בית המדרש צר היה מלהכיל את החסידים, שהצטופפו במעמד סעודת הפרידה מרבם. העיניים נתונות לכל תנועה, האוזניים כרויות לכל הגה היוצא מפי הרבי. היה זה לעת זקנותו של זקני הקדוש כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אהרן זי"ע, כאשר גופו נחלש, ובעצת הרופאים עמד לצאת להינפש בהרי שוויץ להחליף כח. אך טרם קיים זקני את 'וקווי ה' יחליפו כח, קיימו החסידים את ה'קשה עלינו פרידתו', ולכן עשו סעודה קטנה קודם יציאתו מן הארץ.
באותה סעודה האריך זקני בדברי תורה בעניין אמונה וביטחון, שהוא חובת האדם בכל מקום, בכל רגע, ובכל שעה, בתוך דבריו התלהב ואמר: "'רבות מחשבות בלב איש' אך רק 'ועצת ה' היא תקום', פירוש – האדם הקטן עומד כאן עלי אדמות ומחשב לעצמו את סדר יומו, הוא חושב: למקום פלוני אלך או למקום פלוני אסע, אך רגליו מוליכות אותו למקום אחר לגמרי, למקום אותו תכנן עבורו מסבב כל הסיבות בורא כל עולמים, 'א מענטש וייסט נישט קיינמאל ווי ער גייט' – האדם אינו יודע לאן הוא הולך, אלא ה' יתווה לו דרכו". דברים אלו שנאמרו בלהב אש השתלבו היטב בדברי תורתו, ללא תשומת לב למה שהולך להתרחש בשעות הקרובות שלאחר מכן…
מופלג היה זקני בשמירת עיניו במסירות נפש ממש, משכך חשש מאוד מהמראות הנוראות הנראות בשדה התעופה, על כן נסע ברכב פרטי עם משמש אחד היישר אל כבש המטוס, בעוד ששאר הפמליה סידרו את העניינים בדרך המקובלת, והלכו רגלית למטוס שיביא אותם בס"ד לשוויץ.
הפמליה הכבודה עשתה את דרכה אל תוך המטוס, וחיפשה בה את האדמו"ר ומשמשו, שאמורים היו להיות כבר לפניהם כאן. חיפשו וחיפשו ולא מצאו. קשר טלפוני עדיין לא היה נפוץ, ומשכך המה ראו כן תמהו, וחשש קל התגנב לליבם: מי יודע מה עם הרבי. ויהי לפלא. הם קיוו כי עד ההמראה יסתדר הכל על הצד היותר טוב.
בינתיים צעדו גם הרבי ומשמשו על כבש המטוס, אך מטוס אחר… אודות לטעות של נהג הרכב שהתבלבל בין הניירות והביאם בטעות למטוס אחר… כשעלו היה זה כבר לקראת סגירת הדלתות, ותיכף הושיבו אותם אחר כבוד על מקומם, בעוד סבורים הם כי וודאי יתר הפמליה יושבים מאחור, ובהזדמנות הראשונה כשיתאפשר יפגשו. כך מצאו את עצמם מתעלים בגבהי מרומים…
לאחר ההמראה, כשהגבאי החל מחפש אחרי יתר הפמליה, גילה שאינם והבין שמשהו אינו כשורה. ואכן אחרי בירור קצר התגלה הטעות המצערת, כי המטוס עליהם ישובים עושה את דרכו להולנד…
גם במטוס השני בדרכו לשווייץ החלה מהומה. כשהפמליה הרעישה עולמות שהרבי איננו… אך אדהכי והכי התבררה להם הטעות, והחלו במסע חובק זרועות עולם לסידור העניינים כשורה. היחיד בין הקבוצות שישב במקומו ברוגע ובשלווה, היה זקיני זי"ע, שקיבל את המעשה בשמחה רבה ובאנפין נהירין עילאין, ואף הוסיף למשמשו על אף הקושי והטרחה: "הלא אמרתי בדברי הפרידה 'שאין האדם יודע להיכן הוא הולך', ובוודאי לא לריק עושה אני עתה את דרכי להולנד"…
צוות המטוס שהתוודע לתקרית הלא-נעימה, סידרו שלאלתר בהגיעם להולנד תמתין להם טיסה לשוויץ, ללא צורך המתנה כלל על אדמת ניכר. הטייס ניגש אל זקני כמתנצל, והודיעו כי סדרו המה את הכל שלא יצטרך כלל לפסוע על אדמת הולנד.
