרות מה שאינו מעניינו של יום יכול לחזור ולקרות מה שכבר קראו.
סימן קל"ח:
קריאה או שיור של ב' פסוקים בפרשה אחת
הקורא בתורה לא יפסיק במקום שנשאר פחות מג' פסוקים באותה פרשה, בין פתוחה בין סתומה (ופרשה היינו פתוחה או סתומה ולא שייך לסדר ההפסקות בעולים לתורה, ומ"מ טוב ליזהר אף בזה). ובדיעבד אם סליק עניינא כגון בפרשת המועדות שטעה ברביעי ולא שייר אלא רק ב' פסוקים, יקרא העולה אחריו פסוק אחד למפרע. ואי לא סליק עניינא לא יקרא למפרע אלא את ב' הפסוקים ששייר ויוסיף עוד ג' פסוקים או יותר מפרשה שאחריה.
וכן לא יפסיק במקום שעדיין לא קראו ג' פסוקים באותה פרשה, ובדיעבד א"צ לחזור ולקרות מתחילת הפרשה. ואפי' במפטיר לא יעשה כך לכתחילה אלא יקרא כל הפרשה (אפי' אם יצא שיקרא כל מה שקרא השביעי), ומ"מ אם קרא המפטיר רק ג' פסוקים אחרונים א"צ לחזור, אף שעדיין לא בירך ברכה אחרונה, ואם רוצה יכול לחזור אם לא בירך ברכה אחרונה.
הדינים הנ"ל שייך גם בעולים להוספות.
פרשה שאינה אלא ב' פסוקים מותר לסיים לפני אותה פרשה, או לקרותה ולהפסיק אחריה, וי"א שאין לעשות כך לכתחילה (וראוי לחוש לדבריהם), כי אם בר"ח שקוראים לשלישי וביום השבת שיש בה רק ב' פסוקים, אבל בקריאת פרשת פנחס וכל כהאי גוונא לא.
אם הפרשה נגמרת באמצע פסוק מותר להפסיק בפסוק הסמוך.
יכוון להתחיל תמיד בדבר טוב של ישראל ולסיים בדבר טוב של ישראל, ואין לסיים במי שעשה מעשה רע.
לא יקרא לעוור או פסח בפרשת עוורת או שבור, ולא לחשוד על עריות בפרשת עריות, וכן בכל דבר ודבר.
צריך שיהא כוונת הקורא לשמה, ולא יכוון לברך את העולה כשקורא הברכות או לקלל כשקורא את הקללות.
סימן קל"ט:
סידור הקריאה- צריך לסדר הקריאה מתחילה, ואם לא סידר לא יעלה אף אם קראוהו לעלות (אף שבעלמא אם נותנים לו לקרות ואינו קורא זה מקצר ימיו של אדם), ובמקום שהחזן קורא הוא צריך לסדר תחילה, ומצוה מן המובחר שגם העולה יסדר תחילה, ובשניים מקרא שקרא בע"ש יוצא, וע"כ טוב לקרוא השניים מקרא ואחד תרגום בע"ש פן יקראו לו לעלות לתורה. ואם אין מי שסידר נוהגים שיקרא מי שיודע טעמים וקוראים לפניו בלחש.
ידיעת הקריאה- מי שאינו יודע לקרות יש למחות בידו שלא יעלה לס"ת, ואם אין כהן או לוי אחר יש להקל אם יודע לקרות מן הכתב עם הש"ץ, וי"א שבאופן זה אפשר לקרות לו אף אם יש אחר. וסומא אינו קורא. וכתב הרמ"א בשם מהרי"ל שעכשיו שהש"ץ קורא אין מקפידים אם העולה סומא או שאינו יודע לקרות מתוך הכתב. ומ"מ נכון שלא לקרותם לכתחילה לפרשת פרה או זכור.
קריאה בלא שיאמרו לו- לא יקרא עד שיאמרו לו קרא, ואפי' הוא ראש הכנסת או חזן, ונהגו שש"ץ קורא בלא נטילת רשות, דהוי כהרשוהו בשעה שמינוהו לש"ץ, ומסתמא אין מקפידים גם אם יברך. וכתב הרמ"א שנוהגים שלא יעלה החזן בלא שיעלהו הסגן אך אין קוראים לו בשמו כיון שהוא עומד שם.
