הסיפור התרחש לפני 100 שנה. זקן מופלג פנה אל בניו ואמר כך: "חטפו ואכלו בנים בעוד יש לאל ידכם. אני זקן בא בימים, לא נותרה בפי אף שן אחת. נבצר ממני להתענג בתענוגים. אבל אתם, עולי ימים, חטפו ואכלו עוד נתח ועוד אחד, כזית חלה, כנף אווז… יערב לכם ויבושם לכם…"
נו, נו… אך מי היה אותו זקן? מדובר בהגאון הצדיק רבי אריה ליב רוגוזניצקי זצ"ל, הרב מנאליבוקי, עיר סמוכה לנובהרדוק, אשר נודע כ'שם דבר' של עובד ה'. רבי אריה ליב דבק ברבו ה'יסוד העבודה' מסלונים, ובמשך קרוב לתשעים שנה עבד את קונו בסילודין, ונערץ היה האיש בכל גלילות ליטא, בחוגי החסידים והמתנגדים כאחד!
הבנים, אותם אלו שכלפיהם הפנה הרב הישיש את הוראות ה'חטפו ואכלו', כבר היו באותה שעה 'אנשי צורה' כל אחד בזכות עצמו.
כאשר סיים רבי אריה ליב את דבריו, פרץ בבכי מתייפח ופניו נשטפו אגלי דמעות.
את הסיפור – שעל פניו נראה אמנם מוזר – סיפר בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, וכך ביאר:
בניו החשובים של הנאליבוקיער רב הבינו שהוא לא מתכוון למשל שבדבריו, כמו לנמשל שמאחוריהם. 'סולת בלולה בשמן' – דרשו חז"ל שיש לבלול את התורה במעשים טובים. הנאליבוקיער רב לא מתכוון ל'כנף של אווז' כפי שהוא מתכוון לעוד תוספות; לא מתכוון ל'עוד נתח' כפי שהוא מתכוון לעוד תפילה כראוי; לא מתכוון ל'כזית חלה' כפי שהוא מתכוון לעוד הרהור תשובה…!
ומה גרם ל'נתיבות שלום' לספר זאת? ובכן, ישנו זמר לשבת חנוכה שנקרא 'אכלו משמנים'. הנה תחילתו: "אכלו משמנים וסולת רבוכה, תורים ובני יונה, שבת וחנוכה. האי האי בית כור תמכור תחכור תשכור בית כור לצורך חנוכה. ברבורים אבוסים בשפודים צלויים וכליל לאשים אחד מן המנויים. האי האי בית כור…" וכו'
זמר עתיק זה כבר נדפס במחזורי האשכנזים לפני כחמש מאות שנה, אך ברבות העיתים היו שערערו עליו חריפות, שכן כולו עוסק במשמנים וביין. בקהילות החסידים היו שדרשו לשבח וצירפו אותו למנהגי שבת חנוכה, והיו שדרשו לגנאי.
בסלונים נהגו ונוהגים עד עצם השבת הזו לשורר זמר זה. כאשר ביקש ה'נתיבות שלום' להמחיש שבזמר העתיק קיים עומק מעבר למשמעות הפשוטה של המילים, הוא השתמש בסיפור עם הנאליבוקיער רב: גם הוא דרבן את בניו לאכול משמנים ולשתות ממתקים, אך האם זו היתה כוונתו?…
(יתד נאמן מקץ תשע"ד)
חבל שלא צוין שהשיר מיוחס לאבן עזרא!