עם ישראל מכונה עם סגולה, ויש שמסבירים בדרך צחות, שיהודי תמיד אוהבים לחפש סגולות לכל הבעיות. למעשה חז"ל הקדושים כבר מביאים בש"ס כמה וכמה סגולות, כמו הסגולה לעשירות בחיזור אחר יין לקידוש, הרגיל בנר הוויין ליה בנים תלמידי חכמים ועוד כהנה וכהנה.
מובא בספרים הקדושים, שיום השבת הוא יום סגולה מיוחד במינו, ולא זו בלבד, אלא שאפילו רק להזכיר את השם 'שבת' בפה, זה כבר מעורר חסדי שמים וזאת סגולה לכל הדברים הטובים. לכן אנחנו יכולים לראות שבקהילות שנות נוהגים לשיר מנגינות שונות עם המילה 'שבת' או 'שבת קודש', וחוזרים עליה פעמים רבות, בין היתר מהטעם הזה.
אבל כאן אני רוצה לשאול שאלה. מה זה אומר שהשבת היא סגולה. האם הכוונה היא שזה סוג של 'כספומט ישועות'? מכניסים בקשה ויוצאת ישועה? אומרים 'שבת קודש' וכל הבעיות נעלמות? הרי ברור שזה לא כך, אז מה כן פועלת הסגולה הזאת, איך היא עובדת, ולמה בעצם יש לשבת כזה כח שהיא משמשת כסגולה לכל כך הרבה דברים טובים.
בפרשת השבוע, פרשת ויקהל, אנחנו רואים דבר מעניין. משה רבינו מכנס את בני ישראל כדי לצוות אותם על עניין המשכן, אבל את דבריו הוא פותח דווקא במצוות השבת. "ששת ימים תיעשה מלאכה… וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'…".
מיד נזעקת מאליה השאלה, מה הקשר בין שבת למשכן, וחז"ל הקדושים עונים כמובן את התשובה שכולנו מכירים, ללמדך שאין עשיית המשכן דוחה את השבת, ומכאן אנחנו גם למדים אילו מלאכות אסורות בשבת, ל"ט אבות מלאכות שנעשו לצורך בניית המשכן.
אך החזקוני אומר זאת בלשון הבא: "מה מקדש לה' אף שבת לה'" וכשאנו עוסקים בסגולת המקדש יש כאן סוד גדול לסגולת השבת.
הנה בפסוק הבא אומרת התורה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם…", ומיד אחריו חוזרים לעיסוק במשכן: "ויאמר משה… זה הדבר אשר צוה ה' לאמר… קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה".
ושוב נשאלת מאליה השאלה, מה זאת אומרת 'קחו מאתכם", היה צריך להיות כתוב לכאורה 'תנו מאתכם'. ובכלל, למה מאתכם? "תנו תרומה לה'", יבטא לכאורה בצורה טובה יותר את הפשט הפשוט של הפסוק.
הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, כותב בפירושו הנפלא 'אוזניים לתורה' לבאר את הקושיא הזאת במעשה נפלא.
מרנא הגאון רבי חיים מבריסק, עמד כידוע בראשות ישיבת ואלוז'ין, ואף שהיה מופקד בעיקר על החלק הרוחני והלימודי, הוא גם היה צריך לעיתים לדאוג לעניינים הגשמיים של הישיבה, ולארגן סכומי כסף גדולים שיאפשרו את המשך ההפעלה שלה.
לישיבה היו שני תומכים מאוד גדולים, האחד היה רבי ברוך זלדוביץ והשני היה רבי בערל פינס. השניים היו שותפים בעסקיהם, וגם את מעשי הצדקה שלהם, היו עושים בדרך כלל ביחד.
ויהי היום ומצבה הכלכלי של הישיבה היה קשה במיוחד וכל הניסיונות לגייס תרומות לא צלחו. נכנסו מנהלי הישיבה לגר"ח זצ"ל, ושטחו בפניו את המצב לאשורו, ומרן הגר"ח הבין שאין מנוס, חייבים לעזוב את הישיבה ולנסוע לגייס את הסכום.
מטבע הדברים, בחר רבי חיים לנסוע לאותם שני גבירים ולבקש את עזרתם. הוא הגיע לעיר בה התגוררו השניים, ונקש על דלתו של ר' ברוך זלדוביץ.
הגביר היהודי שמח מאוד לראות את רבי חיים, הכניסו בכבוד גדול, ושמע באוזן קשבת את בקשתו. רבי חיים נקב בסכום כסף גדול במיוחד, אותו הוא מעוניין להשיג עבור הישיבה, ושאל את ר' ברוך, כמה מתוך הסכום הזה הוא יוכל לקחת על עצמו.
