הרב אברהם פוקס
"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כ"ג, ג')
המשנה ברורה, בתחילת הקדמתו לחלק ג' הלכות שבת האריך הרבה בגודל מצות השבת.
(כידוע החפץ חיים הוציא את משנה ברורה חלק ג' לאחר חלק א' מחשש שלא יספיק לכתוב את הלכות שבת, אמנם את ההקדמה להלכות שבת, כפי שרואים במשנה ברורה מההדפסות הראשונות ששם איננה קיימת, הוסיף בהדפסות המאוחרות יותר), וכך הוא כותב: "ענין שבת הוא שורש האמונה לידע שהעולם הוא מחודש… והזהירה התורה על שמירת השבת שתים עשרה פעמים. ואמרו חז"ל כל המשמר את השבת כאילו מקיים את כל התורה וכל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה, והכל מהטעם דהוא שורש האמונה".
לפני שנים רבות, כאשר יהודים ממזרח אירופה נמלטו לאמריקה מחמת הרדיפות וקושי הפרנסה, נאלצו להתמודד עם נסיון שמירת השבת. בכל עבודה היה עליהם לעבוד גם ביום השבת.
החפץ חיים התנגד מאוד למעבר לארצות הברית של אמריקה, ורק לבודדים שהתחייבו בפניו בתקיעת כף שישמרו את השבת – נתן את ברכתו.
מנהל מפעל יהודי בניו יורק, נסע במכוניתו ההדורה לביתו, לאחר יום עבודה. לפתע הוא רואה מראה משונה: ילדים הנראים כילדי הכושים, לבושים בכיפה וציצית ופאותיהם מתבדרות ברוח. הוא עצר את מכוניתו והנה הוא שומע אותם מדברים באידיש כשפת עולי מזרח אירופה.
הסקרנות בערה בו, והוא יצא ממכוניתו לעמוד מקרוב על הדבר. כשהתקרב, ראה לתדהמתו שיהודים הם, אך בגדיהם ועור בשרם שחורים מפיח מכוניות. היהודי הזדעזע מהדלות והעוני שניגלו לעיניו, ושאל את הילדים: "היכן אתם גרים?" הילדים שמחו למראה האורח הנכבד, וליוו אותו אחר כבוד ל"ביתם", אשר לא היה אלא חדרון בתוך קומת חניה של בנין משרדים רב קומות.
"אני חייב לעזור להם", אמר לעצמו מנהל המפעל.
"אבא, אמא! יש לנו אורח!" קראו הילדים להוריהם המופתעים והנבוכים, שמיד הגישו לאורח כסא אשר ידע ימים יפים יותר.
"פה אתם גרים?" שאל בתדהמה, "לא מצאתם מקום מגורים עם פחות פיח?"
"תראה", השיב לו מארחו, "בכל עבודה שעבדתי, פוטרתי ממנה ביום ראשון, כיון שלא באתי לעבוד בשבת קודש. בעל החניון שהכיר אותי, הציע לי חינם אין כסף מחסן זה תמורת ניקיון החניון, ומודים אנו לה' כי גבר עלינו חסדו, ויש לנו ולילדינו מקום לישון בו".
"בבעלותי יש מפעל העובד שבעה ימים בשבוע", שח להם המנהל, "המכניס לי ממון רב, אתן לכם שלושת אלפים דולר שיספיקו עבורכם לשכירות דירה לשנה. תוכלו לעבור לגור במקום הראוי למגורים, ואתה תעבוד אצלי במפעל, ששה ימים בשבוע", סיים את דבריו בנדיבות לב, תוך שהוא מוציא מכיסו את הכסף.
"רגע, רגע", עצרוהו בני הזוג, "האם הכסף שלך הגיע מחילול שבת?"
"מה זה נוגע לכם?", הזעיף המנהל פניו, "תגידו תודה ותתחילו לארוז".
השיבו לו ההורים: "אנו מוסרים את נפשנו על שמירת השבת, ואיננו מעוניינים ליהנות מכסף שהגיע מחילול שבת".
מנהל המפעל יצא בכעס מביתם ונסע לביתו. "איזה אנשים משונים פגשתי היום", סיפר לאשתו, וגולל בפניה את כל קורותיו. האשה לא הגיבה, ולפתע הוא רואה דמעות זולגות על לחייה.
