"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו" (דברים י"א, א')
בספה"ק אגרא דפרקא (אות ב') לרביה"ק מהרצ"א מדינוב זיע"א, בעל ה'בני יששכר' כתב כדברים האלו:
"סיפרו לי מעשה רב, מאת כבוד קדושת הרב הקדוש מה"ר דב בער זצוק"ל (המגיד ממעזריטש). בהיותו מתבודד עדיין בעניות ובדחקות, פעם אחת באתה אשתו והתחילה לספר לו בבכיה מגודל דחקות בניו, איך הם רעבים וצמאים ואין כסות בקרה, אזי שמע דבריה והיה מתאנח מעט.
"והנה שמע קול שאמרו לו מן השמים שכבר אבד חלקו מן העוה"ב, והנה עמד מרעיד כרגע, בהתבוננו בדעתו שכבר אין לו ב' עולמות, דעוה"ז כבר אין לו, דהנה הוא ובניו מדוכים בחיצי רעב עד למאד, וגם עוה"ב אין לו.
"והנה בהתבוננות הזה הפסיק מעט מתורתו, עד אשר שם אל לבו בקדושת עיונו, אדרבא הנה כעת אהיה עובד עבודה אמתית שכבר אבד סברי משני העולמות, ותהיה עבודתי באמת רק לעשות נחת רוח. והתחיל שוב ללמוד בקדושה, אז בשרוהו מן השמים שהחזירוהו לחיי עוה"ב, רק מהיום והלאה יהיה נזהר שלא יעשה כזאת, היינו שלא יתאנח עוד, מחמת גודל רחמנותו על בניו, כי אין לך רחמנות מרובה מרחמנותו ית"ש".
הדרגה הגבוהה ביותר בעבודת ה'
ובאמת מצוות אהבת ה' היא הדרגה העליונה ביותר ממדרגות עבודת ה', כפי שכתב רבינו בחיי בפתיחת לשער 'אהבת ה', בספרו 'חובת הלבבות', והפליגו חז"ל הקדושים, ואחריהם כל רבותינו לכל אורך הדורות, בשבח מעלתה וגודל חשיבות השגתה על ידי כל איש ישראל, כל אחד ואחד לפי דרגתו ויכולתו.
ומידת האהבה, מעצם טבעה היא שהאדם האוהב ממלא את כל לבו באותה אהבה, והיא מלפפת את כל חושיו והרגשותיו, עד שכל מעשיו ומחשבותיו נעשים מתוך אותה האהבה הקשורה בלבו כיתד שלא תמוט.
וכבר כתב רבינו הנשר הגדול בפ"י מהלכות תשובה הלכה ג': "וכיצד היא האהבה הראויה: הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה".
וכן כתב רבינו הרמח"ל בהקדמה ל'מסילת ישרים', שהאהבה היא "שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך, עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שלבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, ויצטער אם חסר זה מצדו או מאחרים, ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה".
ובפרק י"ח הוסיף לבאר עוד: "שורש החסידות הוא מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז, א'): "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואע"פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.
"והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב ורע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר 'לא נצטוויתי יותר, די לי במה שנצטוויתי בפירוש', אלא ממה שנצטווה ידון על דעת המצווה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת. והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו ג"כ אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים ותהיינה לו המצות אשר צוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו ית"ש, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ"פ, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו".
ובספר הק' 'שפת אמת' הפרשת ואתחנן (תרנ"ו) כתב: "ומה מאוד צריך איש ישראל להתפעל בזו המצוה "ואהבת", שהקדוש ברוך הוא שרם ונעלה מכל, מבקש מאיש ישראל לאהוב אותו, והוא פלא בעיני המלאכים ושרים העליונים. והכל בעבור שאנחנו משוקעים בעולם הזה השפל, ורצונו יתברך שמו שיעזוב האדם הבלי עולם, ויתדבק באהבתו יתברך שמו".
הדרך לקנות אהבת ה'
וכעין זה רבו כמו רבו דבריהם של רבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, הגאונים והפוסקים, בעלי מוסר ובעלי חסידות, כולם בסגנון אחד נתנבאו בעניין זה, של עוצם וגודל האהבה שצריך האיש הישראלי לקבוע בלבו אל הקדוש ברוך הוא.
