הרב עמרם בינעט
בפרשתנו אנחנו רואים דבר נפלא, איך שיתרו מגיע מבחוץ ומציע רעיון שאף אחד לא חשב עליו קודם לכן. למנות שרי אלפים שרי מאות ושרי עשרות. משה רבינו מקבל את ההצעה בשמחה רבה, ומיישם אותה בפועל, ובמקום שיהיה דיין אחד ויחיד לכל עם ישראל, פתאום יש מאות דיינים, אולי אפילו אלפי דיינים. נפלא מאוד.
כמובן שבכל מילה שכתובה בתורה יש רבדים רבים של עמקות, ואנחנו בדרך כלל מצליחים להשיג בקושי את הפשט הפשוט ביותר.
אבל אולי אפשר לומר, שהרעיון של יתרו לפזר את הסמכויות ולחלק את תפקיד הדיינות למספר רב של אנשים, זה לא רק עניין של אי היכולת הטכנית של משה רבינו לעמוד בעומס הרב, והצורך לתגבר אותו בדיינים נוספים, אלא יותר מכך, יש כאן גם את עצם העובדה שעל ידי הרעיון הזה מונו דיינים רבים חדשים, כאלו שעד כה לא שימשו בתפקיד הדיינות.
אנחנו גם יודעים שחז"ל הקדושים מפליגים בשבחו של הדיין הדן דין אמת לאמתו, שנעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית ועוד ועוד.
על פי זה אפשר אולי לומר, שיש כאן גם עניין של זיכוי הרבים. פשוט לתת לעוד יהודים לזכות בעניין הזה של לדון דין אמת לאמיתו.
ומדי דברי בעניין הזה של זיכוי הרבים, אני נזכר בדבר נפלא שראיתי פעם מהגאון רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל:
בעצם, האדם שנמצא כאן בעולם הזה זוכה לעשות הרבה מצוות. רצה הקב"ה לזכות את ישראל, וכל יהודי עושה מצוות. אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות ברימון, כמו שאומרים חז"ל הקדושים.
מצד שני, הקב"ה הרי גומל עם האדם טובות לאין שיעור. כל נשימה ונשימה, כל דבר מאכל שנכנס לפה, היכולת להניע את האיברים, האשה, הילדים, הפרנסה, הדירה, אפילו הצרות שיש לנו הן לטובה כי הן נועדו לטהר ולכפר.
כשמגיע האדם לבית דין של מעלה, מתחילים לבדוק מה הוא שווה. אם נגיע למצב של 'תמצה עומק הדין', וידונו עם האדם בדיוק כמה הוא נתן וכמה הוא קיבל, נגלה שהוא נשאר בחובה.
רבינו בחיי אומר ב'חובת הלבבות', שאפילו אם אדם יעשה מצוות כל ימי חייו, הוא לא הספיק להחזיר לקב"ה אפילו מעט מזעיר מהטובות שגמל עמו הבורא.
יוצא מן הכלל
אבל, אומר הרב פינקוס זצ"ל, יש יוצאים מן הכלל. ומי הוא היוצא מן הכלל? מי שעסק בזיכוי הרבים, ונביא גם את המשל שאומר הרב פינקוס.
משל לעובד בחברה מסחרית כלשהי, שלצורך עבודתו, החברה מעניקה לו רכב שרד מכובד, וגם מממנת לו את התדלוק לכל מסעותיו. כשהוא מגיע למשרד יש לו כסא משרדי נוח, שולחן משרדי מכובד, מחשב מתקדם, מזגן שמפיג את החום בקיץ או מבריח את הצינה בחורף.
בסוף החודש יבוא אותו עובד לקבל את משכורתו, האם המנהל יכול לומר לו שהוא כבר קיבל רכב וכסא ומזגן ולכן לא מגיעה לו משכורת? כמובן שלא.
הרי הסיבה שהוא קיבל מחשב זה כדי שהוא יוכל לעבוד, מאותה הסיבה המזגן, ואפילו את הרכב המכובד הוא קיבל כי החברה רוצה ליצור תחרות בין העובדים ולכן היא מתגמלת בהתאם את אלו שהשקיעו והצליחו להתקדם.