קריאת העולה לתורה בשם אביו- מי שאביו מומר לעבודת כוכבים מעלים אותו בשם אבי אביו, ואם היו רגילים להעלותו בשם אביו באותה העיר ואח"כ המיר אביו קוראים אותו בשם אביו כמו שהורגל, אך לא יאמרו תארים על אביו, רק יאמר בחפזון שלא ירגישו העם, ובעיר אחרת יאמר שיעלוהו בשם אבי אביו. וכן אם יש לחוש לאיבת אביו המומר הדין כנ"ל. ואסופי או שתוקי יקראוהו בשם אבי אמו, אם באה קודם שנאסף מן השוק ואמרה שהיא אמו, והט"ז והחיי אדם כתבו שיותר טוב לקרותו בן אברהם. ואם אין ידוע שם אבי אמו לכו"ע יקראוהו בן אברהם.
ברכות העולים לתורה
ברכה לפניה ואחריה- כל העולים מברכים לפניה ולאחריה (תקנה משום הנכנסים והיוצאים באמצע הקריאה), וברכה שלפניה י"א שאם לא בירך ברכת התורה היא דאורייתא, וברכה שאחריה לכו"ע היא דרבנן.
טעות בברכות- אם טעה ובירך לפניה אשר נתן לנו, אם נזכר קודם שאמר השם מהחתימה יתחיל מאשר בחר בנו, ואם כבר אמר השם אע"פ שלא סיים הברכה יסיים, ואחרי הקריאה יברך אשר בחר בנו. ואם בברכה השניה התחיל אשר בחר בנו, אם נזכר לפני שסיים יתחיל מאשר נתן לנו, ואם נזכר אחרי ברוך אתה ד' ימשיך אלוקינו מלך העולם אשר נתן לנו וכו', ואם סיים יתחיל עוד פעם מתחילת הברכה.
אם יהיה הספר פתוח בזמן הברכה- קודם שמברך פותח את הספר ורואה את הפסוק שצריך להתחיל בו ואח"כ מברך, וא"צ לגלול הס"ת בזמן הברכה, וי"א שאם רוצה לגלול ואח"כ לברך עדיף טפי אלא שאינו מחויב לעשות כן, ונהרא נהרא ופשטיה. וכתב הרמ"א שיהפוך פניו אל לצד שמאל בשעה שמברך, וי"א שאינו נכון להפוך פניו, ויותר טוב לעצום עיניו. ובברכה אחרונה עדיף יותר שיגלול לפני הברכה.
יש נוהגים לשחות ולהשתחוות בעת הברכה, ועכ"פ לא ישחה בסוף הברכה.
כיסוי וגלילת הספר בין גברא לגברא- בין גברא לגברא לדעת השו"ע תהיה פתוחה ויכסה את הכתב, ולדעת הרמ"א יגלול את הס"ת, וא"צ כיסוי אלא כשיש זמן ארוך, כמו בקדיש או שמזמרים לחתן או במי שברך.
קול רם- יאמר הברכו והברכות בקול רם, והאומרם בלחש שאין שומעים אותו עשרה בני אדם טועה (וכן בקדיש יש ליזהר), וי"א שצריך לחזור ולברך בקול רם, ומהרמ"א משמע שדעת הי"א אינה אלא לענין ברכו והבה"ל כתב שמעיקר הדין יש להסתפק שגם לענין הברכות מעכב בדיעבד, ולכתחילה ודאי מצוה לומר אף הברכות בקול רם, ובדיעבד מסתברא דאין לחזור על הברכות. ואם לא שמעו הציבור את המברך כשאמר ברכו, אע"פ ששמעו שהחזן עונה לא יענו עמו אלא עונים אמן על דברי החזן. ועיין מש"כ בסימן נ"ז.
אחרי שענו העם ברוך ד' המבורך לעולם ועד יחזור המברך ויאמר ג"כ.
דין ברכות העולה לתורה וברכות התורה- צריך לברך בעליה לתורה אפי' אם העלוהו לתורה תיכף אחר שבירך לעצמו ברכות התורה ולא אמר אח"כ שום פסוק, ויראה בדרך הילוכו לס"ת לומר איזה פסוק. ואם עלה לתורה לפני ברכות התורה נפטר מברכת אשר בחר בנו, אבל יברך אשר קדשנו ווהערב נא, ויאמר אח"כ ברכת כהנים שרגילים לומר תמיד.
אשר נתן לנו זו תורה שבכתב, וחיי העולם נטע בתוכנו הוא תורה שבע"פ, ומנהגנו לומר וחיי עולם.
אחיזת הס"ת- הקורא בתורה צריך לאחוז בעמודי הס"ת בשעת הברכה, וכתבו הב"ח והט"ז שגם בשעת הקריאה צריך לאחוז בס"ת, ויש נוהגים לאחוז ביריעות ע"י מפה.
אחרי הקריאה מנהג לנשק את הס"ת, ואם נזדמן לו רוק ירוק (מן הצד) ואח"כ ינשק, ולא ינשק ואח"כ ירוק.
נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק.