ולא זו בלבד אמרו, אלא הוסיפו וביארו כיצד יוכל האדם לקנות את אהבת ה' ולהחדירה בלבו, והזהירו שמי שאינו עוסק בכך, לא יוכל להגיע למדרגה זו מבלי שיבקש אחריה ויעשה פעולות להשיג אותה במחשבה בדיבור ובמעשה.
וכה הם דברי המסילת ישרים בהקדמתו בעניין השגת האהבה: "אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה, איך נמצאה בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדולתו ואל רוממותו אשר יוליד בלבנו הדביקות הזה?! איך תטהר מחשבותינו, אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני?!
וביאר הרמב"ם ובהלכות יסודי התורה פרק ב' ה"ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי, לאלוקים לאל חי".
וכן כתב בספר ה'חינוך' מצוה תי"ח: "שראוי לו לאדם שישים כל מחשבתו וכל מגמתו אחר אהבת השם, ויעריך בלבו תמיד, כי כל מה שהוא בעולם מעשר בנים וממשלה וכבוד הכל כאין וכאפס ותהו כנגד אהבתו ברוך הוא, וייגע תמיד כל היום בבקשת החכמה למען ישיג ידיעה בו. סוף כל דבר, יעשה כל יכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום באמונתו ויחודו, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה בהקיצו שלא יהא זוכר אהבת אדוניו בכל לבו".
אהבת ה' בהלוויית הבן רח"ל
לרבנו החפץ חיים זיע"א היה בן מיוחד במינו ומופלא בכל, עובד ה' גדול, מתמיד עצום ובעל כישרון נפלא ומיוחד במידות טובות ושמו רבי אברהם, והעיד עליו אביו שבהיותו בן 16 חידש חידושי תורה כגאון מופלג, ובספרו 'מחנה ישראל' מביא הח"ח בשמו חידוש שחידש בהיותו כבן 12 בלבד.
אביו שלחו ללמוד בישיבת ולוז'ין, שהנצי"ב שימש בה כראש ישיבה ושם התעלה עד למאוד. בהיותו בן 23 חלה במחלה קשה, למרות היותו חלש וחולה הוליך לביתו אדם עני וזקן שנסמך עליו, גופו החלוש לא יכול היה לסבול את כובד משקלו של הזקן ובעקבות זאת החמירה מחלתו ונפטר לבית עולמו.
באותו הזמן לא היה החפץ חיים בביתו. בליל שבת שלפני פטירתו חלם החפץ חיים שספר תורה נופל מידיו. בצאת השבת קיבל מברק שיחזור מיד לביתו, ובלב נשבר הזדרז לחזור מיד לביתו. והגיע לראדין ביום ראשון. כשהגיע כבר חזר הקהל מבית הקברות לאחר הלוויית בנו, ובעוד כולם מדוכאים ובוכים נשאר הצדיק שליו ורגוע. לא בכה ולא קונן ולא נאנח אלא הצדיק עליו את הדין, באמרו: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך", והוסיף: "עתה ידעתי כי יהודי אני!", והסביר את דבריו בסיפור הבא:
"בתקופת האינקוויזיציה בספרד כשהכנסייה הנוצרית הכריחה את היהודים להמיר את דתם, היתה אם יהודייה עם שני ילדיה האהובים שלא רצו רח"ל להמיר את דתם. לקחו הרשעים את ילדיה ושחטו אותם לעיני האם. נשאה האם את עיניה למרום ואמרה: 'ריבונו של עולם תמיד אהבתיך אך כל זמן שילדי אשר יקרו לי מנפשי היו לי בין החיים היה לבי חלוק לשניים, חלק אחד אהבתי אותך, וחלק שני אהבתי לבני. אולם עכשיו, שילדי כבר אינם בין החיים, הרי שכל לבי מלא רק באהבתך, ואוכל לקיים בשלמות את מצוות 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך'".
המשיך החפץ חיים ואמר בהשתפכות הנפש: "ריבונו של עולם, גם אני אומר כן, כשבני היה בין החיים היתה אהבתי אליך גדולה מאוד, אבל חלק מלבי היה מלא באהבה לבני. אולם עכשיו, כשבני כבר איננו בין החיים, אז גם חלק זה אני מוסר אליך, וגל לבי מלא רק באהבה אליך, ואוכל לקיים בשלמות את המצווה: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ומכיוון שאני מקבל באהבה את הנהגתך, ואיני מהרהר חס ושלום אחר מידותיך, הרי שמתברר לי שאמונתי שלמה כיהודי אמיתי".