וידבר על קרח ט"ז ה'
אלול תשכ"א. משטרת ישראל מנסה לעצור את רבה של קוממיות הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל בהקשר לחטיפת יוסל'ה שוחמכר, תושבי קוממיות מנעו את המעצר, והמדינה החלה רועשת מחטיפת יוסל'ה: 'איפה יוסל'ה' זעקו הכותרות. זו היתה אחת התקופות הקשות ביותר ליהדות החרדית, המתחדשת ומתגבשת.
אחרי מעקבים ורדיפה, באייר תשכ"ב הגיעו השוטרים ועצרו את רבי בנימין מנדלזון זצ"ל מלצאת מהיישוב קוממיות (לא מעצר, לא 'מעצר בית' אלא 'מעצר ישוב') כמי שהוא 'ראש הנחשים החרדים'- ביטוי מהעיתונות, שתכננו את חטיפת הילד מהוריו.
הרב מנדלזון ושותפיו הנאשמים המתינו למשפטם, וארץ ישראל רעשה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. באמריקה נערכו כנסי מחאה.
רקע: בכתב התביעה שהתבסס על העד הראשי, שהיה נהגו של הרב מנדלזון, נאמר כי תכנון החטיפה בראשיתו נרקם באסיפה חשאית ב'עזרת נשים' של כולל 'חזון איש' בבני ברק. באסיפה השתתפו בין השאר, הרב יצחק מאיר לוין, רבי שלום נוח ברזובסקי, רבי בנימין מנדלזון, רבי יעקב ישראל קנייבסקי ועוד.
עד התביעה הראשי: י.ק. היה אדם חלש בשכלו עם פיגור קל, שקיבל רישיון נהיגה ושימש לפרקים כנהגו של הרב מנדלזון בקוממיות.
באותה תקופה הוא נאשם בדריסת ילד בנסיעה רשלנית ועמד למשפט. עורך דינו הציע לו, כי אם יסכים לשמש 'כעד מדינה' בפרשיית יוסל'ה שוחמכר, יפטרו אותו מעונש הדריסה.
י.ק. העיד והאשים. הוא סיפר כי הביא את הרב מנדלזון לכולל 'חזון איש' כמה פעמים, וגם באותו מוצאי שבת ט"ו בשבט, וראה שם את שאר המשתתפים הנאשמים.
המיקום, והדמויות הללו שהאשימם בשקר, קדחו במוחו בעקבות כך, שאכן הביא כמה פעמים את הרב מנדלזון לבני ברק- למסור שיעור בכולל חזון איש, וכן ראה את הרב יצחק מאיר לוין מבקר בקוממיות בבית הרב, וכן את רבי שלום נוח ברזובסקי שהגיע לביקור בבית הרב בקוממיות, ומכאן בישל תבשיל שלא היה ולא נברא, העיד שקר ונשבע כי מדבר אמת.
בבית המשפט, רבי בנימין מנדלזון סירב להעיד ולהיחקר על דוכן העדים, אך מסר הצהרה ממקומו ובה אמר שבתחילה לא ידע שהילד שהתגורר אצל אחד מאנשי המושב הוא יוסל'ה, וכאשר נודע לו הדבר הוא הורה שאין להחזיק בילד. הוא הואשם גם בחטיפה נוספת של הילד ישראל ויניק, ובהתייחס לילד השני אמר הרב מנדלזון, שהוא אכן פעל למנוע את מסירתו לאביו החורג, לאחר שהילד בכה בפניו שיצילו מידי המיסיון, "ואני מוכן לקבל עלי כל ייסורים על שקיימתי את מצוות התורה!" (ציטוט מהצהרתו של הרב מנדלזון).
מהלך המשפט עצמו היה מייגע, כאשר השופט ניסה בכל כוחו לשים ללעג את כל מי שרק ניסה להעיד להכחשת העלילה ולטובת הרב מנדלזון והנאשמים הנוספים. השופט התייחד בשנאה מובהקת לחרדים, העדים בעלי חזות פנים חרדית, חטפו ממנו נזיפות וגערות מול התקשורת ומאות המתאספים במקום.
למרות האווירה העכורה, עדי הסנגוריה עלו בזה אחר זה, הצהירו והוכיחו כי לא היו דברים מעולם, עד שעד התביעה עצמו נאלץ להודות כי שיקר.
הישועה הגיעה מכמה כיוונים לא צפויים.
אחד מעידי הסנגוריה המכריעים, היה האברך הצעיר ר' בן ציון פלמן.
לגבי הרב מנדלזון עצמו, עלו לדוכן העדים ראש ישיבת 'חיי עולם' רבי יעקב ברנשטיין וכן המנהל הרוחני רבי פישל גרובר, שהעידו כי באותו מוצאי שבת הרב מנדלזון אמר שיעור בישיבתם 'חיי עולם' בירושלים.