סימן ק"מ:
הקורא בתורה ונשתתק באמצע הקריאה או קודם שהתחיל לקרות, יתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק, ואפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש הסדר, אלא למקום שהתחיל זה שנשתתק, ויברך לפניה ולאחריה, אך לא יאמר ברכו, ולהרמב"ם לא יברך בתחילה, והעיקר כדעה ראשונה, ואפי' בזה"ז שהש"ץ קורא דינא הכי.
הפסק בברכות- אם בירך ברכה שלפניה וקרא אפי' פסוק אחד, ופסק ודיבר דברי תורה או חולין, א"צ לחזור ולברך, ואם הסיח דעתו ג"כ א"צ לחזור ולברך, ויש חולקים, וספק ברכות להקל, אמנם נכון שיכוון בברכתו שגם אם יסיח דעתו יסמוך על ברכה זו, ואעפ"כ לכתחילה אסור להפסיק אף בלא הסח הדעת. ואם לא קרא כלל אפי' אם הפסיק בד"ת, ואפי' מילה אחת, ואפי' יודע שלא הסיח דעתו, כיון שהוא שלא מענין הקריאה צריך לחזור ולברך, ואם הוא מענין הקריאה א"צ לחזור ולברך, אך לכתחילה גם זה אסור, ואין חילוק בין לשון הקודש ללשון חול.
הראו לו מקום אחר בס"ת
העולה לתורה והראו לו מקום שצריך לקרות, ובירך, והתחיל לקרות (והמ"א חולק בהתחיל לקרות, והגר"א והא"ר וש"א מסכימים למחבר) או שלא התחיל, והזכירו לו שצריך לקרות פרשה אחרת, וגלל הס"ת למקום שצריך לקרות, י"א שא"צ לחזור ולברך, וי"א שצריך לחזור ולברך, וכן נוהגים אם אותו המקום לא היה מגולה לפניו, ואפי' באותו הסדר, והמיקל שלא לחזור ולברך אם הוא באותו הסדר יש לו על מי לסמוך.
ואם אותו המקום היה מגולה לפניו א"צ לחזור ולברך אפי' אם הראו לו בסדר של השבוע שעבר, ואפי' אם הפרשה הראויה היא בעמוד השני, או שהפרשה הראויה היא לפני המקום שהראו לו, אלא שבאופן זה טוב שיקרא משם עד המקום שהראו לו ועוד כמה פסוקים אא"כ הוא בסדר של השבוע הבא.
ואם נזכר אחרי אמירת ברוך אתה ד' אם הוא מקום סמוך יראו לו ויסיים הברכה, אבל אם צריך לגלול ויהיה שהות ניכר בברכה יסיים למדני חוקך, ויגללו למקום הראוי ויתחיל הברכה שנית, ואם כבר המשיך אלוקינו מלך העולם יגללו למקום הראוי אף שיש שיהוי קצת.
אם בשעת הברכה היה יודע איזה פרשה צריך לקרות ועליה נתכוון, אלא שהראו לו פרשה אחרת ובירך עליה, כתב הפמ"ג שאינו הפסק כיון שכוונתו מתחילה לפרשה זו, ודעת הדרך החיים שאין לחלק בזה.
סימן קמ"א:
דיני הקורא והעולה לתורה והסגן והציבור
קריאה במעומד- הקורא בתורה בציבור צריך לקרות במעומד (וכן החזן הקורא והסגן), ומ"מ בדיעבד יצא, ואסור לסמוך עצמו אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול, ובעל בשר או חולה או זקן הרבה שקשה לו לעמוד בלי לסמוך מותר, אך אם יכול יסמוך באופן שאם ינטל אותו הדבר לא יפול. ובכל אופן לא ישען על המפה שעל השלחן מפני שהיא תשמיש קדושה, אלא ישען על השלחן עצמו. ואם הס"ת גדול וסומך עצמו כדי לראות מה כתוב בראש הדף מותר, מפני שניכר שעומד באימה ואינו דרך גאוה, וכן הסגן המראה היכן אוחזים מותר לו לסמוך, אך יזהרו לזקוף כשמגיעים למקום שא"צ לסמוך.
קריאה עם הקורא- לא יקראו בתורה שניים דתרי קלי לא משתמעי, אלא יקרא או העולה לתורה או החזן (ומנהגנו שתמיד החזן קורא), אלא שהעולה צריך לקרוא עם הש"ץ מתוך הכתב, ויקרא בנחת ועדיף שלא ישמיע לאזניו, ואם השמיע לאזניו יצא ויתכן שעדיף להשמיע לאזניו, וצ"ע למעשה. ואף שנוהגים לקרוא לסומא ועם הארץ, מ"מ אם הוא יודע לקרות מחויב לקרות. ויש נוהגים להעמיד אחד שיקריא מילה במילה, ואחר שגומר המקריא מילה אומרה הקורא, ואם הוא קורא מתוך חומש אולי יש לחוש שהשומע ירצה לצאת בקריאתו ועל כן לא יקרא בקול רם.
