לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (יב, א)
קשה, הרי כשאדם יוצא – תחילה הוא יוצא מבית אביו, אחר כך מעיר מולדתו, ולבסוף אף מארצו ואם כן סדר היציאה היה צריך להיות כתוב בדיוק להיפך: "לך לך מבית אביך, ממולדתך, ומארצך"?
רבי לייב חסמן זצ"ל מבאר, שבסדר הזה טמון רמז לדרך בה על האדם לצעוד בעבודת ה':
הנה כאשר אדם עומד מול נסיון – דרכו של היצר הרע היא להגדיל בעיני האדם את הקושי שבניסיון. הוא מנסה לשכנע אותו עד כמה קשה הוא הניסיון, וכי אין לו את הכוחות הדרושים כדי לעמוד בו, בהיותו כה גדול וקשה.
הדרך להתמודד מול היצר הרע, היא להקטין את הניסיון. לחשוב על החלקים הקלים יותר שיש בו, לבצע אותם, וכך, שלב אחרי שלב, לבצע את כל המשימה.
את ה"שיטה" הזאת של יצר הרע ראינו כבר בפרשת בראשית: הנחש הקדמוני, הס"מ הרשע, אומר לחוה (בראשית ג, א): "אף אם אמר אלקים אל תאכלו מכל עץ הגן" – הוא מגדיל את הניסיון: אלוקים אמר שאסור לאכול מכל עץ הגן"! קשה מאוד, הכל אסור! איך אומרים היום? "לדתיים – אסור הכל"..
ומהי הדרך להתמודד נגדו?
להקטין את הנסיון! לומר לו: אדרבה, הכל מותר! אלקים התיר לאכול מכל עצי הגן! ברוך ה' יש שפע של עצים שמותר לאכול מפרותיהם. האיסור הוא שלא לאכול מעץ אחד או שניים, וזה לא כל כך קשה לקיום. לא חסרים עצי פרי המותרים באכילה.
ככל שהאדם מקטין את הנסיון כן יקל לו לעמוד בו בהצלחה.
הסטייפלר זצ"ל סיפר על עצמו, כי בהיותו בצבא הרוסי היה עליו לעבוד בשמירה בליל שבת. המשמרת שלו היתה בין השעות שתים עשרה עד שתיים בלילה. הקור בחוץ היה נוראי. לחיילים היה מעיל פרווה מיוחד שבלעדיו היה אפשר לקפוא למוות. הסדר היה שכל חייל שמסיים את השמרת – מעביר את המעיל לחייל שבא אחריו.
והנה, החייל ששמר במשמרת הקודמת הלך שתי דקות לפני הזמן והוא תלה את מעיל הפרווה על עץ סמוך. כשהסטייפלר הגיע הוא מצא את המעיל תלוי, והלא יש איסור מדרבנן להוריד אותו מעל גבי העץ!
אמר הסטייפלר לעצמו: "אין כאן כל שאלה! בוודאי מותר להוריד את המעיל מעל העץ! הרי זה ממש ענין של 'פיקוח נפש' לעמוד שעתיים בקור הרוסי הזה! אפשר, חלילה לקפוא למוות! מותר להוריד את המעיל מהעץ"!
"אבל" – המשיך הסטייפלר – "חמש דקות אפשר לעמוד בלי מעיל. אפשר לסבול את הקור במשך זמן כה קצר… אוריד אותו, אפוא, מהעץ בעוד חמש דקות"…
לאחר חמש דקות אמר הסטייפלר לעצמו: "בוודאי מותר להוריד את המעיל. פיקוח נפש, אבל אני רואה שאני יכול להחזיק מעמד עוד חמש דקות. אמתין, אפוא, עוד חמש דקות ואז אוריד אותו"…
כך עברו להן כל השעתיים והמעיל נותר על העץ!
יצר הרע "מגדיל" את הנסיון: "תראה איזה קור. אפשר לקפוא למוות. שעתיים זה המון זמן. מאה ועשרים דקות בלתי אפשרי"… הסטייפלר "הקטין" את הנסיון: "מדובר בסך הכל על חמש דקות. לא על מאה ועשרים דקות זה לא כל כך קשה. מיד בתום החמש דקות אוריד את המעיל". בצורה שכזאת אפשר לעמוד בנסיון בהצלחה.
אדם שואף לסיים את הש"ס. אומר לו היצר הרע: "נו באמת? אתה תסיים ש"ס? הרי יש בש"ס אלפי דפים! הרי יש בש"ס מסכתות קשות מאוד! הזמן שלך מאוד לחוץ! עוד מאה שנה לא תגמור אפילו חצי מהש"ס"! היצר הרע "מגדיל את הניסיון. מקשה אותו.
