יעקב א. לוסטיגמן
הפעילות מתבצעת בכל ימות השנה, אבל עם תחילת הקיץ היא הופכת אינטנסיבית הרבה יותר: פעילי 'אחינו' נמצאים בקשר רציף עם יותר מאלף צעירים מכל רחבי הארץ, המתעניינים ביהדות ונמצאים בשלבים שונים של תהליך חזרה בתשובה.
רבים מהם לומדים במוסדות 'החינוך העצמאי' ובתי הספר של 'מעיין החינוך התורני'. הם באים ממשפחות שבחלק מהמקרים לא שומרות תורה ומצוות, ובמקרים אחרים הן מוגדרות כמשפחות דתיות, אך עדיין קיים מרחק גדול בינן ובין משפחה המנהלת אורח חיים חרדי.
הילדים הללו קיבלו חינוך תורני לאורך שמונה שנות לימודיהם בבית הספר היסודי, אך עם סיום לימודיהם שם הם עוברים ללמוד בבתי ספר תיכוניים, שחלקם מוגדרים כדתיים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב הם פונים לבתי ספר שאין להם דבר וחצי דבר עם חינוך תורני.
כך נוצר מצב שההשקעה הגדולה בחינוכם של הילדים לאהבת תורה ויראת שמים יורדת לטמיון ברגע בו הם עולים לתיכון.
לשם כך הוקם לפני כחצי יובל שנים 'פרויקט טורונטו' של ארגון 'אחינו', שדאג כבר אז, וממשיך זאת גם כיום ביתר שאת, להכניס פעילים לכיתות הגבוהות בבתי הספר, ואלו משוחחים עם התלמידים ומעוררים בקרבם את החשק והרצון להמשיך ללימודים בישיבה כשיסיימו את הלימודים בבית הספר היסודי.
בחלק מהמקרים הוריהם של התלמידים מברכים על כך ושמחים שבניהם בחרו בדרך התורה והמצווה, ובמקרים אחרים נדרשים פעילי 'אחינו' לערוך ביקורי בית ולשכנע את ההורים שהחינוך החרדי אינו נופל במאומה מזה הכללי, ואף עולה עליו עשרת מונים, הן בחינוך לכיבוד הורים ומידות טובות, והן לגבי התכנים הלימודיים.
בנוסף, מפעיל 'אחינו' מערך ענף של פעילים העוסקים בקירוב בני נוער הלומדים במדרשיות בכל רחבי הארץ. על התחום הזה מופקד בין היתר הרה"ג ר' אהרן ידלר, מבכירי הפעילים ב'אחינו', שמסביר כי בשונה מהפעילות של פרויקט טורונטו, בפרויקט המדרשיות מדובר בעבודה מסוג שונה לחלוטין.
"קודם כל מדובר בנערים מבוגרים יותר, בדרך כלל בני 15 ומעלה", אומר הרב ידלר, "ובנוסף מדובר בצעירים מרקע שונה לחלוטין. הם מגיעים למדרשיות כי אין להם שום מושג ביהדות, והצימאון לדעת הוא שמושך אותם.
"אנחנו שומרים על קשר רציף עם המדרשיות הללו, בכל מקום שבו הן נמצאות. מאילת ועד קריית שמונה. אנחנו גם מעניקים למדרשיות סיוע שוטף, וגם מאתרים את הבחורים שכבר עשו כברת דרך, וכבר בשלים להיכנס לישיבה.
"כמובן שלשם כך יש ישיבות מיוחדות שמתאימות לבחורים הללו. חלק גדול מאוד מהישיבות הללו הוקמו על ידי 'אחינו', ולמעשה אנחנו מייסדים כמעט בכל שנה עוד שתיים או שלוש ישיבות מהסוג הזה, שמיועדות במיוחד לבני נוער מתחזקים שבאו מרקע שאינו תורני".
הרב ידלר מסביר שבמקרים אלו, ההתנגדות של ההורים נפוצה הרבה יותר: "יש מקרים שבהם להורים לא אכפת שהילד יעשה מה שטוב לו, ומבחינתם אין שום הבדל בין ישיבה לתיכון. יש כאלו שדווקא שמחים ומעודדים את הילד ללכת בדרך הזאת, כי גם הם היו רוצים לעשות זאת אבל אין להם אומץ או שקשה להם מסיבות אחרות.
"אבל יש גם לא מעט מקרים שההורים פשוט מתנגדים. לפעמים הם מאיימים להגיש נגדנו תלונה במשטרה, ודורשים שנתרחק מהילדים שלהם.
"אנחנו תמיד מסבירים להם שלא אנחנו באנו אל הילד כדי להביא אותו למדרשיה, אלא הילד הוא זה שהחליט לעשות את הצעד הזה. אנחנו רק מציעים לו לטעום את האור של התורה הקדושה במקור – בישיבה. במקום להסתפק בלימודי פרשת שבוע קלילים במדרשיה, הוא יכול ללמוד גמרא בישיבה".
איך באמת אפשר לשכנע הורה שחושש שהילד שלו צועד בדרך הפוכה משלו?
"אנחנו לא באים לשכנע את ההורה לשלוח את הילד לישיבה, אלא מנסים לרכך אותו ולגרום לו שיאפשר לילד לעשות את מה שהוא רוצה. כמובן שלא תמיד אנחנו מצליחים, אבל אנחנו מנהלים מערכה של ממש על כל בחור ובחור, ויש הרבה מאוד הצלחות בסייעתא דשמיא.
"לפעמים נדמה לנו שהפסדנו במערכה, ושהילד לא ייכנס לישיבה, אבל אחרי תקופה ההורים עצמם מתקשרים אלינו ואומרים לנו, בואו תעזרו לילד, כי הם מרגישים שלימוד התורה באמת חסר לו.
"בסופו של דבר, לכל יהודי יש ניצוץ של קדושה בלב. גם אם הוא מכוסה במרבדים של עולם הזה וגשמיות, הנקודה הרוחנית הזאת עדיין קיימת שם, וכמו שכל הורה סביר בישראל עושה ברית מילה לילד שלו, כך גם יש חלק בנשמה שלו שרוצה שהילד שלו כן יהיה תלמיד חכם וישמור תורה ומצוות.
"אנחנו תמיד יודעים ש'לא עליך המלאכה לגמור', אנחנו עושים את שלנו והקב"ה עושה את שלו. וברוך ה' יש הצלחות רבות".