צוות העובדים של ה'קינגס קאונטי הוספיטל' הכיר את הדמות היהודית שסבבה לאורך המסדרונות. היה זה הרב שפירא, אחד מרבני ברוקלין. האיש, רבי שלמה דב שפירא, היה אחד ממבקריו הקבועים של בניין ה'קינגס קאונטי', אחד מבתי החולים שבברוקלין. החולים הכירו אותו היטב. לחלק מהם היה כ'מלאך' מושיע שישב ליד מיטותיהם בשעותיהם הקשות. ישיבה כזאת, לעתים ליד חולה גלמוד שראה ביושב לידו את ידידו היחיד עלי אדמות, הייתה רק חלק מעיסוקיו במסגרת תפקידו כרב בית החולים. צ'פלין קראו לו בשפה המקומית. הצ'פלין האמריקני, בבית החולים כמו בצבא, משמש כאיש דת, אשר מתפקידו לדאוג לכל הצרכים הדתיים של הנזקקים להם. כמה צ'פלינים כאלה היו ב'קינגס קאונטי'. לצד הצ'פלינים היהודים פועלים גם, להבדיל, כאלו שאינם בני ברית, כמו קתולים ופרוטסטנטים.
עבודה לא הייתה חסרה לרב שפירא. הוא זה שדאג לאספקת מזון כשר לחיילים יהודים. לעתים דאג גם לגיוסם של זוג תפילין וטלית. מובן שהוא גם היה אחראי לשימורים של החגים היהודים, לתקיעת שופר בראש השנה, להדלקת נרות בחנוכה, לקריאת מגילה בפורים ולשאר החובות היומיומיות. וגם עיקר תפקידו כרב לא נפקד: פתרון שאלות הלכתיות, כמו הצום ביום כפור וכדומה. בבית החולים היה הרב שפירא פוגש גם את הכומר הפרוטסטנטי, שמילא, להבדיל, תפקיד מקביל לתפקידו שלו, בין החולים שלא היו בני ברית. מטבע הדברים נקשרה ביניהם לא אחת שיחה. ניכר היה כי הכומר הפרוטסטנטי אינו רוחש חיבה יתירה ליהדות. הוא גם לא ניסה להסתיר את איבתו. כך סתם. איבת עולם לעם עולם. הרב שפירא לא נפגע מיחסו העולב של עמיתו לעבודה. גם כשסיפר לו הכומר על תקופתו הצעירה, שעה שהקדישה הרבה מזמנו לעבודה מיסיונרית, לא היה הרב שפירא מופתע. "וכי מה כבר אפשר לצפות מכומר?" חשב… אך מאוחר יותר התברר, כי דווקא יש למה לצפות.
היה זה באחד ממוצאי השבת החורפיים של תשי"ט. בביתו של הרב שפירא גמרו את ה 'הבדלה'. הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו נשמע הקול. היה זה קול ידוע. קולו של הפקיד הממונה ב'קינגס קאונטי'. גם המסר שבקש הפקיד להעביר היה די שיגרתי. הייתה זו עוד קריאה אל בית החולים. עוד הזמנה למיטתו של חולה. "מיהו החולה?", שאל הרב. "רעוורענד סטאניסלאב ואן קליין", ענה הקול. השם היה מוכר. מטרת ההזמנה לא כל כך. היה זה אותו כומר פרוטסטנטי זקן, מיסטר ואן קליין מבית המיסיון שבטילארי סטריט בברוקלין. האפשרות על שינוי בעולם ערכיו של ה'שיגץ' בן ה-82 לא נראתה באופק מחשבותיו של הרב שפירא. אך מתוקף תפקידו הוא חייב להיענות לכל פניה שכזו. סוף סוף גם באירועי בית החולים לא נרשם מעולם אירוע מוזר כמו הזמנת רב למיטת חוליו של כומר נוצרי. את הדרך לבית החולים ליוו מחשבות שונות ומשונות, הרבה דמיון והרבה סימני שאלה. המחשבות לא הרפו גם תוך כדי צעידה במסדרונות הארוכים. במזכירות נמסרה לי כי סטאניסלאב ואן קליין התאשפז לפני שלשה ימים לאחר שהתגלו אצלו ליקויים בפעילות הכבד. הרב פנה אל החדר שבו שכב לבדו ואן קליין. כבר מפתח החדר היה אפשר להבחין בהבעת פנים רצינית שהסתמנה על פניו של החולה. הכומר מדד במבטו את הנכנס כמי ששוקל בפעם האחרונה את החלטתו. "סגור בבקשה את הדלת", בקש את הרב. הדלת נסגרה. בחדר היו רק שניהם. הרב היהודי והכומר הפרוטסטנטי. ואז, ללא גינוני הקדמה, זרק הכומר אל חלל החדר את בשורתו: "שלום עליכם! אני יהודי!" – הרב קפא על מקומו.
