מפגש מצמרר עם קשישה שבילדותה בשואה הנוראה הופרדה מבני משפחתה והוחבאה אצל
משפחה קתולית, שם נשכח ממנה כליל יהדותה • והטלפון הנסער מהמארחים שהתנדבו
לארח את הקשישה בעיירה סמוכה לוינה •
הרב ישראל פישר שליט"א
מקובל בכל עסק לסכם שנה, לשבת על הכנת המאזנים בדקדוק, כאשר בעולם הישיבות, אומרים, שסיכום השנה תלוי בקשר אמיץ עם הקבלות לשנה החדשה. בעולם התשובה אנו יודעים, שעזיבת החטא והחרטה על העבר – שהיא הסיכום והמאזן על מה שהיה, הינו חלק בלתי נפרד, מהקבלה לשנה החדשה, הקבלה לעתיד. אך בעוד שבעולם התשובה הקבלה העתידית, היא בעיקר פאסיבית, הימנעות מהחזרה על דפוס הפעולה השלילי (ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם – הלכות תשובה לרמב"ם ב' ג').
הקבלה הישיבתית, היא אקטיבית בהחלט. להוסיף לימוד תורה, להקפיד יותר בעניין פלוני, להוסיף במצווה אלמונית. ואין זה סתירה, אדרבה, יש בזה השלמה מופלאה, שלחזק את העניין שלא ישוב לזה החטא לעולם, אפשר רק בהרבות טוב, אין טוב אלא תורה, והקבלה העתידית הישיבתית היא הקבלה של עולם התשובה. בבחינת המובא בזוה"ק (אחרי ע"ג), ג' דרגין אינון מתקשרין דא ברא, קב"ה אורייתא וישראל.
• • •
יהדות בגולה היא ליבת קיומנו, תזכורת מכאיבה נוכחת, לאי קיום רצון ד' בעודנו יושבים בשלוה באדמת הקודש. ברי לי, כי תשובת המשקל לכאוס הגלות, הוא קיום רצון ד' והקפדה על שמירת תורתו ומצוותו.
דומני, שחג האמונה המתקרב אלינו בפתחה של תשפ"א, חג האסיף שבו אנו יוצאים החוצה מהקבע לארעי, הוא שייקבע בנפשנו את הפתרון, את התשובה, למתחולל בעולמנו מזה יותר מחצי שנה.
יהודים מאמינים בני מאמינים – אשר בניגוד לגויים שמחזקים רעפים ומאפסנים יאכטה שעגנה בחוף, מתכוננים לשהות מוגנת בינות לכותלי הבית המגנים ומחממים, מעניקים תחושת ביטחון – מקדשים חג שנקרא על שם תקופת השנה – חג האסיף, וכמו בשביל להתריס, יוצאים החוצה מהמוגן והמגן, לצינה ולארעי שבארעיים, עד כדי תשבו כאין תדורו. אמונה מופגנת ומוחצנת של אומה השמה מבטחה ביוצר אור ובורא חושך, המאיר לארץ ובסוכה לדרים בה בביטחון נפלא.
• • •
יצאתי אף אני מאזור הנוחות, לתור אחר האמונה הזכה, בגלות דווקא, שם תאיר היא את האפילה, בכוחה לא רק חושך לגרש, אלא למהר להביא את הגאולה השלימה.
המקום בו מתרחשת העלילה, יותר נכון מתחיל סיפורנו, הוא חנות לממכר בגדים, במרכז קניות ענק בפאתי עיר הבירה, בעוד אני ורעייתי תרים לחפש בגד ללבוש בחנות של בגדי גויים… אין משהו אחר. מעבר לקוד הלבוש שצריך להתאים ולהיות יהודי, צריך להתמודד עם בעיית שעטנז נפוצה, כך גם חולצה לקנות, הוא מבצע.