חכך ר' ברוך בדעתו, ולאחר מחשבה אמר לרבינו הגר"ח, שהוא ינסה לראות איך ליטול על עצמו את העול: "הרב יישב וילמד, ואני אשתדל לגייס את הכסף…".
לאחר מכן הקצה חדר בביתו עבור הגר"ח שהניח שם את המטלטלים המעטים שהביאו עמו ובתוך זמן קצר כבר היה שקוע בלימוד.
רבי חיים הבין שגיוס התרומות ייקח יותר מיום יומיים, ולכן לא שאל שאלות. הוא נתן לר' ברוך לעשות את מה שצריך לעשות כדי לגייס את הסכום הגבוה, ובינתיים ישב רבי חיים ולמד מבוקר ועד ליל, כדרכו בקודש.
כעבור שבועיים שאל רבי חיים את ר' ברוך כיצד מתקדם גיוס הכספים, ור' ברוך השיב לו שברוך ה' הוא כבר הצליח לגייס חצי מהסכום, וממשיך לעבוד כדי לגייס את מלוא הסכום.
חזר רבי חיים לתלמודו, למד שבוע נוסף ולאחריו עוד שבוע, וכשמלאו ארבעה שבועות ניגש שוב לר' ברוך ושאל אותו כיצד מתקדם גיוס הכספים. הפעם השיב ר' ברוך בשמחה גדולה שהוא בדיוק הצליח לגייס את הסכום במלואו. הפקיד את הכסף בידיו של רבי חיים שהודה לו בחום על המאמץ הרב, ומיהר לשוב לישיבה כדי לתת את הכסף למנהלים שיוכלו לחלק משכורות ולהחזיר חובות שנצברו במהלך התקופה האחרונה.
דין תורה מטלטל
כעבור ימים אחדים נשמעו נקישות על דלת חדרו של רבי חיים. בפתח ניצבים שני יהודים, האחד הוא ר' ברוך זלדוביץ והשני הוא ר' בערל פינס, שני הנדיבים תורמים לישיבה מעת לעת, שני השותפים לעסקים, שאחד מהם גם גייס ממש באחרונה סכום כסף עצום לטובת הישיבה.
רבי חיים שמח לקראתם ושאל למטרת בואם אל העיר ואלוז'ין, והנה הוא נחרד לשמוע שר' בערל פינס תובע את ר' ברוך זלדוביץ לדין תורה. אויה! כיצד אירע ששני הריעים והשותפים הסתכסכו כך?
ר' בערל פינס הודיע שהוא התובע, והוא בא בטרוניה קשה מאוד על ר' ברוך זלדוביץ שעשק אותו ולא נהג עמו ביושר.
"במשך שנים רבות אנחנו שותפים בעסקים. כל עסקה שמזדמנת לאחד מאיתנו, הוא מביא אותה לחברו, אנחנו ביחד שוקלים את הסיכון מול הסיכוי ומחליטים אם לבצע את העסקה או לא", הסביר ר' בערל. "אבל עכשיו הזדמנה לידיו של ר' ברוך עסקה רווחית במיוחד, שאותה הוא העלים מעיני וביצע אותה לבדו, מתחת לשולחן, בלי לאפשר לי לקחת בה חלק, וזאת בניגוד גמור להסכם השותפות שלנו".
רבי חיים מבריסק ניסה להבין במה מדובר. הוא שאל מה היתה העסקה הזאת, ומדוע בחר ר' ברוך שלא לשתף הפעם את ר' בערל. או אז הסביר ר' בערל את העניין.
"אני מדבר על העסקה עם הרב", אמר ר' בערל לרבי חיים. "הרב בא וביקש תרומה גדולה לישיבה, ור' ברוך, במקום להציע לי לקחת חלק ושנתרום חצי חצי, נתן את הכל מכספו שלו, ולא הציע לי לקחת חלק בעסקה הזאת…".
מה פסק רבי חיים בדין התורה בין שני הנדיבים? זאת איני ידוע, אבל הגר"ז סורוצקין כן מוסיף את הקטע הבא…
כששמע רבי חיים שר' ברוך בעצם נתן לו את כל הכסף בעצמו ובכלל לא הלך לגייס אותו מקרב נדיבי העם, הוא שאל את ר' ברוך שאלה קשה…
למה?
למה נתת לי להמתין חודש שלם? בשביל מה ישבתי אצלך בבית וחיכיתי שבועיים ולאחר מכן שבועיים נוספים כשאתה כביכול פועל להשיג את הכסף, בזמן שהכסף שכב אצלך במגירה, מוכן ומזומן, ורק אחרי חודש החלטת לתת לי אותו במלואו? למה לא נתת את הכסף מיד, או לפחות היית מודיע לי שאשוב הביתה ואתה תשלח לי את הכסף בסוף החודש?…".