כך גם מי שעוסק בזיכוי הרבים. הקב"ה נתן לו פרנסה? בהחלט, אבל למה? כדי שהוא יאהיב שם שמים על הבריות. למה הוא קיבל פה לדבר? בשבילו עצמו? לא ולא, זה היה כדי למסור שיעורים ולקרב יהודים לאביהם שבשמים. את הכסף הוא קיבל כדי להשתמש בו להקמת מוסדות תורה, וכך אכן עשה.
יוצא אם כן, שכל הטובות שהוא קיבל, הן לא השכר שלו חלף עבודתו את הבורא יתברך, אלא רק כלים שנתן לו הקב"ה כדי להשתמש בהם לזיכוי הרבים.
לא בכדי אמרו חז"ל 'גדולים מעשי חייא', דבר שלא נאמר על אף תנא או אמורא אחר. כי רבי חייא התעסק בזיכוי הרבים באופן מיוחד במינו. הוא זרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים שאת בשרם חילק לעניים ומעורם עיבד קלף וכתב ספרים, והיה מלמד את הילדים אחד חומש בראשית ואחד חומש שמות והשלישי ויקרא וכן הלאה, ולאחר מכן אמר לכל אחד מהם שילמד עכשיו את חבריו מה שהוא למד, וכך הקים רבים חייא רשת ענפה של מוסדות תורה, כשהתלמידים שלו זכו להעמיד גם הם תלמידים והזיכוי הרבים שלו היגע לממדים עצומים. ולכן 'גדולים מעשי חייא'.
חכם לב ייקח מצוות
למעשה, העניין הזה של זיכוי הרבים, יש בו כמובן הרבה מאוד דרגות. לא כל אחד מאתנו יכול להגיע לדרגא של רבי חייא, אבל כל אחד יכול להיות בכלל מזכי הרבים, לפחות באופן חלקי. צריכים לחפש, למצוא את המקום שבו אתה יכול לתרום ולזכות את הרבים. על זה נאמר 'חכם לב יקח מצוות'. צריכים חכמה ושכל כדי למצוא את המצווה הנכונה, וזיכוי הרבים זאת מצווה שללא ספק עונה להגדרה הזאת.
כך למשל אני יכול לספר על מקרה שראיתי בעיני. הימים כיום הם ימי השובבי"ם, ובימים אלו נהוג במקומות רבים לעשות שיעורי הלכה מיוחדים לימים אלו.
הגעתי לשיעור בבית המדרש בו אני מתפלל, בית מדרשו של כ"ק מרן אדמו"ר מויזשניץ בית שמש שליט"א, והנה אני רואה שבשיעור יושבים כשישים או שבעים אברכים בלי עין הרע.
נזכרתי איך שהמארגן שייסד את השיעור הזה לפני שנים, התחיל עם מספר אברכים חד ספרתי. היו בערך שבעה אברכים, ובחלק מהשבועות באו רק שלושה.
אבל הוא לא התבלבל ולא התייאש. הוא המשיך להשקיע, ועם השנים הלך השיעור, התעבה והתרחב, וכיום יש בו ב"ה בין 60 ל-70 אברכים. איזו זכות עצומה יש לאותו אברך! אני בטוח שהוא לא דמיין אפילו בחלומות הכי ורודים שלו שהוא יגיע לכזה מספר של משתתפי השיעור.
כעין זה, בדידי הווא עובדא, עם בחור שהיה קצת מבוגר ועדיין לא מצא שידוך. הוא הצטרף לשיעור שאני מוסר ב'דף היומי', היה זה כשלמדו מסכת שבת. זמן קצר לאחר מכן הוא התארס, התחתן והפסיק לבוא לשיעור שלי בגלל שהשעות לא התאימו לו.
לפני מספר שבועות הוא ניגש אלי ואומר לי, "אתה זוכר שלמדתי אצלך מסכת שבת? דע לך שמאז אני ממשיך בלימודים הללו יום יום, לא הפסקתי ללמוד 'דף היומי'. הגישמאק הזה שהכנסת לי בלימוד, ההספק הזה והעובדה שסיימנו את המסכת בכזאת שמחה, זה נותן לי את הכח. זה לא קל לי, אני עובד בשעות לא מסודרות, אבל על 'הדף היומי' אני לא מוותר".