• • •
בהמתנה לקופה, ניגשת היא אלינו, כפופה ונמוכת קומה, ממלמלת אלינו בשפה שאינה מוכרת ומובנת לנו, כשהיא מתאמצת לבטא עצמה, עד שלבסוף הפטירה "שנתת טוביה"… שנה טובה, 'שנה טובה' אנו משיבים לה בחיוך, שלום לך, מוסיפים בעברית. והיא מחווירה מליטה ידיה בחוסר נוחות.
הסקרנות גוברת, כשאני ניגש לעובד בחנות ומבקש ממנו סיוע, ומסביר לו שהיא דוברת שפה שהיא לא גרמנית ולא אנגלית, אולי הוא יוכל לפענח מה השפה בכדי שנוכל לתקשר. המוכר האדיב (הם מצוינים בזה) עוזב עיסוקו העיקרי (להביט לקירות… בכל זאת ימי קורונה, אינם משופעים בקונים/תיירים…) וניגש לגברת המבוגרת, מסתבר שהיא דוברת סלובנית.
אשד דמעות וסיפור מצמרר של ילדה בת 6 בתחילת כיתה א' שמופרדת ממשפחתה, נמסרת לשמירה אצל השכנה הנוצרית הקתולית, גדלה במנותק ממשפחתה שנספו כולם במלחמה הארורה, וצמחה להיות נזירה באחד מבתי תפלותם, כשהיא שכחה לחלוטין מצור מחצבתה, שאותו זכרה במעומעם.
מלחמה עקובה מדם שהתרחשה באזור מגוריה עד לפני 25 שנים (סיום מלחמת סלובניה-קרואטיה היה בטבת תשנ"ו) הביאה להימלט על נפשה מאזור הקרבות שהתקרב לביתה, כשמצאה מנוח לכף רגלה בבית משפחה יהודית, שהכניסה אותה לביתה מבלי
לחקור ולדרוש בעברה.
בבית זה, שמסתבר ששימר מסורת אבות, היא זכתה לשבת לשולחן חג בימי ראש השנה, והסימנים הותירו בה רושם רב.
לשאלתי, היא לא זכרה זאת מבית ילדותה – לכן כשהבחינה בנו, ניסתה מזלה להגיד לנו 'שנה טובה'… ממה שזכרה.
• • •
יהודייה שעל פי כל דין דינה כאנוסה, ריגשה אותנו מאוד, ביקשנו לשמור על קשר, אך מפאת התגברות המגיפה לא היה ניתן
להזמינה אלינו להונגריה.
הפעלת שתדלנים ועוסקים בצרכי ציבור באמונה, הביאה אותה להתארח בבית משפחת מבוגרים שקטים מנכבדי העיירה ליד וינה, כשהיתרון היה השפה הסלובנית שהם דוברים. כדרך העולם, העניין כמעט ונשכח ממני, כשעניתי לטלפון של מכרי משכבר הימים באוסטריה, הוא היה נשמע סוער ונרגש. המארחים של הגברת היו מסתבר לא פחות מאחיינים שלה!
המארח הוא בן של אחות אמה של הנזירה לשעבר… היה זה איחוד מרגש ביותר של בני המשפחה.
• • •
הבוקר (שישי), עת התפללתי בסליחות את פיוט פ"ה (סליחות ליטא עם השלמה) המתחיל ב"ד' אלו-קי ישראל"… הכו בי מילות
הפיוט כברק עז עצמה. "באנו לחלותך ובשברון רוחות… הושרגה עלי עלית תכף מכה, אמן ובקי אין להעלות ארוכה… מערכי לב משוה כל נבון ורבן, נעלם משך העדן ונסתם בושש החורבן"… כשכל משפט כביכול מכוון כחץ ישיר לליבי ונפשי, כשתפילתי מעומק הלב עבור כלל ישראל היא סיומת הפיוט: "חנון זעק קשוב, וקבל ברצון מפלל… הקשיבה לקול שוועי מלכי ואלוק-י, כי אליך אתפלל".
זהו בעיני יהדות בגולה – פלאי פלאות.
(מתוך כתבתו של הרב ישראל פישר, מגזין 'במה' 109)