אם אני הייתי נמצא שם, במקום ר' ברוך, הייתי עונה לרבי חיים תשובה פשוטה בתכלית… יש לי הזדמנות להחזיק את רבי חיים בריסקר אצלי בבית במשך חודש תמים, שיאכל מפת לחמי ויתגורר בצל קורתי, ואני אוותר עליה? כמובן שלא…
אבל ר' ברוך ענה תשובה יותר עמוקה…
"מה חושב הרבי", הוא שאל את רבי חיים, "שזה בא לי בקלות. שאני ככה מכניס את היד לכיס ושולף ערימת שטרות, כאילו היתה זו פעולה טכנית יבשה?
"כשאני צריך להוציא סכום גדול, אני מרגיש שאני קורע מעצמי חתיכה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בכזה סכום ענק, אני לא יכול ברגע אחד להוציא את כל הסכום האדיר הזה מהמגירה ולהעניק אותו כאילו אין לו חשיבות בעיניי, זה מצריך מאמץ נפשי גדול מאוד, לקח לי שבועיים כדי להצליח להוציא מעצמי חצי מהסכום וכדי לקרוע מעצמי את החצי השני של הסכום, הייתי זקוק לשבועיים נוספים…".
מבאר רבי זלמן סורוצקין זצ"ל, שזה הפשט בפסוק: 'קחו מאתכם תרומה לה'". תקרעו מעצמכם, תתנו חתיכה מהבשר שלכם, תתנו כזאת תרומה שהיא לא ניתנת בקלות כלאחר יד, אלא סכום כזה שיגרום לכם להרגיש שאתם נותנים חלק מכם! להיות 'נדיב לב', זה לא בא בחינם, זה מצריך מאמץ אדיר!
את מבינה את זה?
נספר כאן עוד סיפור, ועל ידו נסביר בסייעתא דשמיא גם את הקשר העמוק שבין שבת קודש ובין עשיית המשכן ולקיחת התרומה.
מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א מספר שהוא שמע מהגר"ש ברעוודא זצ"ל, את הסיפור הבא, אותו שמע מפי הרבנית גריינמן ע"ה, אמו של מרן הגר"ח גריינמן, ואחותו של מרנא החזון איש, היתה מספרת שהיא שמעה מאחותה, הרבנית של מרן הסטייפלער הקדוש, כיצד התנהלה הפגישה שלה עם הסטייפלער לפני שהם התארסו.
מספרת הרבנית גריינמן, שהסטייפלער בחן את אחותה, אם היא מתאימה להיות עבורו לאשה. איך היה המבחן? הוא סיפר לה סיפור.
"כשלקחו אותי בכפיה לצבא הרוסי", סיפר הסטייפלער למדוברת שעתידה היתה להיות רעייתו, "אני ניגשתי למפקד והצהרתי בפניו שבשבת אני לא עושה שום מלאכה".
כמובן שעצם ההשמעה של הצהרה כזאת בפני מפקד בצבא, יש בה חוצפה לא מעטה, ועלולה לגרור ענישה כבדה. ואכן, המפקד של הסטייפלער נעלב, ומיד רץ למפקד הממונה עליו כדי שהלה ישפוט את הסטייפלער ויעניש אותו כמו שנוהגים להעניש חיילים המסרבים פקודה ומתחצפים למפקד בצבא רוסיה…
המפקד ראה שלפניו ניצב נער יהודי נחוש בדעתו, והחליט לבדוק עד כמה הוא נחוש: "אני מוכן לתת לך חופשה קבועה בשבתות מכל עבודה שיש בה מלאכה אסורה בשבת", אמר המפקד בהבנה, "אבל לשם כך אני צריך שתעבור מבחן מסוים שיבדוק את הנחישות שלך. האם אתה מוכן למבחן?".
הסטייפלער לא חשב פעמיים: "בוודאי שאני מוכן, מה שתרצה אעשה, ובלבד שלא אצטרך לעבור על מצוות דתי חלילה".
המפקד האכזר הבליע חיוך תחת שפמו, ואמר: "אני אעמיד שתי שורות של חיילים, כל אחד יחזיק בידו את הרובה שלו, ואתה תעבור באמצע, ביניהם. לכל אחד מהם יש זכות להכות אותך עם הרובה שלו מכה אחת, וכך תעבור את כל השורה הארוכה. מה אתה אומר? אתה עדיין מוכן להוכיח שהשבת כל כך יקרה וחשובה לך, או שהמבחן הזה גורם לך לשקול זאת מחדש?".
הסטייפלער השיב מיד וללא שהיות, בבקשה, אני מוכן לעבור בין השורות ולספוג את המכות, ובלבד שלא אצטרך לעבוד בשבת!".
