בפרשתנו נאמר הציווי על ברכת כהנים: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל, אָמוֹר להם". את המילים "אמור להם" פירשו חז"ל שהכהנים צריכים לברך את ישראל "כאדם שאומר לחבֵרו", אשר דבריו נאמרים בקול, ונשמעים לחברו. ולפיכך, כהן שקולו צרוד או חלוש, ואינו יכול להשמיע קולו אף לתשעה מהקהל העומדים בסמוך אליו – לא יברך ברכת כהנים, ויֵצא מבית הכנסת לפני ברכת 'רצה'. ולכתחילה צריך שכל הקהל ישמעו את קולו של הכהן, ולכן אם ישנם מתפללים העומדים במרחק ממנו, עליו להגביה את קולו באופן שישמעו גם הם.
ויש אומרים שבגין הלכה זו אין כהן יכול להוציא כהן אחר ידי חובת ברכת כהנים מדין 'שומע כעונה', שהרי הכהן המברך על ידי שמיעה אינו "כאדם שאומר לחבֵרו". ויש שכתבו שהטעם שאין כהן יכול להוציא את חבֵרו הוא מפני שברכת כהנים היא כתפילת 'שמונה עשרה', שהבקי בה אינו יכול לצאת ידי חובה בשמיעה מפי אחר; ויש אומרים שהטעם הוא מפני שברכת כהנים נאמרת דווקא בלשון הקודש, ומעלת קדושת הלשון קיימת רק בדיבור בפועל, ולא ב'שומע כעונה'.
והלכה נוספת נכללת בצורה זו של "כאדם שאומר לחבֵרו": הכהנים והמתברכים צריכים לעמוד זה כנגד זה באופן בו עשוי אדם לשוחח עם חבֵרו, ולפיכך, העומדים לפני הכהנים – בשטח שֶׁמִמוּלָם או במקביל אליו – יעמדו כשפניהם כלפי קידמת בית הכנסת; והעומדים במקביל לכהנים בקו ישר, יַפנו את פניהם אל הכהנים. ולכתחילה יש להקפיד גם שהכהנים לא יהיו מוסתרים מעיני המתברכים על ידי ה'עמוד' של החזן, וכדומה. והעומדים בשטח שמאחורי הכהנים, או במקביל אליו – צריכים לעבור אל השטח שלפני לכהנים או המקביל אליהם. ויש שמקפידים לעמוד בקו ישר מול הכהנים.
והנותר בשעת ברכת כהנים בשטח שמאחורי הכהנים – מראה בכך שאין הברכה חשובה בעיניו עד כדי שיטרח לקבלהּ פנים אל פנים, ולפיכך אינה חלה עליו. אולם, העומד בסמוך לבית הכנסת מחוצה לו, במקביל לכהנים או לשטח שֶׁמִמוּלָם, ושומע את ברכתם וחפץ להתברך – חלה עליו הברכה, ואף אם יש באפשרותו להכנס לבית הכנסת. וכן הנמצאים בכל מקום שהוא, ומנועים לאונסם מלבוא לבית הכנסת – חלה עליהם הברכה.
[שו"ע או"ח קכח, יד ו־כד, משנ"ב נ, נג, ו־צג-צו, וביה"ל ד"ה אבל וד"ה אם; ביאורים ומוספים דרשו, 66, 72, 97 ו־98]