כמה יעמדו ליד הס"ת- ש"ץ הרוצה לעלות לתורה יעמוד אחר לידו, דבעינן סרסור כמו בנתינת התורה שמשה רבינו ע"ה עמד בין ד' וביננו. ונוהגים שהגבאי או מי שקנה את העליות יעמוד ג"כ אצל ס"ת, והוא נקרא סגן, והוא כביכול במקום הקב"ה שמצוה לקרות, והקורא הוא במקום משה, והעולה הוא במקום ישראל. ובמסכת סופרים כתב שיעמדו אחד לימין הקורא ואחד לשמאלו כנגד האבות.
הנהגת הסגן והציבור זה עם זה- יש לבחור לסגן איש נכבד ובעל מעשים טובים ושדעת הבריות נוחה הימנו, שלא יחשדו שנותן עליות או מונע עליות מסיבות אישיות, והציבור ראוי שידונו אותו לכף זכות, וגם מי שיודע שמנעו ממנו עליה בכונה להכעיסו יתאפק ויחשוב שק"ו שיש לו לחוש לכבוד הקב"ה והתורה ולא לריב, והמעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ואם עשה מריבה יהיה הסגן מן הנעלבים ואינם עולבים ולא ילך משם ויניח הס"ת, ואם הלך ראוי לעונשו כי מה חטא הס"ת, וכל ערום יעשה בדעת, ויחוס לכבוד המקום ולכבוד התורה.
המתנה בין הברכה לאמן, ובין האמן לקריאה- הציבור לא יענו אמן לפני סיום הברכה, והקורא לא יקרא עד שיסיימו כל הציבור לענות אמן, וימתין גם למיעוט המאריכים, והמנהג שהקורא עונה אמן עם הציבור בקול רם ומאריך בו יותר מהציבור, כדי שיבינו שהוא מתחיל לקרוא ויטו אוזן לשמוע, ויתחיל לקרוא מיד, וטוב שימתין קצת בין האמן לקריאה, שלא יהיה נראה שהקריאה היא המשך של האמן.
קריאת אחים או אב ובן זה אחר זה- מן הדין אין בזה שום חשש איסור, אך לכתחילה אין לעשות כן מחמת עין הרע, ואפי' אם הם אומרים שאינם מקפידים. ואין חילוק בזה בין אחים מן האב לאחים מן האם, ויש שמחמירים גם בבן בנו, ובמקום הצורך יש להתיר בבן בנו. ואם אחד הוא השביעי והשני הוא המפטיר ג"כ יש ליזהר, אא"כ קוראים בס"ת אחר, או שהמפטיר אינו בר מצוה. ובמקום שנוהגים לא לקרות למפטיר או לשביעי בשמו מותר אפי' ב' אחים או אב ובנו זה אחר זה, והשערי אפרים מיקל במקום צורך גדול שלא לקרות בשם אף במקום שנוהגים כן לקרות בשם, או שיעלה מעצמו בלא קריאה כלל.
הדרך לעליה לתורה- יעלה בדרך קצרה, משום כבוד הציבור וכבוד התורה, וירד בדרך ארוכה שלא יהיה נראה עליו כמשא, ואם שני הדרכים שוים יעלה בדרך ימין וירד בשמאל, ויעלה לתורה בזריזות מיד, אך לא ירוץ. ולא ירד עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו, והמנהג להמתין עד שהשני מתחיל לברך, והמדקדקים נוהגים להמתין עד שיסיים, שמא לא יוכלו לשמוע את הקריאה בדרך כראוי. וירד בנחת ולא ירוץ.
הבאת הס"ת לבימה- יעלה בדרך ימין וירד בשמאל, ואפשר שיעשה כך גם אם הדרך הימנית היא ארוכה.
קרי וכתיב- כל תיבה שהיא קרי וכתיב יש לקרות כפי הקבלה שקיבלנו לקרות, ולא כפי כתיבתה, ומעשה באחד שסירב לקרות כפי הקרי ונידוהו גדולי הדור.
סימן קמ"ב:
טעות בקריאה
הכנת הקריאה והדקדוק בה- החזן צריך להכין מתחילה את הקריאה, שיהיו שגורים בפיו כל הדקדוקים במתגים, לעיל ומלרע, ימין ושמאל, ויקרא במתון ולא במהירות שמא יבליע אות או תיבה.
