"על דבר אחד אני גאה עד היום – לא שכחתי את אלוקי ולא התרעמתי על מעשיו. מדי בוקר, עת הצטופפנו במסדר במחנות המוות, מלמלו שפתי תפילת שחרית, ובדמעות חמות שפכתי ליבי לפניו, 'אל תירא, החזק מעמד ועוד תזכה לראות במפלתם של צוררי ישראל… עוד תזכה להצטרף לבוני ירושלים!'
"ערב שבת במחנה ההשמדה בירקנאו. לפנות ערב קבלנו פרוסת לחם. בליל שבת נהגתי לקדש על חצי פרוסה ולאוכלה כסעודת שבת, את חציה השני שמרתי ליום השבת. החבאתי מתחת לזרועי, איתה ישנתי, ואיתה רצתי בבוקר ל'חבורת החימום'.
"התחלתי להתפלל שחרית של שבת. לצדי עמד יהודי מבוגר ממני, הוא חש שאני ממלמל וממלמל… ופלט לעצמו בקול שיגיע לאוזניי: 'צעיר כזה וכבר מדבר אל עצמו, מסכן'.
"כשסיימתי חלק מהתפילה עניתי לו: 'אתה טועה אדוני, לא עם עצמי דיברתי, התפללתי, שבת היום!'
"'מה?', נדהם, 'שבת היום והתפללת?!'. זרם דמעות פרץ מעיניו, הוא תפס אותי בשתי ידיו וקרא: 'יהודי יקר, זה עשרים שנה לא התפללתי, בקשה לי אליך – אם אתה ממשיך בתפילה אנא אמור אותה בקול רם יותר, כך שאוכל גם אני לומר אחריך כמה מילים קדושות בפי'. המשכתי בתפילתי, והוא חזר אחרי על כל מילה בחרדת קודש.
הוצאתי את הפרוסה, קידשתי עליה, פרסתי אותה לשנים, חלק אחד שמתי בפי ואת השני מסרתי לידידי החדש.
"הוא סירב לקבלה, ואמר: 'מהפרוסה שקיבלנו אתמול והשארת להיום אתה רוצה להתחלק איתי?! מה אני בעיניך רוצח?! אכול אתה!'
"הפצרתי בפניו שיאכל מפת הקידוש, כי בשבילי זה דבר גדול לקדש ולאכול סעודת שבת יחד עם יהודי, במקום הארור הזה.
"לבסוף הוא נענה לי וסעדנו יחד. חשתי שכוחות חדשים זורמים בי נפשית ופיזית. כמות המזון לא מילאה תפקיד, הרגשתי שנפשי התרוממה. מעל כל הסובב אותנו, בכף הקלע של אשמדאי זכינו להגיע אל השבת, לשורות מלאכי עליון. היו אלו רגעים של התפשטות הגשמיות – 'מעין עולם הבא' ממש!"
("חייתני" מאת ר' יעקב ישראל קריגר, מתוך עלון נר לשבת)
תפילה
אנו רוצות לומר שהתרשמנו מאוד מאוד מיכולת כתיבתכם ומהסיפורים המעניינים נורא שיש אצלכם תודה ויום טוב נשמח לעזור לכתוב תודה מראש הצלחה בחיים רפואה שלימה ושמחה
טליה
יפה
תפילה
סיפור ממש מרגש ומחזק!