ומה השיטה נגדו? "מי מדבר כרגע על ש"ס שלם. מדובר כרגע על מסכת אחת, שאותה כבר למדתי כמה פעמים. לסיים רק מסכת אחת זה לא כל כך קשה"… וכך להמשיך מסכת ועוד מסכת. ובסיעתא דשמיא כמו שחמש דקות ועוד חמש דקות הפכו לשעתיים, כך מסכת ועוד מסכת תהפוכנה לש"ס שלם.
כעת נחזור לאברהם אבינו. הקדוש ברוך הוא העמיד אותו בנסיון "לך לך. הדבר הקשה ביותר לאדם הוא לעזוב את בית אביו. זוהי הסביבה הקרובה אליו ביותר, אותה הוא אוהב במיוחד, ואליה הוא קשור בכל נפשו.
השלב השני בהגדרת הקושי הוא לעזוב את עירו, מולדתו, אשר גם אליה נקשרת נפשו בעבותות של אהבה. כך הוא טבעו של אדם: הוא אוהב את עיר מולדתו! אם כי לא בדרגה כה גבוהה כמו שאוהב הוא את בית אביו.
הקל ביותר הוא לעזוב את ארצו. לא שאין בזה קושי אבל הוא פחות מהקושי שבעזיבת עיר מולדתו ובית אביו.
אברהם אבינו, כדי להצליח לעמוד בנסיון של "לך לך" בחר להתייחס לנסיון מהקל אל הכבד: אם הוא היה חושב בראשונה על הצורך שבעזיבת "בית אביו" – היה קשה לו יותר להצליח, שכן עזיבת בית האבא היא הקשה ביותר.
כדי "להקטין את הנסיון בחר אברהם אבינו להתייחס קודם כל אל "לך לך מארצך" שהוא הדבר הקל ביותר. משהרגיש כי התגבר על הקושי הזה עבר לשלב הבא: "וממולדתך" ורק לבסוף כשהרגיש כי הצליח להתגבר גם עליו עבר לשלב הקשה ביותר "ומבית אביך".
אברהם אבינו לימד אותנו את הדרך הנכונה בעבודת השם ובניסיונות החיים. "להקטין" את הניסיונות! "תפסת מרובה – לא תפסת"! מי שמתחיל ב"גדול" – עלול להכשל.
*
את המעשה הבא סיפר לי רבי נסים קרליץ זצוק"ל
פעם הוא הגיע לביתו של ה"חזון איש" בגבעת רוקח, וה"חזון איש" אמר לו שהוא רוצה לבקר את גיסו, רבי נחום מאיר ואת אחותו המתגוררים ברחוב רבי יהודה הלוי – מרחק הליכה ניכר מביתו.
ה"חזון איש" היה חלש, לא היה לו כח, אבל הוא רוצה ללכת. וזה לוקח "א יאר מיט מיטוואך [זמן ממושך שקשה לראות את קצהו].
הוא התחיל ללכת. אין לו כח והוא מטפס. אחרי כמה פסיעות התעייף והתיישב לנוח. אז בני ברק לא היתה כמו היום, היא היתה כמו כפר גדול, הכל היה מלא באבנים ובבולי עץ. הוא התיישב על בול עץ בדרך.
אחר כך התרומם והלך עוד כמה פסיעות. התעייף והתיישב עוד פעם. כך עשה שוב ושוב, עד שלבסוף הגיעו למחוז חפצם.
פנה ה"חזון איש" לרבי נסים זצוק"ל ואמר לו: "אתה רואה. אם הולכים – בסוף מגיעים! אם לא הייתי הולך – עשרים שנה הייתי יושב בבית ולא מגיע. אבל כשהתחלתי ללכת, אמנם הליכתי איטית עם מנוחות באמצע, אבל בסוף הגעתי! צריך רק להתחיל ללכת!"
כך הוא גם ברוחניות. אם מתקדמים – ולו במעט – בסוף מגיעים. גם אם אינך יכול להתקדם הרבה – תתקדם מעט, צעד אחד, בסוף תגיע.
פעם היה ה"חזון איש" חולה והרופאים אסרו עליו לדבר. במשך ששה שבועות שכב ולא דיבר אף מילה. אחרי ששה שבועות היה יכול להתחיל לדבר, אז הוא אמר חידוש קטן בהלכות שבת. שלוש מילים ולא יותר, ובן ביתו רשם אותו. למחרת אמר לו לכתוב עוד כמה מילים, וכך במשך כמה ימים, עד שבסופו של דבר יצא סימן שלם ב"חזון איש".
