נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו להתחיל התורה מראשית, כי טוב סחרה מכל סחורה, מפז ופנינים יקרה. ויהא רעווא מן קדם אבוהון דבשמיא שנזכה להגות בה יומם ולילה, ברנן וגילה, בשמחה ובצהלה, ולא תמוש מפינו ומפי זרענו עד עולם.
וזה לשון הרבינו יונה: (אבות פ"ב מי"ד) "וכשאתה מיגע עצמך בתורה, תשתעשע בה, שמצינו שאמרה תורה (משלי ח) 'ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז', וכתיב בתריה 'ואהיה אצלו אמון שעשועים יום יום'. הנה לך כי הקב"ה היה משתעשע בה, ויש לך לעשות כן, והוא שנאמר (שם) 'משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם', ר"ל כאשר היתה התורה שעשועים להקב"ה קודם יצירת עולם, כך תהיה משחקת בתבל אחר שנברא העולם, ושעשועים לבני אדם".
הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל במכתב לתלמיד, מבאר את דברי הרבינו יונה: ישנו הבדל בין כל פעולה שאדם עושה, לבין פעולה שהיא לשם משחק. לכל פעולה יש מטרה, למשל, כשאדם מנסר עצים, הרי המטרה היא בניית ארון, שולחן וכדו'. אך כשהוא משחק, אין מטרה אחרת בפעולה זו מלבד הפעולה עצמה, הוא מְשַׁחֵק לשם מִשְׁחָק גרידא.
על מעשיו של תינוק, לעולם לא נאמר שהתינוק עוסק או עובד, אלא התינוק משתעשע או משחק, וזאת משום שאין לתינוק כל מטרה אחרת בפעולותיו, מלבד הפעולה עצמה, ולכן לעולם כל מעשיו יהיו בתורת 'משחק'.
עתה נבין את דברי הרבינו יונה: כיום, לאחר בריאת העולם ומתן תורה, התורה היא 'תורת חיים' והיא טווה את אורח חיינו, וקובעת את הנהגותינו ואת הנהגת העולמות כולן. אך קודם בריאת העולם, התורה לא היתה נוגעת למעשה כלל, היא היתה רק תכנית שעל פיה יתהוו ויתנהגו העולמות בעתיד, לכשיבראו. ובינתיים היה הקב"ה משתעשע איתה, שהרי עד בריאת העולם, אין לה מטרה אחרת מלבדה.
אך החידוש הוא שגם אחר מתן תורה, אע"פ שהיא הפכה ל'תורת חיים' המלמדת הליכות חייו של האיש הישראלי, בכל זאת מדת השעשועים שבה, בעינה קיימת, וגם היום אפשר ללמוד 'תורת חיים' זו לשמה, לשם הלימוד עצמו, אף לא למטרת לימוד חוקי החיים. כי ההתעסקות, העמל והיגיעה בתורה עצמה, יש בה מצוות תלמוד תורה, והרי היא כשעשועיו של התינוק, העוסק בענייניו בלא מטרה אחרת, אלא לשם ההתעסקות עצמה.
דוד המלך ע"ה אומר: 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי', הביאור הפשוט הוא שאם לא היה עסק התורה משמח אותו, הוא היה נאבד מרוב צרותיו. אך לדברינו ניתן לבאר באופן חדש: פעמים שהאדם מתקשה לעמול בחלקי התורה, משום שאין הם נוגעים אליו, ובליבו עולה המחשבה שעמל זה לא יועיל לו כלום, שהרי אין לימוד זה למעשה, וממילא הוא נאבד בצער ועינוי עמל התורה. אולם אם הוא מביט על לימוד התורה כ'שעשוע' והיינו כפעולה שאין לה מטרה, מלבד הפעולה עצמה, והיא מועלת אף אם אין מטרה עומדת לנגד עיניו, אזי הוא שמח לעמול בה, ואין היא בעיניו עינוי וצער שיוכל חלילה להיאבד בעמלה.
***
חצר בית הכנסת ב'כווידאן' אפוף התרגשות. במרכזו כבר נפרסה חופה מהודרת, ועוד רגע קט יכנסו אליה רבי אברהם ישעיהו קרליץ בנו של הרב מקוסובה הרחוקה, ומרת 'בתיה' בתו של יהודי נכבד, תושב המקום, רבי מרדכי ביי, ויבואו בברית הנישואין.
הקהל שהסתופף סביב החופה ידע היטב לספר על זכייתו הגדולה של ידידם רבי מרדכי, בתכשיט הנפלא, בחור ירא שמיים, מתמיד ולמדן. מפה לאוזן התהלכו השמועות על משרה רבנית מכובדת שהחתן הצעיר עתיד לזכות בה, כראוי וכיאה לערכו הרם. אך איש מהם לא ידע על התנאי הנחרץ שעשה החתן עם כלתו בטרם קידשה בטבעת…
שדכנים זריזים ובפיהם הצעות מפתות, עלו ובאו בביתו של רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל, מאז הגיע בנו 'אברהם ישעיהו' לפרק 'האיש מקדש'. מלבד טיבן של הנערות המוצעות, הצעותיהם גם לוו בהבטחות לממון רב ולמשרות רבנות מכובדות, אך כולן נדחו ע"י החתן המיועד. נפשו חשקה ב'תורה לשמה' והוא רצה לעמול ולהתייגע בה בלא להתחייב למשרה תורנית כלשהיא, ובאף אחת מן ההצעות לא מצא את מבוקשו.
