שלמה קוק
"ר' צבי!", אני רץ לעברו, נושק את ידו בהתרגשות. רעייתו המסורה רחל ובנו מנחם מביטים בי. "האיש הזה", אני מסביר להם וקולי בוגד בי, "הציל לי את החיים".
"מה?! אתה זוכר את הצעקות מהאוטובוס?!", הוא שואל.
אני לא זוכר כלום. הייתי נער צעיר.
"נו בטח, כזו טראומה. בטח גם לא רצית לזכור…"
אבל המשפחה לא שכחה. שני עשורים חלפו מאותו ערב שבת בחצות היום. כילד רגשן אהבתי את חוויית הקניות לשבת. מדי שישי, מיד כשהסתיימו הלימודים, הייתי ממהר לחנויות בגאולה, עושה 'השלמות', חוזר הביתה עם שקיות עמוסות חלות ריחניות, רוגלך, פיצוחים וכל מיני מטעמים לענג בהם את השבת.
אבל באותו יום שישי, אירע דבר נורא.
שני עשורים אחרי, רגע לפני ששנה חדשה מפציעה וספרי חיים ומתים נפתחים, אני פוגש לראשונה את מי שהציל את חיי, את המלאך האנושי שגילה תושייה ורץ בכביש הסואן, ברחוב 'מלכי ישראל' בירושלים, תופס בידיו את פלג גופי שנתפס בן דלתות האוטובוס, רץ ומחזיק שלא אתרסק מתחת הגלגלים. כך, עד שהנהג התעשת.
מאז לא נפגשנו. פה ושם שמעתי רסיסי מידע על "מלוב", וזהו. מעולם לא ביקש מאומה בתמורה לחסד שעשה עמדי. לאחרונה השגתי את מספר הטלפון שלו ובקשתי לבוא לביתו. פחד. הנה אני בביתו ברחוב 'סורוצקין' בירושלים. רואה לראשונה את היהודי הנמרץ הזה כשהוא יושב על מיטתו. כך, כמעט באותה תנוחה, כבר חמש שנים. קטוע רגליים אך מוקף בספרים, אנרגטי להפליא, והחיוך לא מש מפניו.
"פעמיים בשנה", הוא משחזר את הסיפור שלנו, "שלושים יום קודם חג, הייתי מגייס כספים בירושלים ובני ברק ליתומים ואלמנות. באותו יום שישי סיימתי את הסבב בגאולה. הייתי בדרך לתחנה הקבועה שלי באמצע רחוב מלכי ישראל ליד 'פיצוחי משיח'. הפעם, משמים הוליכו אותי לתחנה האחרונה ברחוב, ליד 'בית טובי העיר'. הייתי לבד בתחנה. קו 10 עצר. זה לא היה האוטובוס שלי. הוא היה עמוס בנוסעים. אתה ניסית לעלות. הנהג כנראה לא הבחין בך, סגר עליך את הדלת והתחיל לנסוע. הבגד שלך נתפס והוא המשיך לנסוע. גורר אותך על האספלט הלוהט.
"כוחות עלומים ננסכו בי. זינקתי אליך, הרמתי אותך, את החלק שהיה מחוץ לדלת, והתחלתי לרוץ בקצב הנסיעה של האוטובוס. צעקתי לנהג לעצור. כל הנוסעים הצטרפו לזעקותיי. רק אחר דקת נצח הנהג עצר, פתח את הדלת, ואתה יצאת בשלום בלי פגע!"… מצמרר.
● ● ●
קוראים לו ר' צבי מלוב. איש חסד, חסיד חב"ד, שזכה להעלות חיוך על פניהם של אלמנות ויתומים רבים במשך עשרות שנים. מדין הכרת הטוב אשתדל לא להפר את בקשתו, ולא אפרסם את פעולותיו הנשגבות לאורך השנים, אך יש לו ולרעייתו שתחי' בקשה אחת, אקטואלית במיוחד בימי הרחמים והסליחות: "עזור לנו לעורר את הציבור בחשיבות בדיקת המזוזות". הנושא בנפשו. הוא מתחמק מכל נושא שיחה, אך בנושא אחד הוא בוער כאש: המזוזה. במשך שעתיים הוא נואם בפאתוס על הנושא, מצטט בעל פה ומתוך גזרי נייר תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, פוסקים ומקובלים. "אילו היה לי כוח", הוא אומר, "הייתי קם מהמיטה, יוצא למקום וזועק בכל מקום את חומרת הדברים. ליהודים יש צרות, הרבה צרות. לא מעט מהצרות נובעות בגלל חוסר ההקפדה בהלכות מזוזה".
המקורות רבים, אך אי אפשר שלא לצטט את דברי השולחן ערוך (יורה דעה, רפ"ה) "מצוות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקבעם על מזוזת הפתח. וצריך ליזהר בה מאד. וכל הזהיר בה, יאריכו ימיו וימי בניו. ואם אינו זהיר בה, יתקצרו". מחריד, אך מידה טובה מרובה: בפי מלוב מאות סיפורי מופת, על אנשים שנושעו כאשר בדקו ותיקנו את מזוזות ביתם.
●●●
"איך הכל התחיל?", אני מתעניין.