עורך הדין הצליח בדרך לא דרך להשיג מסמך מכריע. אחרי עדותם של ראש ישיבת חיי עולם והמשגיח, הוא מוציא לעיני כולם מסמך ביקורת של 'מס הכנסה' בישיבת חיי עולם, עליו מתנוססת חתימה של מבקרי 'מס הכנסה' על 'קבלה' של אותה 'מונית' שהביאה את הרב מנדלזון באותו מוצאי שבת מקוממיות לירושלים…
לגבי רבי שלום נוח ברזובסקי, הוא עצמו עלה על דוכן העדים והצהיר כי מעולם לא היה בכולל חזון איש. הרב יצחק מאיר לוין עלה גם הוא ואמר כי באותו מוצאי שבת כלל לא היה בבני ברק. רבי יעקב ישראל קנייבסקי שלח מכתב כי לא התקיימה אסיפה כל שהיא במוצש"ק בכולל חזון איש.
אלא שכל אלו, סך הכל הם הנאשמים עצמם, שלמרות שהסכימו להיחקר בכל דרך שהיא והעידו, השופט ניסה בכל דרך ללעוג ולזלזל בדברים שלהם.
וכאן בס"ד, ר' בן ציון פלמן האברך הודיע לסנגוריה כי יבוא להעיד, כי לא התקיימה אסיפה כשלהי בעזרת הנשים של כולל חזון איש, כיון שבאותה תקופה מסר שיעורים קבועים מידי מוצאי שבת.
לבקשת הסנגוריה, האברך הגאון רבי בן ציון פלמן עלה על הדוכן, ואמר:
"כבוד בית המשפט. אני שלום בן ציון פלמן, מעביר שיעור במשך כמה שנים, במקום המדובר ובשעות המוזכרות בכתבי האישום- במוצאי שבתות בחדר 'עזרת הנשים' של כולל חזון איש.
"עדות התביעה שבמרכזה עומדת האסיפה החשאית בעזרת הנשים של כולל חזון איש, שקר ועלילה, כי הייתי שם ביחד עם חברי השיעור. לא הרב מנדלזון ולא נאספים אחרים ששמם עלה בדיונים היו שם באותו מוצאי שבת. אני שלום בן ציון פלמן פתחתי באותו מוצאי שבת קודש את עזרת הנשים ואני סגרתי. הדלקתי את החשמל באותו לילה וכיביתי. לא היה שם איש מלבד חברי השיעור הצעירים ששמעו אותי בשיעור בהלכות שבת".
בשנייה הראשונה השופט היה בהלם מהעדות הנחרצת, אבל מיד התעשת וניסה ללעוג לו. קרא לעברו: "מר בן ציון פלמן, אולי אפשר לדעת כמה אנשים יש אצלך בשיעור?"
ר' בן ציון : "קבועים שבאים להשתתף בשיעור הם חמישה- שישה משתתפים" (שומעי השיעור בממוצע היו כעשרים).
השופט: "תאמר לי בבקשה, זה שיעור?! וכי זה שיעור של שישה איש?!" כמי שאומר: מה אתה עובד עלי שיש לך שם שיעור?…
'מגיד השיעור' לא התבלבל. הגיב בקול דקיק בכאב ובכנות: "אז אני 'מגיד שיעור' לא טוב, לא רוצים לבוא לשיעור שלי, אבל הרי זה מה שהיה!" – דפק על דוכן העדים, כמי שדופק על סטנדר בהכרעת סברא הלכתית.
שקט. שקט השתרר באולם.
השופט השתכנע. הוציא עט וציין את העדות, כנכונה. דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב. של מי שאין לו לב…
'מגיד השיעור' לא התפאר בשיעור ענק או בעטיפות אחרות – כדי שישתכנעו בצדקת העדות, הוא אמר את האמת בלבד, ובניסוח מתוק: "ואם אני מגיד שיעור לא טוב, אבל זה מה שהיה!".
הפשטות התהומית, החמימות. הישרות של הגרב"צ, היא הייתה תמיד סוד מציאת חנו בעיני אלוקים ואדם.
וכאמור, עד התביעה נאלץ להודות כי שיקר. הנאשמים זוכו מכל וכל. עד התביעה נשפט לשנתיים מאסר בפועל (הרב מנדלזון בצדקותו, סייע לו על ידי עורך דין זריז, שיפחיתו את עונשו לשנה וחצי).
לאחר כשבועיים מהחלטת הזיכוי, הרבנית מנדלזון מקוממיות ע"ה, הגיעה לבני ברק לביתם של הרב והרבנית פלמן, כדי להודות לרב ולומר לרבנית שאכן בסייעתא דישמיא בזכות בעלה הייתה הצלחה במשפט, "לולי העדות של בעלך", אמרה, "מי יודע מה היו התוצאות. תודה לכם!".
השיעור הקצר ששמע השופט הנוקשה מפי האברך הצעיר, והשתכנע, היה זה כמו להבדיל, כל השיעורים שהאמת בקעה מבפנים ופרצה חוצה, בלי תחכומים ללא תורת הנאום, וללא קול חוצב להבות אש, והקול הזה שכנע את השומעים.
(מתוך הספר "ספר ללא שם")