אך להפתעתם, זקני שקיבל הכל ברוח אחרת כאמור, סירב והתעקש והודיעו נחרצות, כי בשום פנים לא יעלה על המטוס לשוויץ, לפני שיתעכב קמעא על אדמת הולנד, ולו לדקות ספורות, ויהי מה! רק אז יסכים לעלות למטוס…
בהגיעם למחוז חפצם אכן ירד זקני לארץ הולנד, התיישב על כיסא וביקש לברך על כוס מים. כשהוגשה לפניו החל מתעמק במחשבותיו, ופצח בקול רם ובכוונה אדירה בברכת 'שהכל נהיה בדברו', לגם מהמים בירך ברכה אחרונה, ורק אז קם בשמחה והואיל בטובו לעלות על המטוס בדרך שווייצה.
תוך כדי שחוזר שוב ושוב על דברותיו אכן כך: "'א מענטש וייסט נישט קיינמאל ווי ער גייט'. אין מקרה בעולם כלל, פעל ועשה המסבב כל הסיבות בהשגחה פרטית, שאגיע למקום זה בכדי שאזכה לברך ולקדש שם שמים גם בארץ הזאת" [כאשר זקני הקדוש האריך לדבר ולבאר בעניין ניצוצין הקדושים הפזורים בכל מקום, שלכן מביא ה' את האדם למקום ההוא דייקא].
ובעניין זה ידוע מה שסח הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא זי"ע ואמר: "יתכן שאדם נוסע לעיר לעמבערג לצורך עסקיו, וסבור הוא שעסקיו הם העיקר, אך אינו מודע כלל שהשי"ת סיבב את כל נסיעתו ללעמבערג, בכדי שיברך יהודי במקום ההוא ברכת 'שהכל נהיה בדברו' על כוס מים" (נר ישראל ב, אות קנה). ועוד מובא בשמו הקדוש: כי כל מה שצריך האדם לנדוד ממקום למקום, הוא לתיקון חטאו של קין בעולם, שעליו גזר אומר "נא ונד תהיה בארץ".
בכל מקום אזכיר את שמי וברכתיך
רבות קורה שהאדם מחשב דרכיו, אך רצון הבורא מביאו למקום אחר ומדריכו בדרך ילך. עמקו מחשבותינו מלדעת ולהבין את השליחות שהוטלה עלינו במקום זה, אך אין שום מקרה בעולם כלל, ולכל דבר יש תכלית וסיבה מעבר לנראה לעיני בשר. אין אדם טועה כלל – אלא הכל מושגח בהשגחה פרטית.
לכן עבודת האדם להיזהר טפי בברכות בעת נסיעותיו והליכותיו, שהרי וודאי לא דבר ריק הוא נסיעתו למקום ההוא דייקא. "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – למען מלכות שמו – לעשות שם ברכה בכוונה, ולקדש שם בזה מלכות שם שמים, הלוא: "שהכל נהיה בדברו" – גם נסיעתו למקום ההוא.
ואיתא במדרש אגדה בפרשתן: 'לך לך' בגימטריה מאה, ע"כ. ויש לפרש הכוונה שמאה אלו ירמזון למאה ברכות שבכל יום, שציווהו הקב"ה: לך-לך ועשה בכל מקום ברכות, וכהמשך המקרא 'והיה ברכה'.
ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ
עניין נוסף מובא בספה"ק, במה שלפעמים מגיע האדם למקום שאינו כפי רצונו ומחשבתו, אינו כי אם לטובת המקום ההוא, אלא בראש ובראשונה לטובתו לו לעצמו.
איתא ב'קדושת לוי' (בפרשתן ד"ה עוד יבואר) שזוהו שאמר ה' לאברהם לך – לך, היינו שבכל מקום שאתה הולך הוא לך – בשבילך, לטובת נשמתך. וכדברי חז"ל ברש"י: להנאתך ולטובתך. 'כי זה כלל גדול, כי לכל מקום שהאדם הולך הוא לשורש טובת נשמתו', ע"כ. (עי"ע במאור עינים פר' ויקהל בשם הבעש"ט עה"פ 'מה' מצעדי גבר כוננו'). ולכן ציווה לאברהם "קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה". עצם ההליכה בארץ יש בה טובה לך לנשמתך.