בשלב זה הוא שולף מכיסו שני פנקסים. אחד מהם כבר מלא והשני מתקרב גם הוא לסיומו.
"הוא מראה לי שהוא כותב כל יום איזה דף הוא למד, באיזו שעה ומה המיקום שבו הוא למד את הדף. ממש ככה, "ביום שלישי י"ג כסלו למדתי את דף י"ב על הספה בבית הורי. ביום רביעי י"ג כסלו למדתי את דף י"ד ברכב, בהמתנה לפגישה מתוכננת". הוא ממש מנהל יומן מסודר של סדר הלימוד שלו".
עיתון בחדר ייחוד
לפני שבועות אחדים חיתנתי בשעה טובה את בני שיחי'. לחתונה הגיע יהודי שאני מכיר, כבר הרבה שנים לא נפגשנו, אבל אנחנו בידידות. לרגע חשבתי שהוא בא אולי כי הוא קשור לצד של הכלה, אבל אז התברר לי שלא, הוא בא לכבודי.
אני די התפלאתי… לא נפגשת איתי כבר כמה שנים, ואתה מגיע לחתונה של בני? הרי לא יעשה כן במקומינו…
ואז הוא פתר לי את השאלה בלי שהייתי צריך לשאול אותו: "באתי לכאן כי אני חייב לך טובה", הוא אמר לי.
מה התברר? בבית של ההורים שלו היו רגילים לקנות כמה סוגים של עיתונים ביום חמישי ושישי, וכל השבת הם היו יושבים כולם ומעלעלים בעיתונים מצד לצד. זאת תופעה מאוד נפוצה, גם בקרב משפחות של יהודים יראי שמים, וגם בבית הוריו נהגו כך.
באותה עת אני קראתי מאמר של הגר"ש פינקוס זצ"ל, שבו הוא מתייחס לנושא הזה, והגר"ש פינקוס כידוע היה מתנגד בכלל לכל המושג הזה של 'עיתון חרדי'. הוא אמר שזה תרתי דסתרי, איך יהודי חרדי יכול להחליט באופן מודע ומושכל, שעכשיו הוא הולך לקרוא עיתון ולמלא את ראשו בדברי הבל במקום לעסוק בתורה.
לא זכיתי להגיע לדרגה הזאת של הרב פינקוס של לא לקרוא עיתונים בכלל, אפילו לא באקראי, אבל אני כן נתפסתי לדבר אחד שהוא אומר שם, כשהוא מדבר על קריאת עיתון בשבת קודש.
הרב פינקוס אומר דבר נורא. הוא מביא כמובן מקורות לדבריו מהזוהר ומספרי הראשונים והאחרונים, שבשבת קודש זה זמן של ייחוד, כביכול, של עם ישראל עם הקב"ה. זה כמו החתן והכלה שאחרי החופה נכנסים לחדר ייחוד ונמצאים לבדם, מובדלים מכל שאר האנשים והעניינים בעולם הזה.
אומר הרב פינקוס: תארו לעצמכם מצב שבו החתן והכלה נכנסים לחדר הייחוד, החתן מתיישב, ושולף מכיסו את העיתון היומי: "תסלחי לי בבקשה רעייתי", אומר החתן לכלה המסכנה, "אבל בגלל ההכנות לחתונה לא הספקתי לקרוא את העיתון היום. אני חייב להתעדכן בחדשות, לקרוא את מאמרי הדעה, ולהתעדכן במזג האוויר, זה ייקח לי 20 דקות, או חצי שעה לכל היותר, מיד לאחר מכן אתפנה לשוחח איתך…".
מה תעשה הכלה בכזה מקרה? סביר להניח שהיא תקום ותברח מהמקום כל עוד נפשה בה. עם כזה אדם גס רוח היא מתחתנת? אוי ואבוי! היא תזעיק את אביה ואחיה ותדרוש לקבל במקום גט כריתות, ובצדק.
ואיך אנחנו נראים כשאנחנו אומרים לשבת מלכתא 'בואי כלה בואי כלה', ולאחר מכן יושבים לקרוא עיתון?
