אחת הטענות הבולטות ביותר בשיחה המתנהלת בין משה רבינו לבין קורח ועדתו, היא הטענה הניצחת: "המעט מכם כי הבדיל ה' אתכם… וביקשתם גם כהונה? רב לכם בני לוי!".
משה רבינו אומר לקורח: הרי אתה לוי, הקב"ה קירב אותך אליו ונתן לך את הזכות לעמוד על הדוכן ולשורר בשעה שמקריבים את הקרבנות. זה יותר ממה שזכו לו רוב עם ישראל שאינם משבט לוי, אז תסתפק בזה בבקשה, למה אתה מנסה לקחת לעצמך גם את הכהונה שלא ניתנה לך?
והאמת היא שזה פלא גדול ועצום. הרי כולנו גדלנו על המושג שנקרא 'שאיפות'. לימדו אותנו שמי שאינו שואף להיות גנרל גדול, לא יהיה אפילו חייל בינוני. מי שלא שואף לגדולות, יישאר כלומניק, אפילו להיות 'בינוני' הוא לא יצליח.
וכאן אנחנו רואים שקורח לא מסתפק במה שיש לו, הוא שואף לגדולות. הוא רוצה להיות קרוב לקב"ה, השאיפה שלו היא שאיפה כנה ואמיתית, ובכל זאת משה רבינו נוזף בו על כך ואומר לו: "רב לכם בני לוי".
ואל יטעה אדם לומר חלילה וחלילה, שהשאיפות של קורח לא היו טהורות. הרי הזוהר הקדוש אומר שלעתיד לבוא יזכה קורח לשמש ככהן גדול, ובוודאי שלא ייתכן לומר שמשאיפות בלתי טהורות יגדל כהן גדול לעתיד לבא!
ואם כן נותרנו עם תמיהה גדולה ועצומה, מדוע גינה משה רבינו את השאיפה של קורח לכהונה, ודרש ממנו להסתפק במועט, בהיותו לוי?
התשובה לשאלה זאת פשוטה בתכלית: שאיפה זה דבר חשוב. בלי שאיפות אי אפשר לצמוח ולגדול, אבל השאיפות טומנות בחובן גם סיכון לא קטן.
לפעמים, דווקא שאיפה גדולה יכולה לשתק את האדם ולייאש אותו. כך למשל אדם שרוצה להתפרנס בכבוד, יכול ללמוד מקצוע, לפתוח עסק, לעבוד קצת יותר קשה מהרגיל ולהרוויח משכורת נכבדה, זה בהחלט בהישג ידם של רוב בני האדם לעשות זאת אם הם מוכנים להתאמץ מספיק.
אבל מי שישאף להיות מיליונר גדול, עלול ליפול לייאוש. הרי גם אם אני אלמד את המקצוע הכי מכניס ורווחי בעולם, גם אם אעבוד 16 שעות ביממה ואקבל משכורת מכובדת מאוד, זה עדיין לא מביא אותי למצב שבו הוני מגיע לכדי מיליארדי דולרים, ואם כן מלכתחילה עדיף שלא לטרוח ולהתאמץ, כי את השאיפה הזאת אי אפשר בכלל להשיג.
הבעיה היותר גדולה קורית, כשאדם מנסה לעקוף את התחנות שבדרך, ולהגיע אל היעד הנכסף, הוא מנסה לאמץ לעצמו כלים שאינם שלו, כדי להגיע באמצעותם אל אשר אהבה נפשו.
וזאת היתה הטעות של קורח. הוא חשב שכדי להגיע אל היעד הנכסף של קרבת אלוקים, הוא זקוק לתנאי פתיחה טובים יותר. כלוי הוא יכול להגיע רחוק, אבל ככהן הוא יוכל להגיע הרבה יותר רחוק, ולכן הוא התאמץ בכל כוחו להשיג את הכהונה, מתוך מחשבה שזה מה שיביא אותו לקרבת אלוקים.
וכך היה אומר הרה"ק רבי דוד מלעלוב זיע"א: אילו היה קורח יודע ש'מאחורי התנור', בצד מערב של בית הכנסת, המקום שבו נמצאים האנשים הכי פשוטים והכי פחות נחשבים בקהילה, אפשר להגיע למדרגות גדולות לא פחות מהכהן הגדול ביותר בקודש הקודשים, הוא לא היה נופל לטעות הנוראה הזאת.
