יעקב א. לוסטיגמן
במסגרת הפעילות של 'אחינו', הגיע לידינו מקרה עם בחור שהתגורר באחת מערי השדה. הוא בא מבית חלש מאוד ברוחניות, ונשלח ללמוד בבית ספר תורני, ולאחר מכן עלה לישיבה קטנה.
אלא שהישיבה לא התאימה לרמתו של הבחור. הוא היה אמנם מבית חלש, אבל היתה לו הצלחה גדולה בלימודים, ובישיבה שאליה נשלח למדו ברמה נמוכה מדי ליכולות שלו.
כתוצאה מכך, הרגיש הבחור תחושה של חוסר מיצוי. הוא הרגיש שאין לו חברים שהוא יכול ללמוד איתם בהתאם לכישוריו, ואפילו לא מצא אתם נושאי שיחה משותפים.
בשלב זה הגיע המקרה לטיפול של 'אחינו', והיה חשש מאוד גדול שהבחור הזה ייפלט מהישיבה וידרדר לחינוך הכללי. ההורים שלו גם כך לא מאוד התלהבו מזה שהוא לומד בישיבה, וחלק מהחברים שלו הלכו לבתי ספר תיכוניים.
השקענו הרבה מאוד מאמץ. עשינו בדיקות ומצאנו שהוא מתאים לישיבה פלונית בבני ברק, ישיבה עם רמת לימודים גבוהה שמתאימה לבחורים מרקע קצת פחות תורני. אבל זה היה אחרי תחילת הזמן, והצוות החינוכי בישיבה לא הסכים לקבל עוד בחור.
באותה ישיבה, מלכתחילה מכוונים למספר תלמידים נמוך מאוד, כדי להשקיע בכל בחור את המקסימום האפשרי. עוד לפני תחילת הזמן כבר היה בלתי אפשרי להכניס לשם תלמידים נוספים. על אחת כמה וכמה כשהזמן כבר התחיל לפני שבועות אחדים.
אבל הבנו שזה ממש מקרה של הצלת נפשות. הפעלנו על הישיבה לחץ אדיר, וברוך ה' הצלחנו לשכנע אותם, תוך שאנחנו מקבלים על עצמנו להעניק לבחור את כל המסגרת החינוכית המלאה. אברכים פעילי 'אחינו' למדו אתו רוב שעות היום, והשקענו הרבה מאוד מאמץ כדי שישתלב בחברה ויצליח להגיע לרמה הלימודית של הבחורים האחרים בישיבה.
כבר אמרו חז"ל, כל ההתחלות קשות. היו רגעים שנדמה היה לנו שכל ההשקעה יורדת לטמיון. התחייבנו מלכתחילה שאם הוא לא יצליח להשתלב, אנחנו לוקחים אותו הביתה ומחפשים לו ישיבה אחרת.
אבל לא אמרנו נואש, המשכנו להשקיע את כל הכוחות, ואכן, ב"ה ראינו ברכה בעמלנו, וכעבור זמן מה הפך הבחור לתלמיד מן המניין בישיבה, כשאנחנו ממשיכים ללוות אותו ברמה פחות אינטנסיבית.
והנה הגיע ערב חג השבועות. שם בישיבה עושים מחג מתן תורה 'מצב' גדול. יש שם סדרי לימוד מיוחדים, עם הכנה נפשית אינטנסיבית קודם לכן, ועם שטייגען יוצא דופן בליל שבועות.
הבחור הזה קשור מאוד להורים. מבחינתו לוותר על חג השבועות בבית היה קשה מאוד. גם ההורים העדיפו שהוא יהיה איתם בחג, היו להם אורחים מהמשפחה המורחבת והיה עליו לחץ גדול שיבוא הביתה.
אבל הפעיל של 'אחינו' שמלווה את הבחור באופן צמוד וקבוע, הבין שכזה חג שבועות אסור לפספס. הוא נסע להורים, דיבר איתם, דיבר עם הבחור ולבסוף הוסכם על דעת כולם שהבחור יצא מהישיבה יומיים קודם, ישן בבית לילה, ובערב שבת הסמוכה לשבועות, הוא יחזור לישיבה.
וכך היה. הבחור נסע הביתה ביום חמישי, וביום שישי הגיע הפעיל במיוחד לביתו המרוחק יחסית, והסיע אותו לישיבה. ידענו שאם לא יבואו לקחת אותו, הוא עלול להתחרט ברגע האחרון.
הבחור הגיע לישיבה, ונסחף פנימה. כל השבת היו סדרים מיוחדים כהכנה לקראת חג השבועות, ובליל חג השבועות הם סעדו סעודה קצרה ולאחר התיישבו ללמוד ברציפות עד שהאיר הבוקר. הבחור שלנו, למד עם אברך מ'אחינו', שהגיע במיוחד לשם כך.
האווירה בישיבה היתה כל כך מיוחדת ומרוממת, עד שאחרי תפילת שחרית כוותיקין החליטו הבחורים מיוזמתם לשבת לסדר לימוד של שעה וחצי נוספות! הם קידשו על היין, טעמו מעט 'מזונות', וישבו ללמוד עם כל הכח, שעה וחצי, אחרי לילה ללא שינה…
אחרי חג השבועות שאלתי את הבחור הזה איך הוא מסכם את החג, ואם הוא מצטער על כך שלא בילה אותו בחברת הוריו ובני משפחתו.
התשובה שלו הדהימה אותי: "כמה חבל", הוא אמר, "כמה חבל שאין ליל שבועות פעמיים בשנה…".