אם טעה טעות שעל ידה משתנה הענין צריך לחזור, בין אם הטעות היא בחסרון או תוספת אות, או שטעה בניקוד או בטעמים ונשתנה הענין עי"ז (כגון שקרא משרת במקום מפסיק) מחזירים אותו.
אבל אם לא השתנה הענין ע"י הטעות אינו חוזר אפי' אם חיסר או הוסיף איזה אות, אבל גוערים בו. אמנם אם חיסר מילה חוזר אפי' אם לא השתנה הענין. וכן הלכה. ודעת הגר"א שגם בטעות באות אחת צריך לחזור, וכ"כ הפר"ח שחוזר בטעות באות, אבל בניקוד וטעם אם הענין אינו משתנה כלל א"צ לחזור, ובדרך החיים פסק שא"צ לחזור אפי' במקום שהענין משתנה, ולא מסתברא להקל כ"כ.
במקום שהשתנה הענין וצריך לחזור, יחזור אפי' אם גמר את הפרשה, ואם בירך העולה לאחריה יחזור העולה אחריו לאותו פסוק ויקרא עד סוף הפרשה ועוד ג' פסוקים שלא קרא הראשון, וזה לרווחא דמילתא, אבל מעיקר הדין מועיל לקרות הפסוק שטעה בו עם עוד ב' פסוקים (ואולי אפי' רק פסוק אחד) וידלג עד סוף הפרשה, ואח"כ יתחיל מתחילת הפרשה שהוא עומד בה. ואם כבר גמרו את הקריאה להשו"ע יחזור ויקרא פסוק זה עם עוד ב' פסוקים ובברכה לפניה ולאחריה, והחיי אדם כתב שלא יברך, וכן יש לנהוג.
דינים אלו אין בהם חילוק בין אם העולה לתורה קורא, או לפי מנהגנו שהחזן קורא.
אם אין מי שיודע לקרוא בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים יקראו בתורה בברכה בלי טעמים, ומשמע מכמה אחרונים שכך יש לעשות אפי' אם יודעים שיטעו גם טעויות שעי"ז ישתנה הענין, ולא יהיה מי שיוכל להחזיר הקורא מטעותו, אבל דעת הפר"ח שבכהאי גוונא אין מברכים בתורה ואין מפטירים בנביא, וכן מצדד הפמ"ג ודעתו שיקרא בלא ברכה.
ואם יש מי שיודע לקרות מתוך חומש, יקרא לפני הבעל קורא, באופן שישמע אותו רק הבעל קורא. (ואין מקרין את העולה לתורה, כי יש עולים שאינם בקיאים אפי' אם מקריאים להם -מהסימן הבא).
סימן קמ"ג:
עשרה לקריאת התורה
אין קוראים בתורה בפחות מעשרה, וצריך שיהיו גדולים והיינו בן י"ג ויום אחד, ויהיו בני חורין ולא עבדים.
ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן ונשתיירו לפחות ששה גומרים את כל מנין הקרואים, ג' בחול ה' ביו"ט וז' בשבת, ויאמרו קדיש אחרי הקריאה, אך לא יוסיפו על הקרואים, ולא יקראו מפטיר, ולא יפטירו בנביא, וי"א שיקראו ההפטרה בנביא בלא ברכותיה. וכן בהפטרה אם התחילו ויצאו מקצתן גומרים.
על היוצאים נאמר "ועוזבי ד' יכלו", ואין התר לצאת בין גברא לגברא אלא בנשתיירו עשרה.
אם יש עשרה שחלקם כבר שמעו קריאת התורה, אם רובם לא שמעו יכולים לקרות בעשרה.
כשרות הס"ת
צריך שיהיה הס"ת מקלף ויהיה תפור בגידים ויהיה בגלילה, אבל אם אין בו את התנאים הנ"ל ושאר דיני ס"ת לא יברכו עליו.
אם כתבו חומש שלם לבדו אין לקרות בו מפני כבוד הציבור, ואם הציבור מוחלים יש דעות בין הפוסקים.
אם אין באותו ישוב ס"ת כשר, נכון לקרות בחומשים בלא ברכה, ולא יקרא לעולים בשם, אלא הש"ץ יקרא הכל בקול רם לפניהם.
שמירת הלשון חלק שני:
לימודים על חומר חטאי הלשון ועונשם, ודרכי הנהגת ד' בשכר ועונש מידה כנגד מידה, לפי סדר פרשיות התורה-
פרק י': "ויגד לשני אחיו בחוץ"- חם לא בלבד שלא כסה את אביו בעצמו, אלא גילה קלונו בחוץ, ולכך קללו נח.