לא היה מקום להטיל ספק באמיתות של הזעקה הנוראה. השפה, השפה שבה נאמרה הייתה כל כך יהודית. כל כך לא פרוטסטנטית. הייתה זו אידיש. ובכן, הרהר הרב, סטאניסלאב ואן קליין הכומר המיסיונר, הוא בן ברית. הכומר, מרגיש במבוכתו של הרב, המשיך באידיש רהוטה: "אם יש לכבודו זמן, אספר לו את תולדות חיי". נולדתי בפראג. לאבי קראו מרדכי זאב קלינאוויץ ולאמי חיה קיילא. תקופת לימודי הילדות שלי עברה עלי כמו על יתר הילדים היהודים בפראג. למדתי ב'חדר' ואחר כך בבית מדרש. כשגדלתי התחלתי לחלום חלומות גדולים… היו לי הרבה תאוות ויצרים, ואתה הרי יודע שאם לא עובדים עליהם עלולים להגיע על ידם לגרוע מכל. וכך היה שבהיותי כבן ארבעים, הגעתי לאמריקה. שנה לאחר מכן נכנסתי אל הסמינר התיאולוגי המתודיסטי כדי ללמוד לכמורה. אז כבר הייתי גוי גמור. כעבור חמש שנים התחלתי בפעילות מיסיונרית. משך 12 שנה עסקתי בפעילות מיסיונרית. נדדתי על פני כל העולם והטפתי לנצרות. נסעתי לאורכה ולרחבה של אמריקה, בדרום אמריקה, בצפון אפריקה ובאפריקה הדרומית. כמיסיונר רצו לשלוח אותי גם לארץ ישראל, אלא שלשם לא הסכמתי ללכת. בתום פעילותי המיסיונרית חזרתי לאמריקה. שם שימשתי ככומר באלבאני, בסיראקוז, בסט. לואיס, בסרטוגא, בספרינגס ובג'ורגייה שבדרום. כך נדדתי מכנסיה לכנסיה עד שמלאו לי 75 שנה". בסוף וידיו של ואן קליין ספר הלה, כי את שבע שנותיו האחרונות בילה בבית המיסיון שברחוב טילארי בברוקלין שבניו יורק. כך עד לפני שלשה ימים. כעת כשאני שוכב על ערש דווי הדמיונות והתאוות נחלשו ואני רואה בחוש איך שנפלתי לתהומות של חטא ועוון, כל כולי טמא ומשוקץ, ואני משתוקק לנסות להחזיר את הגלגל אחורנית כמה שאוכל… הרי אמרו חז"ל ש"אין לך דבר העומד בפני התשובה" ציטט מזיכרונות ילדותו… כשהוא נאנח אנחה מלאת משמעות, כולו חשש מפני העתיד, סיים ואן קליין את נאומו: "עכשיו אני רוצה למות כיהודי" – – – "נולדתי יהודי ואני רוצה למות כיהודי. שמי היהודי הוא: שמעון בן מרדכי זאב. אני מעוניין שזאת תהיה גם הכתובת שתיחקק על המצבה שלי."
דממה מעיקה השתררה בחדר. הכומר המשומד פרק את מטען חוויותיו עד תום, ואילו הרב היהודי לא היה יכול לפצות את פיו. בוהה בחלל האי וודאות ישב צמוד לכיסאו, מנסה לברור את מילותיו. שערי תשובה אמנם לא ננעלו, אך האם רצונו של מומר להיקבר כיהודי יכול להיחשב כהרהור תשובה? הרב שפירא עמד מכיסאו. מתח עצור עמד בחדר כשטייל קצרות לרוחבו. האחיות שהסתובבו במסדרון שמאחורי הדלת הסגורה לא שיערו את הדרמה שהתחוללה בחדר. את הדממה המעיקה הפסיק קולו של הרב: "איננו מעוניינים ביהודים מתים. אנחנו מעוניינים ביהודים חיים. כאלה שחיים כיהודים. כאשר בא זמנם, כמובן, הם גם מתים כיהודים. אך זה רק סופם של אילו שחיו כיהודים. ובכן, אם אתה מתכוון בווידוי שלך ברצינות, עליך להתחיל לחיות כיהודי כבר עכשיו, ממש ברגע זה". החולה נענע בראשו לאות הסכמה.