את אותו מאמר שיתפתי אז עם החבר שלי, סיפרתי לו על המאמר שקראתי ועל כך שזה השפיע עלי מאוד.
אותו יהודי קיבל גם הוא חיזוק גדול מהמאמר הזה, ומאז קיבל על עצמו שלא לקרוא עיתונים בשבת: "ב"ה הקמתי בית לתפארת, השבת בבית שלנו נראית אחרת, הנושאים הם נושאים הרבה יותר עילאיים, הרבה יותר יהודיים, מדברים בדברי תורה וסיפורי צדיקים.
"לכל אורך השנים חשבתי לעצמי שאני חייב לך הכרת הטוב על כך, אבל לא היתה לי הזדמנות להביע אותה בפניך. עכשיו נודע לי איכשהו שאתה מחתן ילד היום בבית שמש, והחלטתי לבוא במיוחד מבני ברק, כדי לשמוח בשמחתך ולהכיר לך טובה על השבתות המיוחדות שיש לי בבית, בזכותך".
האמת היא שאני עצמי בכלל לא זכרתי את אותה שיחה שניהלתי אתו. אני בהחלט זוכר את המאמר של הגר"ש פינקוס, סיפרתי את זה אז להרבה חברים שפגשתי באותה תקופה, אבל זה לא היה כדי להשפיע עליהם או למשוך אותם לכיוון הזה, סתם סיפרתי להם על מאמר יפה שקראתי, כחלק משיחת רעים שגרתית. והנה למעלה מ-20 שנה אחרי, מתברר לי שעל ידי כך לשינוי של ממש באופן בו מתנהלת השבת בביתו של יהודי. משפחה שלמה זוכה לשבתות מרוממות יותר בזכות המעשה הקטן שעשיתי אז כמשיח לפי תומי.
בתופים ובמחולות
חז"ל הקדושים אומרים במדרש, בכמה מקומות בשינויי לשון קלים: "אמר רבי יצחק בא הכתוב לומר כשאדם עושה מצוה יעשה בלב שלם: אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו! אילו היה יודע אהרן שהכתוב מכתיבו 'וראך ושמח בלבו' בתופים ובמחולות היה יוצא, אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיבו ויצבט לה קלי 'עגלים פטומות היה מאכילה'.
אומר המדרש בילקוט שמעוני דבר נורא: רבי כהן ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי יהושע בן לוי, לשעבר אדם עושה מצוה נביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה? אליהו ומלך המשיח! והקב"ה חותם על ידיהם!
כשאדם עושה מצווה יושבים אליהו הנביא ומלך המשיח, ומנסחים את הטקסט, משה פרידמן מרח' רבי עקיבא הניח תפילין! הקב"ה חותם על זה! יצחק לוי מרח' רבי יהושע אמר קריאת שמע! הקב"ה חותם. לא מדובר בעוד איזו ידיעה סתמית שנוספה לסל הידיעות שלנו. זה צריך לנער לנו את הנשמה!
אפשר לכתוב מאמר שלם רק על הנושא הזה של שמחה בקיום המצוות, ועוד חזון למועד בסייעתא דשמיא, אבל אנחנו עכשיו עוסקים בעניין של זיכוי הרבים.
אם על מצווה אחת שאדם עושה אליהו ומלך המשיח כותבים והקב"ה חותם, מה קורה במי שמזכה את הרבים? מה קורה במי שמצליח להשפיע על אחרים לטובה?
הוא זוכה למצווה שעושה פירות, גם שנים אחרים, הוא כבר נמצא בעולם הבא בכלל, אבל כאן בעולם הזה אנשים עוד עושים מעשים טובים מכוחו ומזכותו, והמצווה הזאת עושה פירות ופירי פירות עד סוף כל הדורות.
אם אדם היה יודע כמה כח יש לו בידיים, כמה יכולת יש לו להשפיע על אחרים, כמה אפשרויות יש לו להטות לב יהודים לתורה ומצוות, כמה השפעה יש למעשים שלנו על האנשים שמסביבנו, היינו עושים את זה בתופים ובמחולות, כי לפעמים שיחת רעים קטנטנה יכולה לשנות עולמות, בלי שנשים לב בכלל. האם לא חבל שנפספס את ההזדמנויות הנהדרות הללו?