וכה כתב בקדשו מרנא ה'בן איש חי' (בפרשתן בעוד יוסף חי): איש קדוש כאברהם אבינו ע"ה, אשר ציווהו השי"ת לנסוע מעירו לארץ כנען, בוודאי היתה נסיעה זו לטובת נשמתו. וזהו דכתיב "לך" – היינו לטובתך ולטובת נשמתך. נמצא מסתובב לו האדם עלי אדמות, מהלך ומטלטל ממקום למקום ומעיר לעיר, הכל בהשגחה פרטית מאת השי"ת לטובתו, לקבץ נדחיו המפוזרים והמגולגלים בדומם וצומח וחי, עכת"ד.
הדברים מבהילים, ומשנים תפיסת מחשבה. מסתובב לו אדם קטן 'א קליין מענטשל' עלי אדמות בעולם העשייה, נוסע מהכא להתם ומיטלטל מהתם להכא, ברור לו כי הדבר נעשה לצרכי פרנסה לצרכי בריאות או כדומה, אך לא מיניה ולא מקצתיה, אדרבה, כל הסיבות והנתיבות האלו, הם רק בכדי להביאו למקומות אלו, שיהא מוכרח על ידי צרכיו לבוא הנה.
'סימן' אתה
סיבב הקב"ה שבנסיעותיי הרבות בענייני כשרות, מגיע אני לכל קצווי תבל, וביניהם מקומות נידחים שדמות יהודי בכלל – וחרדי בפרט – לא נראו שם… וודאי לא עם זקן אהרן, פאות וציציות רחבות משתלשלות מכל צד, כובע ביום חול, שטריימל וקפוטה ביום השבת…
מטבע הדברים תופס צורת לבושי תשומת לב רבה בכל מקום. ולאו דווקא אצל גויי הארץ אשר פורצים בפרצי צחוק, כי אם, בעיקר ובדווקא, אצל אחינו הרחוקים אשר יפטירו בשפה, יניעו ראש, תמהים ושואלים בינם לבין עצמם בקול גדול: 'מה, גם כאן הגיעו המה, אי אפשר להיפטר מהם, לאן שבורחים המה אחרינו, הישמע כדבר הזה, מה יהיה הסוף, עד מתי ירדפו אותנו על לא עוול בכפינו'… והמהדרים מוסיפים גם להכות על חטא שלנו, 'איזה 'חילול ה", איזו קיצוניות – ללכת ככה בין הגויים בלבוש פרימיטיבי, פאות וכיפה גדולה, ירחם הבורא, ביזיון הקודש…'.
אך דעו נא רבותיי והסכיתו. לא יאומן כי יסופר – דווקא אלו הסולדים מהמראה החיצוני – לבוש היהודי – כמטחווי קשת, הם אלו שבסופו של דבר ירדפו אחרי בכדי לשמוע דבר חיזוק, ללמוד את דבר ה', ולקיים.
די בסעודת שבת אחת אי שם בקצווי תבל, בערבות סין, הודו או תאילנד, בכדי לפתוח הלבבות להשכיח את המצוקות ולהזניח השטויות, היופי היהודי ופנימיות הלב מתגלים במלוא ההוד וההדר – זוהר נשמות ישראל בתפארתן. ובדרך כלל נותרים המה מסומרים על מקומם עד לאור הבוקר, צמאים לשמוע עוד… "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". הרפש והתיעוב שהדביקו המה בעבר, לכל יהודי הדבוק בתורה, כעשן כלה וכענן פורח…
וכאן המקום לציין, שרוב פגישותיי עם אותן נשמות טועות, הוא כתוצאה ופועל יוצא של עיכובים שונים, שנקלעתי במקומות נידחים שלא מרצוני, אך מסבב כל הסיבות עשה, עושה ויעשה לכל המעשים, בכדי להביא אותי לשם גם אם לא שיערתי את הדברים מראש, ולו רק בכדי לתת איזו מילה טובה, דבר חיזוק, ווארט ודבר תורה לאיזה יהודי במקום הנידח ביותר. ורבים הושבו מעוון בגין פגישות אקראיות כאלו.