ולא איחר המפקד לעשות את המבחן האכזר. הוא העמיד קוזקים בריונים בשתי שורות, כל אחד מהם החזיק ביד רובה מתכתי כבד, הסטייפלער עבר בסך וכל אחד מהחיילים הנחית עליו את הרובה בכל העוצמה, המכות היו אדירות, אבל הוא חשק שפתיים ועבר את שתי השורות עד תומן… לא חזר בו אפילו לרגע, ואכן קיבל פטור מלשרת בשבתות.
את הסיפור הזה סיפר הסטייפלער עצמו לרעייתו באותה פגישה שלפניה אירוסין, ולאחר מכן הוסיף: "דעי לך שאיני יכול לתאר את העונג העצום הזה שהסבה לי כל מכה ומכה שספגתי! הרגשתי שאני חוטף מכה בשביל השבת! שאני סופג מהלומה אדירה, כדי להימנע מאיסורי תורה רח"ל… זה עשה לי טוב על הלב, הרגשתי תענוג עצום במכות הללו".
ועכשיו, השלים הסטייפלער את דבריו ועשה מבחן משלו למדוברת, האם היא מתאימה להיות רעייתו…
"אני סיפרתי את זה לחברים שלי, על המכות שספגתי ועל העונג העצום שחוויתי. חלק מהם הבינו את זה, אחרים לא הצליחו להבין איך מכות מרובה יכולות לגרום לבנאדם תענוג.
"האם את מבינה את זה? את יכולה להבין שחוויתי תענוג עצום כששילמתי מחיר עבור שמירת התורה והמצוות?!?!".
משהשיבה בחיוב, נענה הסטייפלער ואמר, אם כך, מבחינתי אפשר לסגור את השידוך ולומר מזל טוב. עם כזאת אשה אני רוצה לה תחתן, אשה שמבינה את המשמעות של תענוג מלשלם מחיר על שמירת השבת! ואכן נסגר השידוך במזל טוב, וזכו הסטייפלער ורעייתו להעמיד בן שהאיר את העולם כולו, במאור תורתו, אשרי עין ראתה זאת.
סגולת השבת והמשכן
מובא בספרים הקדושים, שבבית המקדש, וכך היה גם במשכן לפניו, היתה סגולה מיוחדת. כל השאלות באמונה נעלמו, כל ההתמודדויות עם היצר הרע הסתלקו. כשאדם נכנס לבית המקדש, הקדושה העצומה ששררה שם, שרפה את כל המפריעים בעבודת ה', והכשירה אותו לקבלת עול תורה ומלכות שמים.
כעין זה מובא בספרים הקדושים גם לגבי שבת קודש, כמו שאמרנו בפתח הדברים שעצם הזכרת השם 'שבת' בפה, זה לבד מביא ברכה וישועה וסגולה לכל הענינים. כל יהודי שרוצה להידבק באור השבת, זוכה לקבל עול מלכות שמים, אפילו עם הארץ מתיירא לשקר בשבת.
אבל איך זוכים לזה? איך זוכים להרגיש את האור הזה שבשבת? כמו שזכו בני ישראל להרגיש את האור שבמשכן. על ידי 'קחו מאתכם'. כשבן אדם מקריב מעצמו, כשבן אדם נותן תרומה במסירות נפש, לא פלא שאחר כך הוא מרגיש אור גדול בקיום המצווה, אור כזה ששורף את כל המפריעים לו בעבודת ה'.
כך גם לגבי שמירת השבת. מרנא החתם סופר מסביר את הפסוק בתחילת הפרשה שלנו, מה הפשט 'ששת ימים תיעשה מלאכה'? מי שלא רוצה לעבוד שישה ימים עובר על מצוות עשה? וכי יש מצווה לעבוד שישה ימים או שהמצווה היא לשבות בשבת?
אלא אומר החתם סופר, ששבת היא אכן 'קביעא וקימא'. אבל מי שרוצה להרגיש את האור שלה, מי שרוצה ליהנות מהסגולה שלה, צריך לעמול ולהתייגע על כך במשך כל השבוע, להתכונן לשבת, להכין את הלב לקראתה, לטהר את הנפש, 'לעשות את השבת'. כשהאדם 'עושה את השבת' במשך שישה ימים, כשהוא במצב של 'קחו מאתכם', הוא קורע מעצמו חתיכות, הוא מתגבר על ניסיונות ועל מפריעים, הוא מתעלה מעל היצר הרע של שמנסה לפגוע בשלום בית בערב שבת, הוא מתאמץ ועוזר ומתייגע כדי שבבית תשרור אווירה טובה בשבת, אדם כזה זוכה לשבת שבתון – שבת לה'.