מספר בעל המעשה:
בצעירותי התלוויתי פעמים רבות לרבי נפתלי רוגול זצ"ל, שהתגורר ב"בית וגן" בירושלים, לבקר חולים בבתי חולים, להרעיף עליהם עידוד ולסייע בהנחת תפילין לחולים שלא יכלו לעשות זאת בכוחות עצמם.
במשך תקופה ארוכה זכיתי לבקר חולה קשיש וחביב בשם ר' דוד'ל, ששהה במחלקה הסיעודית בבית החולים "הרצוג" בירושלים. ר' דוד'ל, תלמיד חכם היה, ובכל עת שהיינו מגיעים לבקרו היינו מוצאים אותו שקוע בלימוד תורה בפרשת השבוע, או בקריאת תהלים. שמחה גדולה היה שמח ר' דוד'ל בכל פעם שהגענו לבקרו, ובאורח קבע היה מרצה בפנינו את חידושיו והגיגיו.
הדבר ארע ביום מהימים, כאשר באתי ומצאתי את ר' דוד'ל יושב ופניו מהורהרות, ורצינות נדירה שפוכה עליהם. התיישבתי לצידו ור' דוד'ל פתח ואמר: "יקירי, אתה עוד ילד, כל החיים לפניך. אני, זקן הנני, לא ידעתי יום מותי. ברצוני לומר לך דבר שתיקח עמך, למשך כל ימי חייך… לי זה כבר לא יעזור", הפטיר והבליע אנחה, ואחר המשיך בדבריו:
"האם יודע אתה, מדוע בסיום תפילת שמונה עשרה, קודם שאומרים 'עושה שלום במרומיו', אנו פוסעים לאחורינו שלוש פסיעות?" ומבלי להמתין לתשובתי, המשיך ואמר: "האם ראית פעם פקק תנועה בטבורה של עיר? כלי רכב נסעו אל תוך הצומת, ועתה עומדים הם בצפיפות, כשאף אחד מהם אינו יכול להתקדם לשום מקום. כיצד ניתן לשחרר את הפקק?
"יש רק דרך אחת: אם אחד יזוז מעט לאחור, ויניח לזולתו להתקדם, תוך דקות ספורות יוכלו כולם לעזוב את הצומת ולהמשיך בנסיעתם.
"דע לך, יקירי" – אמר ר' דוד'ל וקולו נרגש – "כי כדי לזכות בברכת השלום והאחדות, מוטל על האדם לפסוע אחורה! לא לצפות שהשני יוותר וייסוג, אלא לעשות זאת בעצמו. לוותר! להכניע מעט את תחושת ה'אני', ולהניח גם לשני מקום להתגדר בו. אי אפשר לזכות בברכת השלום מבלי לפסוע לאחור ולוותר לזולת! זכור זאת, יקירי, כצידה למשך כל ימי חייך, ודע כי רק אם תוותר תזכה לשלום".
דבריו של ר' דוד'ל הותירו עלי רושם עז, אך קודם שנפרדנו אחזה בי תחושה מעיקה במיוחד. ר' דוד'ל אחז בידי והתבונן בעיני. עיניו היו עצובות כפי שלא ראיתי מעולם, אחיזתו בי היתה כאחיזתו של טובע הנאחז בקש, והוא מלמל בקול נורא: "אני כבר זקן, לי זה כבר לא יעזור, אין לי מה לעשות עם זה. אבל אתה תזכור ותזכיר לכולם, רק לוותר, רק לוותר! ועוד פעם: רק לוותר ולוותר, לי זה כבר לא יעזור"…
בלב כבד נפרדתי מידידי הקשיש וחזרתי הביתה, מהורהר. ביום חמישי ניגשתי שוב למחלקה הסיעודית, על מנת לפגוש שוב בדמות המופלאה, אלא שהפעם לא מצאתי את ר' דוד'ל יושב על כסאו. אף בחדרו לא מצאתיו. ליבי התמלא בחשש כבד, ובלית ברירה התעניינתי אצל האחות היכן אוכל למצאו.
בכיה של האחות סיפר לי כי הגרוע מכל ארע. "האם לא שמעת כי ר' דוד'ל נפטר לעולמו?"
אימתי ארע הדבר? לחשתי, והאחות השיבה: "ביום שלישי, עם דמדומי חמה"…
פני החווירו באחת, וכמו אגרוף ברזל הכה בליבי בעוז, דמעות מלוחות זלגו מעיני ושפתי רטטו מבכי. הדבר היחיד שצף לנגד עיני היתה דמותו של ר' דוד'ל יושב על כסאו, בעיניו העמוקות והעצובות, כשהוא לוחש ומתחנן את צוואתו האחרונה – רק לוותר!
(דרך עץ החיים, הובא בגיליון 'ברינה יקצורו')