בשלב זה הציע הרב שפירא את התוויית צעדיו הראשונים של ואן קליין בדרכו חזרה לדת אבותיו. "מעכשיו תפסיק לאכול מאכלי טריפה. מעכשיו תהיה חייב להוציא מתפריט בית החולים שלך את כל אותם מאכלים שאינם כשרים. החל ממחר בבוקר תתחיל להניח תפילין ולהתפלל שלוש תפילות ביום. תתחיל להתנהג בדרך שבה צריך יהודי להתנהג עפ"י השו"ע. את כל רכושך, בכסף ובשווה כסף, תצטרך להקדיש למוסדות תורה ולמפעלי צדקה יהודים. רק אז יתברר כי אתה באמת מתכוון למה שאתה מצהיר". כאן ביקש הרב מהחולה לכתוב הצהרה מלאה. סיפור מלא של תולדות חייו, הבהרת מחשבותיו ורגשותיו, רגשות החרטה על העבר. בהצהרה זאת, דרש הרב, יתחייב החולה להצהיר כי ברצונו לחזור בתשובה שלימה באמת ובתמים. לחיות כיהודי. "עם זאת", הבהיר הרב "עליך לזכור ולא לשכוח כי אתה משומד ומיסיונר, אדם שחשבון כבד של פשעים רובץ על כתפיו, אדם המוגדר כמסית ומדיח". בשקט שכב החולה הישיש במיטתו, מאזין כמו נאשם לגזר דינו של הרב. הדברים הקשים ששמע עתה לא נעמו לאוזנו. כמעט בלחש אמר: "הדרישות הן מוצדקות…" עוד לפני שנפרד הרב מהחולה, הספיק האחרון לבקש מהרב שיצור קשר עם בן דודו, עורך דין יהודי בניו יורק, ויבקש ממנו להגיע בדחיפות אל בית החולים. "ספר לו על שיחתנו", ביקש החולה מהרב.
הרב שפירא יצר קשר עם אותו עורך דין. תגובתו הראשונה של עורך הדין הייתה נזעמת! "מי בכלל צריך את המשומד הזה, שעשה בושות לכל בני משפחתו?", הייתה התשובה. יותר מאוחר, כשהתרכך קמעא, הסכים לעשות את דרכו ל'קינגס קאונטי הוספיטל'. כשהגיע, התברר לו כי מאוחר מדי. אי אפשר היה בשום אופן ליצור קשר של שיחה עם החולה, שהיה שרוי בתרדמה עמוקה. בשעה 9 בבוקר של יום שני הגיע שוב הרב שפירא אל מיטתו של ואן קליין. את החולה מצא במצב של חוסר הכרה. כמעט ברור היה ששיחה נוספת לא תהיה. ליד מיטתו נמצאה פיסת נייר כתובה בכתב ידו באידיש: "נולדתי כיהודי וברצוני למות כיהודי, כש'שמע ישראל' על שפתי ובלבי. הדרך חזרה קשה ומרה, אך אין דרך אחרת. שמעון בן מרדכי זאב קליין".
הידיעה על הווידוי וגילויו של הסוד הגדול זעזעה את כל צוות בית החולים. החולה, הכומר של בית החולים, לא היה זר להם. כנציגה של הנצרות שמש בבית החולים שנים רבות. גדול יותר היה הזעזוע בין חבריו, חברי בית המיסיון שברחוב טילארי. אילו ניסו ליצור רושם קשה כאילו מנסים לחטוף מהן נשמה. גם שאלתה של הירושה הייתה תלויה בחלל האוויר. אך גם הרושם הקשה והלם ההפתעה לא עמדו בפני החוק היבש. לא רק בן הדוד, עורך דין, האיש שנחשב חוקית כיורשו הקרוב של ואן קליין, גם הצוואה, כתובה בכתב ידו של ואן קליין, לא השאירה מקום לברור משפטי. העיק יותר הפן ההלכתי של העניין: האם מותר לקבור את הכומר לשעבר, משומד ומיסיונר, בבית קברות יהודי? את השאלה הפנה הרב שפירא אל הגאון רבי יוסף אליהו הענקין, מאנשי ההלכה שבארה"ב. לאחר ששמע את כל פרטי הסיפור, פסק הרב כי אין מניעה לקבור את המת בבית קברות יהודי. התמונה שהצטיירה הראתה, כי אמנם הכומר שחי כל ימיו כמסית וכמדיח חזר בתשובה שלימה ברגעי חייו האחרונים. עטוף תכריכים וטלית נקבר שמעון בן מרדכי זאב בבית הקברות היהודי!