"ושמרני בדרך הזה"- אמרו חז"ל שביקש יעקב שמירה מלשון הרע, וכן מצינו שהפסוק "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת" רומז ללשון הרע, והענין הוא שבשעה שהאדם הולך במקום סכנה הוא צריך שמירה יתירה, ובעוון לשון הרע השכינה מסתלקת.
פרק י"א: הלל אומר אם אין אני לי מי לי, ביאור הענין הוא שצריך האדם להזדרז בעבודת ד', ויכין לעצמו צידה לבית מועדו. עוד כלול בזה שאם האדם לא יעשה לעצמו רעה מי יוכל להרע לו כי הכל האדם מסבב לעצמו. וכן מצינו בענין הירידה למצרים, שגרם זאת אברהם אבינו באומרו "במה אדע כי אירשנה", וגם מה שיוסף מלך ואחיו נכנעו לו גרם יעקב באומרו "התחת אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן", ועל כן צריך האדם להזהר בדיבורו, כי בזה הוא מסדר לעצמו את ההנהגה עמו.
יוסף ואחיו- "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" ואע"פ שאמר זאת רק לאביהם כדי שיוכיחם מ"מ נתבע על שלא הוכיחם בעצמו מתחילה, ונענש כל כל דבר שאמר מידה כנגד מידה. ויעקב לא קיבל את הלשון הרע שאמר יוסף. והאחים חששו שהוא בא לשכנע את יעקב לסלקם ממנו כפי שהיה נראה מהחלומות, ולכן שנאו אותו כ"כ, וחשבו עצה איך להפטר ממנו. ונתגלגל שירד למצרים כדי לפרסם אמונת ההשגחה ושימולו כדי להחליש את כח הטומאה, ומה שנתגלגל צרה ע"י שליחות מצוה היה מפני שלא שלחו אביו אלא לשכם. וכיון שהוחלט ע"י אחיו שהוא בעל לשון הרע ומטיל שנאה עליהם אצל אביהם, ומי יודע אם לא יסכים אביהם לתתו גביר עליהם או לסלקם לגמרי, ומי יודע כמה מחלוקת יסובב על ידו ביניהם, לכך חיפשו עצה ליפטר ממנו, ורצו לסבב בגרמא שימות, וחשבו שלא יתחייבו בדיני שמים על הגרמא כיון שהמספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. וראובן רצה שישליכוהו לבור כדי להצילו, ולא ידע שיש בבור נחשים ועקרבים (שאם ידע הוי רציחה ממש). ומה שישבו לאכול לחם היה בזה עוולה כי אפי' מי שחייב מיתה צריך להלין את הדין, ובאותו לילה היו חייבים להתבונן בדין ולא להתעסק בעניני אכילה. ואח"כ מכרוהו לאורחת ישמעלים, ומזה נסתבב שהגיע לבית פוטיפר ועמד שם בנסיון ועלה לגדולה, כי כשאדם רוצה להרע לחבירו הקב"ה מיטיב לו ע"י אותו הדבר, וע"י שמכרוהו מצד אחד ניצל ממות ומאידך נמכר לעבד. ומכאן ואילך מספר הכתוב העונשים והבזיונות שסבלו מידה כנגד מידה על מה שעשו ליוסף, בתחילה נענש יהודה שהוא הסיבה למכירה, ונעשה אבל על בניו, והוא ואחיו קרעו את בגדיהם, ומתה אשתו, ורימוהו בגדי עיזים, ואמרו לו הכר נא וכו', ומי יוכל לשער גודל הבזיון והכלימה שהיו לו מזה, (ומ"מ כשאמר צדקה ממני וקיבל הדין על עצמו, נתעברה בשני בנים צדיקים ומזה יצאה מלכות בית דוד. וכן מצינו בנעמי שכשחזרה יצאו כל אנשי העיר ואמרו הזאת נעמי, מידה כנגד מידה על שכשהלכו באו כולם ואמרו איך נתפרנס, עד שקיבלה עליה את הדין, ובזה גופא הוכן לה שישא בועז את רות, ונולד עובד שכתבו המקובלים שהוא מחלון, וכלכל את שיבתה). ויוסף אף שנגזר עליו להיות עבד מפני שאמר על אחיו שקוראים לאחיהם עבדים, מ"מ ריחם עליו הקב"ה והצליח ונעשה פקיד על בית פוטיפר, אמנם כשראה עצמו מושל והתחיל מסלסל בשערו מיד גירה בו הקב"ה את אשת אדוניו ושמו אותו בבית האסורים, והיה בבית האסורים י' שנים על שהוציא דיבה על י' אחיו, ועוד ב' שנים על שאמר לשר המשקים "כי אם זכרתני וכו' והזכרתני", ורואים חומר איסור חטא הלשון שנגזר עליו י"ב חודש כמשפט רשעים בגיהנום, על כל אחד מהאחים, והיו מדברים בו מצרים על החשד, אמנם כשהגיע זמנו לצאת יצא מיד ולא נשתהה אפי' רגע, ועלה למעלה למעלה, ונתפרסם בכל ארץ מצרים לשם ולתפארת ולאיש אלוקים קדוש.
