לפני כמה שנים הלכתי לתומי ברחובה של עיר חילונית, בדרך לשיחה במדרשיה למתחזקים. בדרך, באחת הסמטאות, אני רואה קבוצת זקנים יושבת בבית-קפה.
אני עובר על פניהם, ואז אחד מהם צועק לעברי: "חרדי?!… יא-חמור!"
בום!
ספגתי הרבה כינויי גנאי לאורך השנים על היותי חרדי: 'פרזיט', 'משתמט', 'טפיל' ועוד פניני לשון כיוצא בזה, ולכולם כבר התרגלתי. אבל 'חמור'? – אני? חמור?! הרי העולם כולו עומד על התורה והמצוות שלנו, שומרי התורה והמצוות. תבל וכל יושבי בה קיימים רק בזכותנו ובשבילנו! אני חמור?!
אבל אתם יודעים מה? לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה שזה נכון. אני, וכל מי שחרד לדבר ד', באמת חמור.
מה קרה? פשוט נזכרתי בסבא-רבא שלי…
*
תימן, מתישהו בעבר הרחוק. סבא-רבא שלי, מורי יצחק הלוי, היה סוחר במקצועו. יום יום היה יוצא מכפר-מגוריו לאחר תפילת ופת שחרית, רכוב על חמורו הכחוש, לעבר העיירות והכפרים שבסביבה, ומוכר לתושבים מאשר באמתחתו. בערב היה חוזר לביתו באמתחת ריקה ובכיסים מלאים, סועד את ליבו ומשים פעמיו אל בית הכנסת, למנחה וערבית וכמה שעות מענגות של לימוד תורה מחייה. כך במשך שנים על גבי שנים, שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום.
יום-שישי אחד קרה המעשה. מורי יצחק שירך את רגליו במשעולי שבילים אין-סופיים מפותלים ומייגעים, בואכה עיירת מגוריו, לאחר יום עבודה נוסף. השמש הכתה בעוז ממעל, ומורי יצחק קינח את מצחו הנוטף פעם אחר פעם בניסיון נואש למגר את הזיעה.
לאט לאט, כמעט כמו איטיותו המרגיזה של החמור, הלכה השמש ונטתה לשקוע. החום אמנם כבר פחת, אבל הזיעה שנטפה ממצחו של מורי יצחק רק התגברה, מוסיפה לנזול פלגים-פלגים: הרי עוד מעט שבת! עוד מעט שבת, הדרך עוד רבה, והחמור פוסע לו בקצב איטי להחריד. כך נקפו להם הדקות, וכאילו להכעיס, החמור ממשיך בקצב שלו. המכות הנמרצות בגבו לא הועילו הרבה. והרי עוד מעט, עוד מעט שבת…
ובדיוק בנקודה הזאת הגיע לשימוש המוח-היהודי…
עם פרוס השבת את כנפיה על הכפר השלו, כשמכל עבר התכנסו הכל אל בית הכנסת, פוסעים מעדנות בבגדי שבת הדורים, כשפאותיהם מתבדרות ברוח הערב הקלילה; נשמע לפתע ממבואות-הכפר קול ריצה חפוזה, בלולה בנעירות חמור בלתי מרוצות בעליל…
אלה שהעיפו מבט לאחור, אל השביל המוביל אל הכפר, פערו פה בהפתעה, נעצרים בתדהמה על מקומם, אבל עד מהרה פרצו בצחוק גדול.
מורי יצחק נצפה רץ כאחוז-אמוק אל הכפר, מלוכלך ומיוזע, וחמורו… בידיו!
מורי יצחק מיודענו הקדים את שקיעת החמה בדקות בודדות.
*
מה המוסר-השכל? שלפעמים, כשהמטרה חשובה כל כך , ראוי אפילו לסחוב את החמור על הידיים בשבילה!
ובכן, שם בבית-קפה, אל מול אותם זקנים עמי ארצות סופרי-אוטובוסים, הבנתי: אני, החרד לדבר ד', אני חמור. חמור בהחלט. "יששכר חמור גרם" (בראשית מט יד-טו), "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד" (רש"י). "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", ובכל זאת – "ויט שכמו לסבול" – עול תורה!
אני חמור ש'סובל עול תורה' בשמחה, ומשתדל לקיים את רצון ד' כל הזמן ובכל הכוח. אני חמור, וראוי לי לסחוב את עצמי בגאווה גדולה.
שאתבייש?! והלא בעבודת ד' שלי אני סוחב ומביא את הגאולה השלימה…
הרי אני – – – אני החמור של המשיח!
אנו שומרי התורה והמצוות, אנו, הדבקים בד' אלוקינו ומאמינים בו בכל לב ונפש למרות הכל – אנו נביא את המשיח. על גבנו – גב שנשאר כפוף אל הגמרא לשיעורי-תורה למרות כל הקשיים; על גבנו – גב שהפנה-עורף בעקשנות לניסיונות העצומים שדחקו בו; על גבנו – גב שעמד בגבורה במקלות של תאווה שהלקו בו; על גבנו שלנו, בא יבוא!
(הובא בגיליון 'חזקו' מבית 'אור השבת')