את הסיפור הבא שמעתי לפני שנים מהר"ר מאיר בירנבוים זצ"ל, שגויס על כרחו בתקופת מלחמת העולם השנייה לצבא ארה"ב והיה לחייל הראשון (!) שנכנס למחנות הריכוז הגרמניים. [אגב, במחנה בוכנוואלד הוא צילם את רבי ישראל מאיר לאו שליט"א רבה של תל אביב יפו בתור ילד – "לולאק – ובמחנה אחר פגש את כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל שהניח את התפילין שלו].
בוקר ראשון. ארוחת בוקר, המאכל הכשר היחיד היה דגני בוקר צ'יריוס'. שפכתי את החלב על הדגנים ובתוך חצי שניה גיליתי שיש לי ענין חשוב להחליט. איך לברך את הברכה, האם לכסות את הראש עם היד ולברך מהר, או להוציא את הכיפה מהכיס. אחד הדברים האחרונים שאמר לי הרב שכטר [מרבני ישיבת רבי חיים ברלין, שם למד], היו: "במהלך המלחמה תוודא שלעולם תתחיל עם רגל ימין קדימה. זכור, הצעד הראשון הוא החשוב ביותר". הכנסתי את ידי לכיס, הוצאתי את הכיפה וברכתי, וכמובן ההתלוצצות לא איחרה לבוא. מישהו בשולחן שאל אותי אם כוונתי לכסות מקום קירח בראש.
שמעתי מישהו קורא בשמי: 'מייק, מייק'. הסתובבתי וראיתי את חברי שמיל קרפר מה'איסט סייד'. "מאיפה היה לך את העוז לחבוש את הכיפה?" הוא שאל אותי. אל תשאל אותי, עניתי לו. אני לא יודע. "בכל אופן תודה רבה, הוא אמר, תוך כדי שהוא הוציא את הכיפה שלו מהכיס. "מעתה ואילך גם אני אסעד עם כיפה".
הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל כתב מכתב עידוד לחברִי בתחילת שרותו הצבאי. הוא פתח בדוגמא מבדיקה בהלכות טריפות שעורכים לבהמה שנפצעה: מעמידים אותה במים כנגד הזרם, אם היא מצליחה לשחות נגד הזרם סימן שהיא כשרה. כשהנחתי את הכיפה על הראש בבוקר הראשון ההוא, הוכחתי לעצמי שיש בי את הכוח לשחות נגד הזרם. הידיעה הזו נסכה בי כוחות לארבע השנים הבאות.
יום אחד באמצע ארוחה עם הכיפה על הראש כתמיד, נכנס לוטנאנט ג'ונס, הביט בכיפה ופנה אלי: "האם ידוע לך על חוק צבאי האוסר להכנס למבנה סגור עם כיסוי ראש?" כן, אדוני. "התוכל לענות לי מה מספר ההוראה?" כן, אדוני. 210-1. "מצויין. תכנס למשרדי מיד לאחר סיום הארוחה".
לאחר סיום הארוחה כשנכנסתי למשרדו הוא הביט הישר לתוך עיני ואמר לי: "נדמה לי שאתה החייל הגרוע ביותר בעולם. אני תובע אותך בבית משפט על שעברת על החוק. מי שמודע לאיסור כיסוי הראש בתוך מבנה והוא מזלזל בו, אינו ראוי להנהיג אחרים". הוא הודיע לי שבתוך שעות אחדות יגש אלי עו"ד מטעם בית משפט לגנרלים.
ביום שלמחרת התייצבתי בבית המשפט. לוטנאנט ג'ונס הקריא את התביעה והשופט שאל את העו"ד שלי אם יש לו כתב הגנה. העו"ד אמר שלא. למרות שהוא נפגש אתי, לא היו לי 'טענות הגנה' לנוכח התביעה. השופט הביט בי ואמר שהוא בדק את התיק שלי והוא טוב מאוד מבחינת התביעה, חבל מאוד אם לא אחשוב על טענות הגנה. ואז הכריז השופט על הפסקה בת 10 דקות.
לאחר ההפסקה פנה אלי השופט ושאל אם יש לי מה לומר. עניתי לו שכן, למרות שזה לא בדיוק קשור ל'טענות הגנה'. אמרתי כך: עם כניסתי לצבא התחייבתי להיות נאמן לאלוקים וארצות הברית של אמריקה. כאשר חיברו אבות האומה את הנוסח, הם קבעו את 'אלוקים' לפני 'המדינה', וכך גם אני עשיתי.
השופט והנוכחים היו המומים, והם ביקשו לבדוק את הנוסח המדויק של שבועת החייל. לאחר שהתברר שצדקתי אמר לי השופט: "מעולם לא שמעתי על נתבע שיצא זכאי אפילו בלי 'טענות הגנה', אבל אתה עשית זאת".
(הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש פרשת שמיני תשע"ד)