א געוואלדיגער לימוד: כמה שאדם יכול – עליו לעשות, לאט לאט, ו"קובץ על יד ירבה". כמה מילים ועוד כמה מילים, מצטרפות בסוף לסימן שלם.
*******
לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה… (י"ב, א)
כתב רש"י "לך לך – להנאתך ולטובתך! ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם".
ממשיך רש"י וכותב: "'ואעשך לגוי גדול' – לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלוש ברכות הללו, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם".
ידועה השאלה: אם אברהם אבינו קיבל כל כך הרבה הבטחות מהקב"ה, על הבנים, על הממון ועל השם, מהו, אפוא, הנסיון הגדול שיש ב"לך לך", בהיותו נמנה בין עשרת הנסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו? מה קשה לעזוב את הבית אם בבית הזה לא יהיו לך ילדים ושם, בארץ "אשר אראך", תזכה לילדים? ובנוסף לכך תזכה שם גם לממון ולשם?
כדי לבאר את עומק הנסיון מקדים ה"אור החיים" הקדוש ושואל:
הפסוק מתחיל: "ויאמר ה' אל אברם לך לך" – לשון אמירה, וממשיך "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" – לשון דיבור. לכאורה היה לו לפסוק לסיים מעין הפתיחה: "וילך אברם כאשר אמר אליו ה'"?
אלא, אומר ה"אור החיים" הקדוש, זה גופא היה הניסיון בפניו עמד אברהם אבינו: הוא נבחן לשם מה הוא הולך. אם מטרת הליכתו היא אך ורק כדי לקיים את ציווי ה', או שבהליכתו התערבו גם שיקולים והנאות אישיות: לזכות לבנים, לממון ולשם.
הקב"ה אמר לאברהם אבינו "לך לך". אמירה היא לשון רכה: כדאי לך ללכת! ההליכה היא להנאתך ולטובתך, שם תזכה להפוך ולהיות לגוי גדול! כאן אין אתה זוכה לבנים.
אבל אברהם הלך "כאשר דבר אליו ה'"! התורה מעידה, בשינוי הלשון, כי אברהם אבינו לא הלך "כאשר אמר אליו ה'". הוא לא הלך בגלל כל ההבטחות הטובות שה' יתברך הבטיח לו! הוא הלך "כאשר דיבר" אליו ה' – אך ורק מפני שכך היה ציווי ה' אליו.
אצל אברהם אבינו, לקיים את רצון ה' זה והדבר החשוב ביותר, עדיף מכל ההבטחות הטובות שיש בעולם.
אברהם אבינו עמד בנסיון בכך שגילה כי "במצוותיו חפץ מאד" (תהילים קיב, א) – "במצוותיו ולא בשכר מצוותיו" וכפי שדרשה הגמרא (עבודה זרה יט ע"א).
מורי ורבותי! הדברים האלו נוגעים אלינו:
חז"ל (בראשית רבה ו, ט) אומרים, כי ספר בראשית, המספר על תולדות חייהם של אבותינו הקדושים, נקרא "ספר הישר": "'הלא היא כתובה על ספר הישר' – מאי 'ספר הישר'? ספר אברהם יצחק ויעקב, ואמאי קרי ליה ספר הישר? דכתיב: 'תמות נפשי מות ישרים'".
אבותינו הקדושים היו ישרים. שומה עלינו ללמוד מהם מעשיהם – צריכים לשמש לנו למורה דרך וכמו שאמרו חז"ל: "מעשה אבות – סימן לבנים", וכן אמרו (תנא דבי אליהו פרק כה): "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".
עלינו ללמוד מאברהם אבינו לשאוף לקיים את מצוות ה', כי כך ציוה ה' – "במצוותיו חפץ מאד". להרגיש כי הדבר הטוב ביותר שיכול להיות לנו הוא, לעשות את רצון ה'.
חמישים רובל עבור ציצית
ראיתי געוואלידגע מעשה שסיפר אחד המקובלים, על רב עיר שהיה בזמנו, שיצא אל מחוץ לעיר על מנת להתבודד ולעסוק בעניינים גבוהים שהשקט והצנעה יפים להם.
והנה באחד הימים הסתבכה אחת מציציותיו באבן ונקרעה. מיהר הרב להוריד את הציצית כדי שלא ילך עם בגד בעל ארבע כנפות ללא ציצית.
