יום שני ח' בתשרי תש"פ
חמץ הנמצא תחת מצבור גרוטאות – האם צריך להוציאו לפני פסח?
מקום שרגילים להכניס לתוכו חמץ, ונפלה עליו מפולת אבנים, וכדומה – אם גובה המפולת פחות משלושה טפחים, יש לחשוש שכלב יסיר את האבנים בפסח ויגלה את החמץ, ולכן, אף כשלא ידוע אם יש חמץ במקום, חובה להסיר את האבנים ולבדוק את המקום כדין. ואם גובה המפולת הוא שלושה טפחים ויותר – אין חובה לבדוק את המקום, אך אם ידוע שיש בו חמץ, צריך 'לבטלו'. ואם ערימת האבנים כה גדולה, שבודאי לא יטרח לפנותה בפסח ולהוציא את החמץ – אף כשידוע שיש חמץ במקום, אין צורך לבטלו, כיון שהוא נחשב כמבוער, וכאילו אינו ברשותו. וכדין מפולת אבנים, כך דין מצבורי אשפה וגרוטאות. אולם, אם מדובר בחפצים שהכלב אינו יכול לפנותם, אף אם גובה המצבור פחות משלושה טפחים, דינו כגבוה שלושה טפחים. ובמקרה שיש סכנה בפינוי המפולת, וכיוצא בה – ראה במקורות.
[שו"ע תלג, ח, משנ"ב לג, לה ו־לח, ושעה"צ מח; וראה שם מב; ביאורים ומוספים דרשו, 33-34]
ראובן כיסה את החמץ של שמעון בערימת אבנים גבוהה – האם שמעון עובר באיסור 'בל יִמָּצֵא'?
כאמוּר, חמץ הנמצא מתחת לערימת אבנים שגובהה שלושה טפחים ויותר, אין חובה להוציאו, אך צריך 'לבטלו'. ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שחובת הביטול היא מדאורייתא, ואם לא ביטל, עובר על איסור 'בל יִמָּצֵא'; ואם לא ביטלו עד לאחר תחילת זמן איסור חמץ – שאז כבר לא מועיל ביטול לחמץ, אלא צריך לבערו בפועל – חייב להוציא את החמץ ולבערו. אולם, לדעת רוב הפוסקים, רק כשבעלי החמץ בעצמו מכסה את החמץ בערימת אבנים, הריהו עובר על בל ימצא, ואילו חמץ שנפלה עליו מפולת מאליה, או שאדם אחר כיסהו – הריהו נחשב כמבוער, ואין בו איסור בל ימצא; אולם, חכמינו ז"ל חששו שיסיר את האבנים בפסח ויגלה את החמץ, ויעבור על איסור 'בל יראה', ולכן חייבוהו לבטלו. ואם לא ביטלו עד לאחר תחילת זמן איסור חמץ, אינו מחויב להוציאו; ויתכן כי אדרבה עדיף שלא להוציאו.
[משנ"ב תלג, לח, ושעה"צ מד ו־מו; ביאורים ומוספים דרשו, 32]
העוסק במצוה וכוונתו גם להנאתו האישית – האם חלה עליו ההבטחה "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?
חכמינו ז"ל אמרו: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים", דהיינו, שהעוסק במצוה, לא יתכן שמחמת עיסוקו במצוה, או אף מחמת הליכתו לצורך עשיית המצוה, או חזרתו מעשייתה, ייגרם לו נזק, וכל שכן מוות, חלילה. ואין הדברים אמורים אלא באופן שהנזק והסכנה אינם שכיחים, אבל באופן שהנזק והסכנה שכיחים, יש לחשוש מפניהם גם כשעוסק במצוה. והעוסק במצוה וכוונתו גם שלא לשם מצוה – הריהו נחשב כעוסק במצוה, ואף הוא מובטח שאינו ניזוק; וכפי שאמרו חכמים, שהנותן כסף לצדקה על מנת שיֵרפא ממחלתו, הרי זה 'צדיק גמור', דהיינו שנחשב כמקיים מצות צדקה, למרות שהתכוון גם להנאתו האישית. ועם זאת, פעמים שיש לחשוש כי גם בתום העיסוק לשם מצוה ימשיך לשהות במקום הסכנה שלא לצורך מצוה, ובאותה שעה אינו מובטח עוד שלא יינזק.
[שו"ע תלג, ז-ח, ומשנ"ב לא ו־לו; בהרחבה ע"פ המקור]