ת. גרין
ערב שבת שעברה, שבת אחרונה של חופש ושבת מלאת אורחים. התארגנתי מראש ונערכתי אפילו טוב משאני מכירה את עצמי. ברביעי אפיתי את החלות (לבן וכוסמין), בחמישי בערב כבר קיפלתי מפיות על שולחן ערוך ובשישי בבוקר כבר לא היו כלים בכיור. שבת מתוך שלווה, כמו שאני אוהבת וכמעט ולא מצליחה ליישם…
בעלי והילדים יצאו לבריכה אחרונה של החופש ואני נשארתי למנוחת יום שישי וסידורים אחרונים לקראת האורחים. ברוגע ובנועם.
דבר אחד קטן היה חסר לי ברשימה הארוכה לשבת – לחם מחמצת עם אגוזים! זה ה"עונג שבת" שלי שאותו אנחנו קונים בדרך כלל בימי שישי סביב השעה 4 וחצי, רגע לפני שהמאפייה הייחודית והמרוחקת מעט סוגרת את שעריה. זה קורה כל שבוע בשעה הזו והמוכרת האדיבה מאחורי הקופה כבר מכירה אותנו כמי שנועלים לה את השבוע.
בשטף ההכנות של שעות הצהריים המאוחרות אני פותחת את המקפיא להוציא את החלות שאפיתי (ברביעי כזכור) ומגלה שמשהו חריג קרה פה ושלא זכור לי שקרה לי אי פעם.
אני יודעת שאני מארחת ונערכתי לכך בכל המישורים, אבל חלות משום מה אפיתי כאילו אנחנו בהרכב המשפחה הגרעינית בלבד.
מביך. לרגע גם לא נעים אבל די מהר התעשתתי ונזכרתי שאוטוטו ממילא נעמיס לחם מחמצת במאפיה, אז נאסוף עוד 2 חלות ונתגבר על המחסור. לא נורא…
לקראת השעה 4 וחצי התקשרתי לבעלי, שיערתי שהוא לבטח בדרכו חזרה וביקשתי שיעבור על הדרך במאפיה.
מסתבר שהתכנית השתבשה מעט והוא עדיין בבריכה, ידיד בעל צרכים מיוחדים פגש בו וביקש שיסייע לו בהתארגנות ליציאה מן המתחם, מה שיעכב אותו מלהיות בבית בחצי שעה הקרובה ואת המחמצת מלהגיע לשולחננו השבת. אבל חלות?? נזעקתי.
אנחנו מתגוררים בפריפריה חרדית ואין פה מאפיה זמינה בכל קרן רחוב ולבטח שלא בשעה זו.
זה הטריד אותי וכדי להדאיג אף יותר, אחי – אחד מן האורחים הופיע בפתח הדלת עם מזוודה ובגדי שבת.
כבר ראיתי בעיניי את המבטים הרעבים של האורחים ואת פרוסות הלחם השחור שאני מציעה כתחליף על שולחן השבת ההדור…
תיארתי לו את המקרה ואת החסד שמעכב את החלות והוא בשניה הסתובב, חזר למעלית לא לפני שזרק לחלל: מחסד לא מפסידים… ויצא.
• • •
הזמן נוקף, הבנים חזרו מהבריכה ורצו להתארגנות והדלקת הנרות מתקרבת מאד. את המחמצת כבר החמצתי, אבל חלות, לא נעים.
דקה עגולה להדלקת נרות הוא חזר. סיפר, מתנשף, שטס למאפיה מוכרת וידועה וגם שם נסגרו השערים, כדי לא לאכזב אותי כבר חשב לדפוק בדלתות השכנים ולקושש מכל דייר חלה. כשבא להסתובב ולחזור לכיוון הבית פגש בניידת פתוחה וידיים מושטות. מסתבר שזו תחנת חלוקה של חלות ממיטב המאפיות המובילות שמעבירות את יתרת יום השישי לכל דכפין.
כשהתקרב, אמר לו הנהג שהכל נגמר לצערו ושיבוא שבוע הבא.
משום מקום הגיח יהודי ואמר לו: אחלוק איתך, קח.
הגיש לו שקית ונעלם.
בשקית אם שאלתם היו שתי חלות טריות ולחם מחמצת אגוזים…
אם זה לא היה קורה לי, לא הייתי מאמינה.
וזה ברור, מחסד לא מפסידים!
(מתוך גליון במה. מגזין תוכן לבית ולמשפחה)