והיה כשבתו על כסא ממלכתו (יז, יח)
מהלך תקופת שלטונו של מלך על עם עשוי להיות בעל עליות ומורדות. בתחילה הכל נראה מבטיח, אך לאט-לאט מתחילים להתגלות סדקים ובעיות. בתחילה הוא מבטיח "דירה לכל אזרח", "מכונית לכל פועל", "מע"מ אפס"… ומפזר הצהרות ביטחוניות, אבל אחרי חודש-חודשיים-ששה חודשים לא קורה כלום, ההפך – הלחם מתייקר ואין בשר בשוק.
הרב בעל "מלאכת מחשבת" אומר, כי התורה הקדושה רמזה בפסוק שלפנינו על עניין זה, והורתה למלך: "והיה" – במשך כל תקופת השלטון שלך אל תשנה מהנהגתך ביום הראשון – "כשבתו על כסא ממלכתו". כפי שאז אהבת את העם וחילקת לכולם מתנות, כך תנהג תמיד.
במקביל, צריך גם העם לתת דעתו על כך. כפי שביום הראשון הם כבדו את המלך כך עליהם לכבדו תמיד, במשך כל ימי המלוכה ולהישאר נאמנים לו. כמובן, שאין מדובר בסתם מלך, אלא במלך ישראל, הכותב לעצמו שני ספרי תורה ומולך על עם ישראל על פי דיני התורה.
בשכונת הבוכרים בירושלים התגורר רבי שאול דוויק הכהן זצ"ל, ראש המקובלים בירושלים. מור אבי זצ"ל למד ממנו תורה מאז עלותו ארצה בשנת תר"ץ.
בימים הנוראים היה לרבי שאול מניין של שישים מקובלים היודעים לכוון את כוונות הרש"ש. יום כיפור היה מוקדש כולו לתפילה ולעבודת ה' – מעלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה, זמן רב אחרי צאת הכוכבים.
באחת השנים נותר מעט זמן לפני תפילת נעילה, שהרי מדקדקים להתפלל 'נעילה' כאשר החמה נמצאת בראש האילנות, כמחצית השעה לפני השקיעה. פנו המקובלים לרבי שאול דוויק ובקשו שיאמר לפניהם דברי מוסר.
אמר להם: איך אוכל לומר לכם מוסר? הלא מלאכים אתם! הנכם לומדים "עץ חיים" בעל פה, יודעים את "שער הכוונות" ישר והפוך, בקיאים בסידור הרש"ש עם כל הכוונות שבו… איך אני אומר לכם מוסר?
הפצירו בו, יום כיפור הוא היום. כולם מבקשים להתחזק ולהיטהר עוד יותר.
לבסוף ניאות לדבר, ופתח בסיפור –
בחור חמד, תלמיד חכם וירא אלוקים, צדיק, צנוע ומושלם בכל המעלות השתדך עם כלה בת גבירים, מלומדת, מנומסת ובעלת מידות יקרות. שמח החתן מאד, קנה עבורה מתנות יקרות ותכשיטים, וערך חתונה. בזמנם לא היו חלוקות כמו היום – חצי עלי, חצי עליך… החתן ומשפחתו היו משלמים את כל הוצאות החתונה. אם הייתה חצר בביתם, היו עורכים את החתונה שם, ואם לא, היו שוכרים מקום כדי להעמיד בו חופה.
החתונה נערכה בפאר ובהדר, ולאחריה התפזר כל איש לביתו וגם החתן והכלה הלכו לביתם.
למחרת בבוקר דפק על דלת ביתם איש לבוש מדים יפים עם מדליות, לראשו כובע גבוה בעל סמלים נוצצים, ובידו מגש נחושת ענק. במגש היו סדורים מאות מיני מתיקה: עוגות ממולאות, מעמול, מרמולדות מכל הצבעים, שוקולדים בצורות של בובות ואריות, אגוזים ושקדים, פיסטוק שאמי, זנגולה…
פתח החתן ושאל לרצונו. אמר האיש: זוהי מתנה חוזרת ממשפחת הכלה. כאות הוקרה לך ולמשפחתך על המאמץ והטרחה בעריכת חתונה יפה כל כך, ומתוך התפעלות מהחופה, התזמורת, הנגנים והאוכל.
נטל החתן את המגש הגדול, שהיה גדול מכדי שיוכל להניחו על השולחן, הניחו על גבי הקרקע ואמר לכלתו: קומי, טלי ידייך וראי את המתנה ששלחה המשפחה שלך! כזאת מתנה הייתי רוצה לקבל לא רק כעת, יום לאחר החתונה, כאשר כולם שמחים, אלא גם בעוד שבעים שנה שבהם נשמח תמיד ביחד. מאחל אני לשנינו, כי גם היום האחרון בחיינו המשותפים יהיה שמח כמו היום הראשון, לא כאותם אלו ששמחים מאד בשבעת ימי המשתה, ולאחר מכן "ונשכח כל השבע"…
סיים רבי שאול דוויק את הסיפור ופנה לקהל המקובלים: עומדים אנו כעת בתפילת נעילה. כולנו מרגישים אהבה גדולה להקב"ה, וחשים שאנו מוכנים למסור בשבילו הכל. עוד מעט נצעק "שמע ישראל" שיהדהד בכל שבעת הרקיעים, אבל אחר כך יוצא הצום וחוזרים לשגרה. הקב"ה רוצה שנמשיך כל השנה באותה אהבה ודבקות.
והיה כשבתו על כסא ממלכתו – כל תקופת 'והיה' של המלכות בפועל, תהיה 'כיום שבתו על כסא ממלכתו' – כמו נאמנותכם ביום הראשון.
(רבי בן ציון מוצפי שליט"א- דורש ציון)