"לפני שנים רבות", אמרה לו לבסוף, "גם אנו היינו בסיפור הזה, רק אנחנו לא עמדנו בניסיון ונעתרנו להפצרות דודך שהיה אז המנהל. היזכר כיצד שכנע אותך: 'רק תבוא למפעל בשבת בלי לעבוד, כדי שלא לגרום לתסיסה בקרב העובדים האחרים', ואכן לא עבדת, אבל בשבתות אחר כך רק תיקנת את המכונה שהתקלקלה, ורק ביצעת שליחות קטנה, עד שפרקנו מעלינו עול תורה ומצוות… כמה אני מקנאה במשפחה המאושרת שפגשת, ומתגעגעת לימים עברו בהם שמרנו את השבת ושאר המצוות", הפטירה בעודה מוחה את דמעותיה. תוכחת אשתו נכנסה בלבו, ואט אט החלו לחזור ולשמור תורה ומצוות. לבסוף, גם זכו לעלות לארץ ישראל עם משפחתם, ובני בניהם יושבים ועוסקים בתורה.
שאלו את הרה"ג רבי משה פיינשטיין זצ"ל: כיצד יתכן הדבר שיהודים רבים נזהרו על שמירת השבת, פוטרו מעבודתם וממש מסרו נפש על כך, חלקם זכו לרוות נחת מילדיהם ולראותם עוסקים בתורה, וחלקם – ילדיהם נטשו את דרך ישראל סבא? והשיב ר' משה: "שני יהודים פוטרו מעבודתם ביום ראשון. האחד שב לביתו, כינס את כל ילדיו ואמר להם: 'ילדים יקרים קיבלתי תעודת הוקרה מריבונו של עולם, תעודה שאני שומר שבת ובשל כך פוטרתי מהמפעל, בואו נתלה אותה על הקיר! יוסל'ה, אתה תביא פטיש, מוישי אתה תביא מסמר, שרה לאה את תעמדי מרחוק לראות שהתעודה עומדת ישר על הקיר!' ולאחר שתלו את התעודה שרו ביחד "ושמרו בני ישראל את השבת". 'זכרו ילדים יקרים', מוסיף אבא, 'מי שנותן לנו לחם לאכול זה לא הבעל הבית של המפעל, אלא בעל הבית של העולם והוא ימשיך לדאוג ללחמנו!'
ובבית השני שקט ותוגה. ארוחת הצהרים נאכלת בדממה, שוב אבא פוטר מהעבודה, 'מה יהיה?' מפר אבא את הדממה, 'מאיפה תהיה לנו מחר ארוחת צהריים? קשה להיות יהודים!…' הוסיף אבא. נו, איזה ילד ירצה לחיות חיים קשים, שבת נצרבת במוחו כדבר קשה ולא כדבר נעים, תרי"ג המצוות מצטיירות אצלו כתרי"ג של בעיות חלילה".
פגשתי לא מכבר יהודי שעדיין לא זכה לשמור תרי"ג מצוות, אך לבו חם למסורת שגדל עליה בבית אבא. שח לי אותו יהודי, שבשבתות שאיננו בבית, הוא מקפיד להתקשר לאשתו בליל שבת (ר"ל), על מנת לוודא שהדליקה נרות שבת, וגם למחרת, בשבת בבוקר, אמר לי בגאווה יהודית, הוא מתקשר לוודא שהילדים הלכו לבית הכנסת וכן, שיודעים בבית מהו זמן יציאת השבת.
"אבל לשם מה אתה עושה זאת?" שאלתיו,
"לשם מה?" ענה לי, "שידעו בבית שיש שבת ויש מוצאי שבת, ואת זה", הוסיף ואמר, "קיבלתי בבית אבא".
אח, אלו מטעמים היה מכין ר' לוי יצחק מברדיטשב, סנגורן של ישראל, מהסיפור הזה…
אמרו במשנה (שבת קט:): "כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת". כלומר, הותרה אכילת מאכלים אף שכוונתו לרפואה, למרות שמעשי רפואה על פי רוב נאסרו בשבת, יש שדרשו את המשנה שכל מאכל של שבת סגולה לרפואה, כי ענין גדול הוא אכילה של שבת, וכדברי האריז"ל שאכילה של שבת אינה ענין גשמי אלא ענין רוחני, וכתב הבן איש חי בספרו 'רב פעלים' (שו"ת ח"ג – או"ח סי' כב) צריך לכוון האדם בלבו בעונג שבת, שהוא מקיים מצות עשה מן התורה.
מסופר על האדמו"ר מקרלין, הרה"צ רבי אברהם יוחנן הי"ד שנהרג בשואה, שבאחד מביקוריו בארץ הקודש, כאשר ערך את שולחנו בליל שבת בירושלים, אחד מן האורחים היה יהודי שלקה במחלת הקדחת ובא לבקש ברכה לרפואה, כיבדו האדמו"ר בשיריים מהדג שהוגש לפניו. אמר לו החולה שהרופא אמר לו שלקדחת לא טוב דגים, ולכן אינו יכול לאוכלם, ענה לו האדמו"ר: "מי אמר שלקדחת לא טוב דגים אולי דגים אינם טובים לקדחת? אכול ותתרפא!" בירכו האדמו"ר.