"בדקתי בעשרים השנים האחרונות יותר מ1600(!) בתים בארץ ובחו"ל, ולא מצאתי בית אחד(!) בו כל המזוזות היו מאה אחוז. היו מזוזות פסולות, היו ספק פסולות. היה למשל קלף שמונח הפוך או פתחים שחסרה בהם מזוזה".
ביקשתי ממנו להצביע על ליבת הבעיה, היכן מצא את רוב המזוזות הפסולות.
"ראשית, יש הרבה מקומות החייבים במזוזה ואין בהם מזוזה. אחד המקומות היותר פרוצים הם חדרי המדרגות, לובי פנימי בקומת המגורים באזור המעליות וכניסות לבנייני מגורים. אנשים לא יודעים את ההלכה, וגם מי שכן, מטיל את האחריות על גורמים אחרים. השכן אומר שהדייר בקומה הראשונה חייב, וזה טוען שבכלל ועד הבית אחראי לכל זה.
"אנשים מחפשים זכויות ליום הדין. לפי ההלכה, יש לבדוק את המזוזות בכניסה לבניין אחת לשלוש שנים וחצי. דיירים נכנסים ויוצאים, שוכרים דירה, עוברים דירה. איך הם יודעים מתי בפעם אחרונה בדקו את המזוזה ומתי צריך לבדוק שוב? מי אחראי? עם מי צריכים לדבר? מי חושב על זה בכלל? אנשים בקושי חושבים על המזוזות בדירתם הפרטית. הלוואי ומישהו ירים את הכפפה ויביא שיטה קלה ונוחה, שתבטיח שכל הדיירים בקומה יוכלו לדעת מה הסטטוס של בדיקת המזוזה ומי מטפל. יש היום דפוס ומחשבים, לוחות מודעות, ועד הבית ומה לא. הלואי ויפיצו את ההלכות הבסיסיות שאנשים מבולבלים לגביהן.
"לפני כמה שנים בדקתי מזוזה בפתחו של בניין מגורים בשכונה חרדית, שאירעו לדייריו צרות רבות. נחרדתי, לא מצאתי שם מזוזה אלא אבקת מזוזה… לאט לאט המזוזה התפוררה מהחום… אנשים חיו שנים בלי מזוזה בפתח הבניין… בהרבה מקומות יש מזוזה מהודרת, אך היא לא קבועה באופן יציב, אלא תלויה ומתנועעת במקומה, כמעט תלושה לחלוטין".
סיפור רודף סיפור, והמסקנה זועקת ועולה: "קורע את הלב כמה צרות עם ישראל עובר בגלל עוון מזוזה. חייבים להקים צעקה גדולה בציבור החרדי! כמה יהודים עוד צריכים להתאשפז או רח"ל להיפטר מן העולם, כדי שבני ביתם יגלו שהמזוזות פסולות?! כמה שידוכים צריכים להתעכב?! כמה שנים זוגות אומללים צריכים להמתין לפרי בטן?! וכי לא עדיף שהמזוזות יהיו טובות וכל הצרות יימנעו מבעוד מועד?
"אני מרגיש שזו השליחות האחרונה ב'עקבתא דמשיחא'. זו מצוה לא יקרה, לא דורשת טרחה רבה, יש בה כל כך הרבה סגולות, ובכל זאת לא מקיימים אותה כמו שצריך. ההלכות פשוט נשכחות מהעם. הקב"ה שולח איתותים. האם אנשים שמים לב למה שהם אומרים כל יום בשמע ישראל? 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ואחרי זה מיד 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם'?!" כל מילה מיותרת.
●●●
כל רגע במחיצתו מהווה חיזוק לנשמה. להודות על ההווה והעבר ולהתפלל על העתיד. "אני פה כבר 5 שנים בבית", הוא אומר. "מאז הניתוחים, אני קטוע רגליים, יושב בבית".
5 שנים בלי לצאת מהבית?
"אתה יודע מה זה לרדת 3 קומות עם ארבעה אנשים בכיסא גלגלים? אני לא רוצה להטריח".
ואם צריך רופא?
"ברוך השם, הרופא מגיע לפה הביתה כשצריך לבדוק".
מאיפה הכוחות, ר' צבי?
"אני אומר דבר אחד לקב"ה: זה מה שרצית? אני מקבל את זה באהבה. אבל אני לא מעוניין להטריח אנשים. הנה, לאחרונה נפטרה אמי ע"ה. מדוע לי להטריח אנשים שיבואו לעשות אצלי מניין בבית? בפרט שלא נעים לראות את שליח הציבור שאמור לעמוד בעמוד התפילה- יושב קטוע רגליים על המיטה"…
עוד אני מהרהר בחובתנו ללמוד מתחושת הערבות של 'המציל' ר' צבי אליהו (בן חנה בת שבע לרפו"ש) על כל יהודי וכל מזוזה, לצד הרגישות המופלאה שלו, חרף מצבו המייסר, שלא להטריח אדם, רעייתו מסכמת את השיחה בחיוך: "אם בזכותך נצליח להציל עוד כמה יהודים, ולעורר אותם במצוות מזוזה, היה שווה להציל אותך"…
הלואי, שנזכה כולנו לשנה טובה ובריאה, כתיבה וחתימה טובה, ובל נשכח לבדוק את המזוזות!
(מתוך 'בקהילה' אלול תשע"ח)