משה רבינו אמר לקורח: "רב לכם בני לוי", זה לא אומר שאתם צריכים להסתפק במועט, חלילה וחלילה. ברוחניות אין דבר כזה 'להסתפק במועט', תמיד צריכים לשאוף ליותר. אלא המסר שמשה רבינו ביקש להעביר לקורח היה, שבזה שאתה בן לוי, קיבלת את כל הכלים הנדרשים כדי להעפיל אל שיא הפסגה! אם אתה ישראל ואינך 'בני לוי', גם אז יש לך את כל הכלים הנדרשים. אין צורך לייצר מצב חלופי ולהשיג נקודת פתיחה טובה יותר, כי מה שיש לך עכשיו ביד, זה מספיק בהחלט כדי להגיע אל קרבת האלוקים הגדולה ביותר.
**
ברור לנו שהתורה לא באה רק לספר לנו סיפורי עבר, אלא להורות לנו דרך גם להווה ולעתיד.
ולכן אנחנו צריכים ללמוד את הלקח והמוסר מפרשת קורח ועדתו. ונספר:
הגאון הגדול רבי ראובן פיין זצ"ל, שכיהן כראש ישיבת 'בית מאיר', ובהמשך היגר לארה"ב שם כיהן בראשות ישיבת 'תורה ודעת', אמר פעם שיעור על הגמרא במסכת כתובות דף יח, בסוגיא של "מפיהם ולא מפי כתבם", ובתוך הדברים הוא הזכיר את המהלך של רבי חיים בריסקער בסוגיא זאת.
אחת מהשומעים הקשה עליו וניסה להסביר פשט אחר ב'רבי חיים' הזה, אבל הגאון רבי ראובן פיין עצר אותו ואמר לו: "על הרבי חיים הזה לא תוכל להתווכח איתי בשום אופן", ותוך כדי דיבור הוא גם הסביר את דבריו.
כידוע גלתה קבוצה גדולה של בחורים מישיבת מיר בליטא, לעיר שנגחאי שבסין, שבאותה עת נשלטה על ידי יפן.
שם בשנגחאי, למדו הבחורים בבית כנסת שהקצתה להם הקהילה היהודית הספרדית שהיתה בעיר, והם היו ישנים במרחק של כמה רחובות משם, באיזו אכסניה שהצליחו לסדר להם.
המצב היה מתוח מאוד, הימים היו ימי מלחמת העולם השניה. יפן עצמה היתה בת ברית של גרמניה הנאצית, ולמרות שהיא לא שיתפה פעולה עם השמדת היהודים, כל הזמן ריחף בחלל החשש, שמתישהו ישפיע הלחץ שהפעילו הנאצים ימ"ש בעניין הזה, וחלילה חלילה יבולע להם, לבחורים הלומדים בישיבה ולשאר יהודי המקום.
התנאים היו קשים מאוד, הבחורים לא ידעו מה אירע עם בני משפחותיהם. הם ידעו שיהדות אירופה כולה מצויה בסכנה גדולה, ורבים מהם אכן גילו לאחר המלחמה שהם נותרו בודדים בעולם.
סיפר רבי ראובן פיין, שבימות הקיץ שרר שם חום איום ונורא. הטמפרטורה נעה בין 40 ל-50 מעלות צלזיוס בחוץ. אם לא די בכך, בגלל החשש מההפצצות האמריקאיות, נקבעו חוקי חירום, שאחד מהם היה החובה לשמור על האפלה מוחלטת.
המשמעות: אין להדליק אור בשעות החשכה, במקום שיש חשש שהאור ייראה מבעד לחלון. מי שרוצה להדליק אור – חייב לדאוג מבעוד מועד שכל החלונות יהיו מכוסים וסגורים, עם בד עבה שישמור על כך שאף לא הבזק קטנטן של אור ימצא את דרכו החוצה.
כך, כשמטוסי האויב טסים בגובה ומחפשים יעדים להפצצה, הם לא יוכלו לדעת אם הם מעל עיר מיושבת או מעל מדבר שמם, והסיכויים שלהם להצליח בהפצצות הליליות יפחתו משמעותית.
גם בימינו, כשהמטוסים מזוהים על ידי מערכות של מכ"ם מתקדמות, וכשהטילים נגד מטוסים מתוכנתים לחפש בעצמם את המטרה באוויר, ולהתקרב אליה לפני שהם מתפוצצים, חילות האוויר אוהבים להפציץ מטרות בעיקר בשעות הלילה. על אחת כמה וכמה בתקופות ההן, השתדלו התוקפים לתקוף בשעות הלילה, שאז יקשה מאוד להפיל את המטוסים באמצעות ירי 'נ"מ' מהקרקע. בשעות היום אפשר לראות את המטוס ולנסות לצלוף בו.