פרק י"ב: ירידת אחי יוסף למצרים- כשהגיעו אמר להם יוסף מרגלים אתם כדי לכפר עוונם, ושם כספם בשקם כדי שיתכפר להם על הכסף שלקחו בשבילו, ובאמת היה להם מזה צער גדול, ונזדמן משמים שלוי יפתח שקו תחילה, לפי שהוא אמר ראשון הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו. ומה שאמר ראובן את שני בני תמית נתקיים בבניו דתן ואבירם, ונענש שירדו חיים שאולה לבור, לפי שאמר השליכו אותו אל הבור, ומאידך לפי שהיתה כוונתו להציל אותו מידם להשיבו אל אביו, זכה שאון בן פלת חזר בתשובה. ויהודה אמר "וחטאתי לאבי כל הימים" ושעבד עצמו בעוה"ז ובעוה"ב, לפי שהוא זה שסיבב למוכרו לעבד, ולכן נענש ששעבד עצמו בערבות נוראה להשיב אח אחר לאביו, ופעל בכל כוחו להשיב את בנימין לאביו, וגם לאחים נסתובבה דאגה רבה עד שנתרצו כולם להיות עבדים, ועוד נסתובב שהיה יהודה מנודה אחר מותו עד שהתיר לו משה נידויו וביקש שיעלוהו למתיבתא דרקיעא וכו', ונראה שהוא מפני שגרמו שתתסלק שכינה מיעקב אבינו ולכן נסתלקה ממנו הקדושה לגמרי. ומאידך בגלל שבעצת יהודה ניצל יוסף מן המיתה ריחם ד' על מלכי יהודה שלא כילה זרעם עד חורבן הבית, משא"כ מלכי ישראל כשכלה זמנם כלה זרעם. ובגלל שלא הסכים למחול לו על הלשון הרע שדיבר עליהם, נכשל אחד המיוחד מזרעו בקבלת לשון הרע, והוא דוד שקיבל לשון הרע על מפיבושת ואמר את וציבא תחלקו את השדה, ויצאה בת קול ואמרה שרחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. ובגלל שישבו לאכול לחם כשהוא מונח בבור, נזדמן להם לאכול לחם בצער ופחד גדול בבית יוסף לאכול לחם, וכל ענין הגביע שנסתבב עי"ז, עד שאמר יהודה עצמו האלוקים מצא את עוון עבדיך, ובזה נסתלק מעליו עיקר הדין של המכירה. ומזה יש ללמוד כמה צריך האדם לשמור דיבורו ומעשיו, וגדולתו של יוסף שלא סיפר לאביו מה היתה הסיבה איתו.
פרק י"ג: משה רבינו- משה רבינו אמר והם לא יאמינו לי, והקפיד הקב"ה על שאמר דבר זה במוחלט, ויתכן שבזה גרם שקרח ועדתו יפקפקו בנבואתו. ואמר לו הקב"ה מה זה בידך, והיינו שמזה שבידך אתה ראוי ללקות, וא"צ להביא סיבה רחוקה להפרע, או שאפי' ממטה שנראה שאינו יכול להזיק יכול להיות נסבב פחד מות. ונהפך המטה לנחש לרמז שע"י לשון הרע נברא למעלה נחש מקטרג שרוצה לנשוך אותו, ואמר לו הקב"ה שיאחוז בזנבו, והיינו שלא יועיל לו לברוח ממנו עד שיקבל עליו את העונש, ומשה רבינו החזיק בו, והיינו שעשה כרצון ד', ואף החזיק בו שבזה הוא מסוכן יותר, ומ"מ כיון שנתרצה לזה נסתלק ממנו העונש, שבזה שהאדם מקבל על עצמו היסורים שהובאו עליו תיכף מסתלק ממנו הדין שלמעלה. וכיון שאמר גם שלא יאמינו לו וגם שלא ישמעו בקולו, אמר לו הקב"ה שיכניס ידו לחיקו, ורמז לו שסיפר לשון הרע וילקה בצרעת, ואח"כ אמר לו להשיב ידו לחיקו ויתרפא, כדי שיראה שלא החיק גורם הצרעת אלא החטא, וכשיסור החטא החיק עצמו יהיה מוכן לרפואת ידו.