היה זה באחד מביקורי במדינה כל שהיא בעולם. יושב אני במבוא מלון בשיחה תורנית ערה, עם אחד מהפוסקים הגדולים שליט"א. עסקנו באיזה דיון הלכתי בענייני כשרות, מתוך ריתחא דאורייתא. בסמיכות אלינו ישבה קבוצת יהודים רחוקים מדת ודין ה"י שעקבו אחרינו. תוך כדי שיחה חפצתי לשתות מים, ועל כן חבשתי את כובעי העליון וברכתי. עוד טרם הספקתי ללגום לגימה כלשהי, ולאלתר 'התנפל עלי' ראש הקבוצה בפילפול למדני: "ממה נפשך", טען. "אם הכיפה אינה מספיק לך – למה אתה חובש אותה, ואם די בכיפה למה אתה חובש כובע? איזו מין הנהגה זו?". השבתי לו כי אין הכובע מעיקרי ההלכה, אך אני לכשעצמי נוהג בזה מידת חסידות, לברך את ה' כשגם הכובע לראשי, לתוספת יראת שמים ועול מלכות.
אך הדברים לא פעלו היטב והלה פער את פיו לצעוק: "שטויות. מה ייתן לך ומה יוסיף לך הכובע… מספיק להיות יהודי בלב", ועוד מיני דברי הבל וריק.
עברה תקופה והנה אני שוב באותו מקום, ולהפתעתי אין גבול. אני רואה מולי את אותו ראש הכופרים דאז ניצב לקראתי בעוז ובגאווה, אך פנים חדשות באו לכאן: את ראשו מכסה כיפה, ולא סתם כיפת הירדן כל-שהיא, אלא כיפה גדולה כשיעור 'חזון איש'! כראותו אותי רץ לעברי, סובבני וחיבקני ולא יכול לכלוא את התרגשותו. כשנרגע אמר לי: "כמה שאני אוהב אותך! אינך יודע מה חוללת בקרבי! מאז פגישתנו האחרונה לא מצאתי מנוח לנפשי! ראיתי כמה דבוק הנך בהנהגתך, ואמרתי לעצמי: לא ייתכן שדבר ריק הוא. ומשכך התחלתי לעקוב אחר היהדות, להתעניין לנבור ולחפש, עד שנדלק גם אצלי אותו ניצוץ יהודי, אשר חבוי היה בקרבי, והנה גם אני כמוך היום, איני מתבייש כלל עם הכיפה והיא גם מדבקת, כמה כבר 'נדבקו' ממני והולכים עם כיפה כמוני, בגאווה בלבוש היהודי"…
ועוד כיוצא בזה, באחת הטיסות התמזל מזלו של שכני לספסל – יהודי רחוק מאוד, בעל פרסים גדולים בינלאומיים – לשבת לידי… כשאינו מפסיק לרטון על מר גורלו, שמכל הנוסעים האחרים עליו לשבת דווקא לידי… התברר שבאותה טיסה חישב לברוח לאדמת ניכר, ללא עול תורה ומצוות, לחפש שם את האושר… והנה כבר מבראשית תחילת דרכו – הכל מתחיל לצלוע כשמוצא את עצמו יושב לידי…
אך, סוף מעשה, כיום הינו שומר תורה ומצוות בהידור ובחומרה יתירה. התחתן והקים בית נאמן בישראל, לשם ולתפארת. מזמינים אותו מכל העולם להרצאות, אך, החשוב מכל אצלו, זה הקביעות עיתים לתורה עם חברותות קבועות לפחות חמש שעות ביום!
מעשיות אלו ועוד רבות כנגדן, שכיחות בנסיעותיי, אמנם אין בהם בכדי להתפאר, אך יש בם כדי המחשה, שלכל נסיעה יש סיבה אחרת כנגדה, ולו לא נשלחתי לשם אלא עבור זאת, דייני ויהיה זה שכרי.
זהו שאמר דוד המלך "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", חשבתי למקום פלוני אלך, למקום פלוני אלך, ולבסוף "ואשיבה רגלי על עדותיך", תמיד ראיתי שה' סיבב אותי למקום ההוא דייקא, בכדי להחזיר עוד יהודי "אל עדותיך".
וזהו מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה מח ז) שאמר הקב"ה לאברהם: 'אתה סימן לבניך', היינו שהעמיד ה' את אברהם כסימן לבניו, שיכירו וידעו כל הדורות היאך נראה עובד ה' 'מען זאל זען ויי אזוי זעט אויס אן ערליכער יוד'.