בשל כך, עיקר ההפצצות היו בלילה, והתוקפים היו מסתמכים בעיקר על מה שראו עיניהם. במקום בו היתה תאורה היו מפציצים וגורמים נזק רב ככל האפשר. ההאפלה וסגירת החלונות נועדה למנוע זאת.
אמר רבי ראובן פיין, שסגירת החלונות רק הוסיפה למחנק בבית המדרש, ובנוסף היו צריכים להאיר את החשיכה עם לוקסים בוערים, שהוסיפו וחיממו את המקום עוד יותר, כך שהטמפרטורה בבית המדרש הגיעה לפעמים ליותר מ-60 מעלות צלזיוס. חום אימים!!! זה כמו לשבת בתוך תנור וללמוד.
**
תלמידי הישיבה גילו אם כן שיש להם בעיה חדשה… טיפות הזעה! הם היו מזיעים בצורה קיצונית בגלל החום הנורא, והזיעה שלהם היתה נוטפת על ספרי הלימוד המעטים שהצליחו להשיג, ומטשטשת את האותיות.
כמה שהם ניסו להימנע מכך, לא הצליחו, הזיעה היתה מטפטפת על הספרים ומשחיתה אותם…
ואז מצאו פיתרון חדש. היו לוקחים שתי מגבות, ומניחים על הגמרא, מגבת אחת בחלקו העליון של הדף ומגבת אחת בחלקו התחתון, ובאמצע השאירו רק שורה אחת גלוי, כשהיו מסיימים לקרוא את המילים שבשורה זו ויורדים לשורה שמתחתיה, היו מזיזים את המגבות בהתאם. כך הם למדו יומם ולילה…
"בישיבה היה רק ספר אחד של חידושי רבי חיים", אמר הגאון רבי ראובן פיין לתלמיד שהתווכח איתו על הפשט בדברי ר' חיים על כתובת דף יח…
"מאחר וכולם רצו ללמוד בספר הזה, היו עושים תורנות, וכל אחד קיבל מספר שעות בשבוע, שבהן הספר הזה היה מנת חלקו.
"אני זכיתי לקבל את הספר החל מיום שישי בשעה שש בערב, לפני כניסת השבת, ועד למחרת בבוקר, בתפילת שחרית.
"בליל שבת, בית המדרש היה מלא מפה לפה. למה? כי המעבר בין בית המדרש לאכסניה בה היינו ישנים, היה חולף על יד מחנה צבאי של צבא יפן, ומאחר והימים היו ימי מלחמה, כל מי שהיה עובר שם בסמוך היה חייב להציג תעודות, ואבוי לו למי שלא היו תעודות ברשותו.
"מאחר ובשבת לא יכולנו לטלטל את התעודות ברשות הרבים, היינו נשארים בבית המדרש מכניסת השבת ועד צאתה… כמובן שרק מעטים הצליחו לישון בכזה חום נורא על גבי ספסל, הרוב פשוט היו לומדים כל השבת, בלילה וביום, וגם אני למדתי בספר יקר המציאות, בשעות האלו שנפלו בגורלי.
"כשלמדתי את ה'רבי חיים' הזה של 'מפיהם ולא מפי כתבם', היה זה בליל שבת כזה. החום היה יותר מ-60 מעלות, על ה'רבי חיים' הזה נתתי את חלבי ודמי, הוא עלה לי ב-28 מגבות שנספגו בזיעה! על ה'רבי חיים' הזה אי אפשר להתווכח איתי…".
**
מי שלא למד את פרשת קורח כמו שצריך, עלול לחשוב שמהישיבה הזאת, ישיבת מיר בשנגחאי, לא יכלו לצמוח גדולי תורה. הרי התנאים היו לרעתם, אי אפשר באמת להתרכז בלימוד בחום נורא כל כך. הם הרי היו אירופאים, הם גדלו בתנאי מזג אוויר נעימים מאוד, פתאום הם נפלו שם בעוני, מחסור ויתמות.
הגאון רבי נחום פרצוביץ, שהיה גם הוא מתלמידי הישיבה, סיפר לימים, שפעם אחת לא בא אוכל לפיהם במשך שלושה ימים. לא היה לחם ולא היה מזון. שאלו אותו: מה עשיתם? השיב רבי נחום: "אכלנו רשב"א".
נו… הרי אנחנו יודעים שבימינו יושב לו בחור בבית המדרש, ואחרי סדר שלם הוא אומר שהוא לא יכול היה ללמוד כל כך, כי אחד המזגנים בבית המדרש מקולקל והיה לו קצת חם. הווילון קצת קרוע והשמש מפריעה לו להתרכז…
אז ללמוד בכאלו תנאים מחרידים אפשר? זה הגיוני בכלל?