פרק י"ד: ויבוא עמלק נסמך לריב בני ישראל, כדי ללמד שחטא של מריבה הוא סיבה להביא את עמלק או את שאר העכו"ם על ישראל. ואמרו חז"ל כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, כי דרכו של הכלב להפחיד או לנשוך, וכן דרכו של בעל לשון הרע לקלקל בקולו על כולם, ולפעמים גם לבזות. וטעם נוסף ללמדו שהכלב יודע לפעמים שלא לחרוץ לשונו, והוא שיש לו דעה אינו יודע לשמור לשונו. ופעמים מענישים בעל לשון הרע שמגלגלים נשמתו בכלב. וסמך לזה הפסוק ולא תהיה אחרי רבים לרעות, שאפי' אם רואה רבים שנכשלים באיזה עוון לא ילך בעקבותיהם.
פרק ט"ו: המעיל היה מכפר על חטא לשון הרע, (אמנם אם הזיק ע"י הלשון הרע היו באים עליו נגעים), והיה המעיל כליל תכלת דתכלת דומה לים וכו' ללמד שהלשון הרע עולה עד כסא הכבוד. והיה פי ראש המעיל בתוכו לרמז שאם בולם פיו בשעת מריבה העולם עומד עליו. "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג" שיצייר בנפשו כאילו פיו ארוג שאינו יכול לפותחו. "כפי תחרא" שכמו שהשריון מגן על האדם, כך הבולם פיו זה מגן עליו מפני הרב עמו שישתוק המריב, וגם הקב"ה מגן עליו. ועל שולי המעיל היו פעמונים ורימונים לרמז שבדברי תורה לא ישים עצמו כאילם, וע"י שמירת הלשון "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", אבל אם טימא את פיו מטמאים הדיבורים האסורים את דברי הקדושה שלו. "ובצאתו ולא ימות" שכשמת האדם ימצא את כל דיבוריו שדיבר לשם ד', ואפי' אחד לא נאבד, ועי"ז לא ימות ויחיה חיים נצחיים.
פרק ט"ז: גודל טומאת הצרעת שבאה על חטא הלשון- כתיב "מלשני בסתר רעהו, אותו אצמית", והיינו כי אף שהנגעים באים על שבעה דברים, על חטא הלשון נעשה מצורע מוחלט. וטומאת מצורע חמורה שאפי' הכניס ראשו ורובו לתוך אהלו נטמא, ומשתלח מחוץ לג' מחנות. ואסור לשאר טמאים לשבת עמו, שכיון שהבדיל בין אנשים ציך לשבת בדד. ולפי שחטא הלשון בא ע"י גאוה שמחשיב עצמו ומגנה את חבירו, ואם היה מכיר נגעי עצמו לא היה מחפש מומי זולתו, ולכן "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" כדי לנוולו שיהיה נראה כבזוי ולא יתגאה ליבו לדבר בזולתו. וגם כי ע"י הלשון הרע המצוות שעושה מתקלקלים ונמאסים, ואינם ראוים עוד לנפש להתלבש בהם. וטהרתו שיקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת, שאם נתגאה כארז ישפיל עצמו כתולעת ואזוב ויתכפר לו. "וטמא טמא יקרא" שהיה רגיל לגלות קלון אחרים, ועתה מוכרח לגלות קלון עצמו, ולא חשו כלל לכבודו, ועל חותם הנסכים שלו היה כתוב "חוטא", והצריכה התורה לתת מהשמן על ראשו מה שלא מצינו בשום מקום, מפני שודאי גם קיבל לשון הרע והאמין לזה, ונתמלא ראשו בגנותם של אנשים, ולזה הצריכה התורה לטהר את ראשו, כדי שמכן ולהבא ידון את כולם לכף זכות.ואין בכוחנו להאריך בגודל עוון חטא הלשון, ובדרך כלל ידע האדם כי הוא מקלקל בעולמות העליונים ובכל הבריאה ומקלקל לעצמו ולאחרים, ומגדיל עוונותיו עד לשמים לפי שמעורר את המקטרג על ישראל, ולפי שעוון זה יוצא לעבור עליו פעמים רבות, ובמשך חייו מגדיל עוונותיו בזה עד לשמים, שאפי' אם דיבר רק חמש מילים ביום, במשך חייו זה יהיה שמונים אלף תיבות. ולא יחשוב שיכפר לו מה שמבקש סלח לנו, כי צריך חרטה גמורה וקבלה לעתיד, וגם אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו.
פרק י"ז: "לא תלך רכיל בעמך" כולל רכילות ולשון הרע, רכילות היינו לספר לאדם מה עשה לו פלוני או מה דיבר עליו, ולשון הרע היינו דבר גנות הגורם להזיק לו בגופו או בממונו או לצערו, ואפי' זה אמת, ומוציא שם רע חמור יותר, וצריך לדון כל אדם לכף זכות.