יום אחד הגיע לבית רבה של קוסובה, רבי שמריהו יוסף, שד"ר שבא להתרים את יהודי העיירה עבור אחת הישיבות בליטא, וביקש לדבר עם הרב ביחידות, הם פרשו לחדר צדדי ושם הציע לו היהודי את בתו של רבי מרדכי ביי לכלה עבור בנו המצוין…
הכלה עצמה היתה בעלת מעלות רבות, ואף הצטיינה באהבת תורה בלא גבול. גם אביה שהיה עתיר נכסים הציע עבורה נדוניה מכובדת, אך למרות כל זאת, עדיין עלו ספקות בבית הרב להצעת השידוך. לבטיהם פסקו כאשר המדובר הביע את רצונו לפגוש את המדוברת…
לשם כך נסע רבי אברהם ישעיהו ל'כווידאן'. בפגישתם הציג בפניה שאלה אחת שהטרידה אותו יותר מכל, האם היא תסכים לאפשר לו לשבת ללמוד תורה במנוחה כל ימיהם, מבלי שיהיה טרוד בפרנסת הבית, ושלימודו יהיה 'לשמה' מבלי שיהיה אמצעי לפרנסתם. תשובתה החיובית והסכמתה לתנאי זה, סללה את הדרך לחופה המרגשת בחצר בית הכנסת בעיירה.
***
לימוד התורה לשמה של מרנא ה'חזון איש' זי"ע, קשה לתיאור, לשם כך ניעזר בסיפור הבא:
פעם באמצע הלילה ביקש ה'חזון איש' מרעייתו הרבנית לקרוא לאחד משכניו, ושיביא עמו בקבוק ספירט נקי וצמר גפן. השכן נבהל קמעא מהבקשה המוזרה, אך מיהר לעשות כדברי רבו. כשנכנס, שאל אותו ה'חזון איש' כיצד הוא נוהג ליטול את ידיו שחרית. 'כמנהג הגר"א' – השיב – 'ארבע פעמים על כל יד לסירוגין'. מיהר ה'חזון איש' אל המטבח, הביא לו קערה עם ספל מים, וביקש ממנו ליטול את ידיו מול עיניו, כפי שאמר. 'אינני חושד בך שלא נטלת את ידיך…' – הבהיר לו ה'חזון איש' – 'לאחר שאומר לך לשם מה קראתי לך, אסביר לך מדוע ביקשתי ממך ליטול ידיים…'
'אני חש כאבי שיניים עזים' – המשיך ה'חזון איש' את דבריו – 'בתחילה כאבו לי השיניים מעט, ועוד יכולתי ללמוד בפה, לאחר שגברו הכאבים וכבר לא יכולתי ללמוד בפה, החילותי לכתוב חידושי תורה. כשהכאבים גברו עוד יותר והכתיבה גם היתה קשה עבורי, יכולתי רק להרהר בדברי תורה. עתה כשהכאבים כה התעצמו עד שאיני יכול גם להרהר בדברי תורה, החלטתי לקרוא לך ולבקש ממך לשפשף את חניכיי בספירט…'
לאחר שעשה השכן בשמחה כבקשת ה'חזון איש', אכן הוטב לו מעט, ופנה לספר לו את הסיפור הבא:
'דין תורה מעניין התנהל בין הגאון רבי אייזל חריף זצ"ל לחותנו. 'כבר עשר שנים שחתני רבי אייזל סמוך על שולחני, הוא עוסק בתורה ואני מפרנס אותו' – החל החותן לשטוח את טענותיו בפני המרא דאתרא – 'עתה הגיע שעתו לצאת למסחר ולפרנס את עצמו, אך הוא מסרב בתוקף ורוצה להמשיך ללמוד, לו ידעתי' – הבהיר החותן – 'שהוא אכן עוסק בתורה לשמה, החרשתי, אך כיצד נדע שאכן תורתו לשמה…?'
– 'מה בפיך?' – שאל הדיין את רבי אייזל.
– 'אכן, חמי צודק…' – השיב רבי אייזל – 'באמת אינני לומד תורה לשמה… אך אני משתוקק לעסוק בתורה לשמה…'
'גם אני רוצה ללמוד תורה לשמה…' – אמר החזון איש לשכנו, מיטיבו – 'ע"כ מוכרח אני להיזהר במה שנכנס לפי… אם כן, סלח לי על שהטרחתי אותך ליטול את ידיך בנוכחותי…'
***
אף לאחר מעשה נורא זה, עדיין נשגב מבינת אדם כמותנו להשיג את דרגות לימוד התורה לשמה של מרן ה'חזון איש' זצ"ל.
שאלו תלמידיו של הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל: 'מאין שאב ה'חזון איש' את ידיעותיו המדהימות בענייני רפואה? האם זה מכוח רוח הקודש, או שלמד עניינים אלו?'
אמר להם הרב ואזנר: 'ביקרתי פעם אצל בעל ה'אבן האזל' הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, וכיון שידע על קשריי עם ה'חזון איש', אמר לי בהתפעלות בזה"ל: 'החזון איש פוסק דיני נפשות ברגעים, אם לנתח או לא לנתח, וכיו"ב, וביותר מתשעים אחוז מהמקרים הוא זוכה לכוון לאמת בהצלחה…'
'כמדומני' – אמר הרב ואזנר לתלמידיו – 'שאי"ז אלא מכוח לימוד התורה לשמה, וכפי שמבואר במשנה באבות פ"ו: 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ומגלין לו רזי תורה…' היינו סודי התורה, שאי אפשר בשכל אנושי לעמוד עליהם, מכל מקום מגלים לו אותם במתנה מן השמיים…'.