ומה האמת? האמת היא שלא היתה בדורות האחרונים ואולי גם לפני כן, קבוצה כזאת של ישיבה אחת, שבה למדו בסך הכל כ-350 בחורים, ומשם יצאו עשרות רבות של גאוני עולם. חוץ מרבי ראובן פיין ורבי נחום פרצוביץ, יצאו משם גם רבי אבא ברמן, רבי לייב מאלין, רבי מיכל פיינשטיין ועוד רבים מגדולי התורה בדור שלאחר מכן, היו בוגרי אותה ישיבה שבה לכאורה לא היו בכלל תנאים המאפשרים לימוד.
**
ונספר עוד, פעם הגיעה לשולחנו של רבינו הגרש"ז אוירבך זצ"ל שאלה חמורה מאוד, אודות גט שניתן כמה עשרות שנים קודם לכן, ועתה התעוררה שאלה על כשרותו, דבר שהיה משפיע על כשרותה של משפחה שלמה בישראל, שמתנה למעלה מ-50 נפשות.
מרן הגרש"ז חיפש דרך להכשיר את הגט, ושלח מישהו למרן הגרי"ש אלישיב, כדי שיציג בפניו את השאלה החמורה והסבוכה.
כשהוצגה השאלה בפני מרן הגרי"ש, הוא יצא מבית המדרש 'אוהל שרה' הסמוך לביתו, ובעודו יורד בגרם המדרגות הוא מצא מקור מבוסס להכשיר את הגט, ואף הוסיף וחיזק את דבריו בראיות. עד שהוא סיים לרדת את המדרגות כבר פרס הגרי"ש אלישיב מסכת שלימה בעניין, והשואל שב מיד למשלחו, הגרש"ז אוירבך, שאכן ירד לעומק הדברים והתיר את אותה משפחה בלי שום פקפוק.
אמר רבינו הגרש"ז על רבינו הגרי"ש, שגם אם הוא היה בדורו של מרנא החתם סופר זיע"א, גם אז הוא היה בגדר 'חידוש' בפסקי ההלכה המופלאים שלו.
וכמו שאמרנו, מי שלא למד כראוי את פרשת קורח, בוודאי יחשוב שמרן הגרי"ש גדל בתנאים מקסימליים כדי לצמוח גדול בתורה וכך הגיע לכזה מצב.
אבל האמת היא, שהוא נולד להורים שציפו לו 17 שנה, ובהתאם לכך גם שמרו עליו מכל משמר, ולא הרשו להתאמץ. היה לו מום לבבי מולד שבגללו היה לו קשה לאכול, והוא היה חלוש ורזה. הוא כל חייו אכל מעט מאוד, והדופק שלו היה חלש, בנותיו היו יושבות ומודדות לו את הדופק, עוד בהיותו בגיל שלושים הן שמעו מהרופאים שלא נראה שאביהם יכניס אותן לחופה, זה עוד תנאי שלא היה אמור לתת לו ריכוז מיוחד בלימוד, והחלק השלישי, אולי הגרוע מכל, שהיה ביישן נוראי, הוא לא היה מסוגל ללמוד עם ילדים בחיידר, היתה לו בושה להרים עיניו לילד אחר, ולבטח לא היה מסוגל לפתוח את פיו בפני אחרים, זה גרם שהוא לא למד לא בחיידר ולא בישיבה, אביו לימד אותו, ולימים אמר שאביו לימדו גמ' ורש"י, ואת השאר אביי ורבא לימדו אותו…
כך ישב לו הרב אלישיב 80 שנה בבדידות, תנאי החושך שלו, הם שהצמיחו לנו את הרב אלישיב, לא היה לו זמן לאכול, הוא פשוט לא בזבז את זמנו לאכילה, הוא לא עמד לפטפט פטפוטי סרק עם חבריו, הביישנות עזרה לו לגדול באותה בדידות, ללמוד, ללמוד וללמוד!…
כי כל אחד מחזיק בידו את הפוטנציאל ואת הכלים הנדרשים, כדי לצמוח לאדם גדול. כל אחד ואחד יכול, מהמקום שבו הוא נמצא, להגיע לקרבת האלוקים הגדולה ביותר.
"רב לכם בני לוי" – יש לכם כל כך הרבה. יש לכם כל מה שאתם צריכים כדי לגדול ולצמוח. אל תבקשו את מה שאין בידיכם! קחו את הכלים שניתנו לכם, ואיתם תעלו במעלות התורה והיראה!