כעת היה עליו להשיג בגד חדש, בעל ארבע כנפות, לקיים בו מצות ציצית. מיהר לחפש בית שיש מזוזה בפתחו, דפק על דלתו, וביקש מבעל הבית ציצית.
בעל הבית לא זיהה שהאיש העומד לפניו הוא רב העיר, סבר שמדובר בבריה משונה, ואמר לו: "אם רצונך בציצית תן לי חמש קופיקות"…
– "בסדר גמור! מיד אתן לך" – אמר לו הרב – "אנא! רק תמהר ותביא לי את הציצית".
הלה ראה שהאיש בכלל לא מתווכח ואמר: "סליחה, טעיתי! עשר קופיקות"…
– מקובל עלי! אנא! רוץ כבר והבא את הציצית"…
מרגע לרגע המחיר עלה… עשרים קופיקות. חצי רובל. רובל.
משהיה בעל הבית בטוח כי אפשר "לעשות צחוק" מהאיש שלפניו, נקב בסכום של חמישים רובל!
גם למחיר הזה קיבל את הסכמת האיש, אלא שהאיש הוסיף ואמר:
"אמנם אין לי כאן חמישים רובל, וגם בבית אין לי את הסכום הזה, אבל אל דאגה! עד אחרי שבת אעביר לידך את מלוא הסכום".
במוצאי שבת הכריז הגבאי בבית הכנסת: "דירת הרב עומדת למכירה"!
כל הקהל התעניין לסיבת הדבר, והתברר כי הרב חייב חמישים רובל לאיש פלוני, מתושבי הכפר הסמוך.
באהבתם הגדולה לרבם, הלכה משלחת לאותו פלוני לברר במה מדובר. אז התבררה לו האמת המרה: הוא "עשה צחוק" מרב העיר, בכבודו ובעצמו…
הוא מיהר לבוא לבית הרב, נפל לרגליו, בכה והתחנן: "אנא, כבוד הרב! סלח לי. לא העליתי על דעתי כי האורח המשונה שדפק על דלת ביתי היה כבודו! וכעת משנודע לי הדבר, הנני מבקש את מחילתך ואף אני מוחל, כמובן, במחילה גמורה על הכסף. גם שלוש קופיקות – מחירו האמיתי של הבגד – לא אקח"!
השיב הרב כנגדו ואמר: "אני התחייבתי חמישים רובל – לא יעלה על הדעת שלא אעמוד בהתחייבותי! מצות ציצית יקרה מאוד בעיני ואני הייתי מוכן, בלב שלם לחלוטין ובשמחה גדולה, לשלם בעבורה חמישים רובל. אל תדאג! אני כבר אסתדר ואשיג את הכסף".
– "רב'ה! וכי כן יעלה על הדעת לקחת חמישים רובל על דבר שמחירו שלוש קופיקות? הלא ברור לכל כי לא התכוונתי ברצינות, וכל כוונתי היתה רק "לעשות צחוק"?
– אינני יודע מה התכוונת, ומה לא התכוונת, התקיימה בינינו עסקה בסך חמישים רובל. עליך לקבל מידי את מלוא הסכום".
– אפילו קופיקה אחת לא אקח מהרב! היות ועשיתי דבר כה נורא – אינני לוקח כלום, ויהי רצון שתהא מחילה זו כפרה לחטאי הנורא.
– "הלא תבין", התעקש הרב, "יש ושלחן ערוך, הלכה פסוקה, ואני פוסק בצורה הברורה ביותר: מצות ציצית יקרה וחשובה לי. אני משלם עליה את חמישים הרובל עליהם התחייבתי בלב שלם! מה שחשבת בלבך – לא מעלה ולא מוריד, ואין בכוחו לשנות את ההלכה הפסוקה".
ראש הקהילה, שעמד מן הצד והאזין לויכוח, החליט להתערב. פנה לרב ואמר: "יראה כבודו את הצער ועגמת הנפש שיש לאיש. אנא! רחם עליו, ותגיעו לפשרה המוסכמת על דעת שני הצדדים"…
השניים הדיינו לכאן ולכן, ולבסוף הוחלט על תשלום בסך חמישה רובלים, שהוסכם על דעת שניהם.
סיפור זה ממחיש עד כמה "תולדותיהם של צדיקים – מצוות ומעשים טובים". אם למישהו אין ילדים – בוודאי הוא מוכן לשלם חמישים רובל על ילד… כך, בדיוק, מתייחסים הצדיקים אל המצוות!
(מתוך הספר 'יחי ראובן')
3/211
