מחזה מופלא שהיה שמור שנים רבות בלב אחד מנכדיו מהמקורבים ביותר של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל – וסופר לנו מכלי ראשון.
היה זה באחת משנות השמונים לחייו, כשנאלץ רבנו עקב חוליו לשהות בבית החולים לתקופת זמן ממושכת שסופה היה בסוף ימי החנוכה. רבנו, שחיבב מאד את מצות הדלקת נר חנוכה, זירז את העסקנים שיעשו כל שביכולתם כדי שיזכה להדליק נרות חנוכה בפתח ביתו ולו בערב אחד, ולבסוף לאחר מאמצים גדולים הביאו לשחרורו מבית החולים ביום האחרון, עוד בזמן שיכול היה להספיק להדליק נר אחרון של חנוכה, באופן כזה שאף לא הספיק לעלות לביתו, וכך הדליק מיד כשהגיע לפתח הבנין.
מספר נכדו הנ"ל, שאחזה במרן התרגשות כל כך גדולה, עד שלא הצליח להסתירה מהסובבים אותו. וכך מתאר הנכד: "האווירה הייתה מאד רצינית, מרן בירך את הברכות בקול רם יותר מתמיד, ובאותם רגעים האדימו פניו מאד, ואף דמעות נראו זולגות מעיניו. וכל מי שיודע ומכיר את מרן, אין זה דבר של מה בכך, והפעמים בהן ראוהו מוזיל דמעות, אלו מקרים ספורים" [וציין הנכד שזו אחת משלושת הפעמים היחידות שהוא ראה אצל מרן 'דמעות']. ואף שבכל השנים היתה ניכרת אצל מרן התרגשות מיוחדת בחנוכה ובפרט בעת ההדלקה, בכל זאת באותה שנה זה היה יוצא מן הכלל.
*
מספר אחד הנכדים שליט"א, אשר זכה להיות מקורב ביותר לרבנו בעיקר בשנים מוקדמות יותר: בחנוכה, מיד אחרי שהיה גומר לשיר 'מעוז צור', היה קם והולך ל'אהל שרה' ללמוד. אמנם אם ה'סבתא' ע"ה היתה מספיקה להגיש לו 'לאטקעס', היה נשאר לשבת, ורק אחרי שאכל מעט מהלאטקס היה הולך ללמוד, ופעמים שלא היתה מספיקה להכין קודם הדלקת הנרות, ואז נאלצה לחכות עד מאוחר שיחזור מהלימוד…
עוד מספר הנכד, שכשהיו הנכדים באים אליו בחנוכה, היו משמיעים לו איזה שיר מ'טייפ', והיה מקשיב… אולם, מוסיף הנכד ומספר, פעם אחת הייתי אצל רבנו במוצאי שבת 'זאת חנוכה', ורציתי להשמיע לו ג"כ מטייפ, ומיד הוא התקומם: "כבר לא חנוכה!" ולא הסכים בשום אופן לשמוע.
(גיליון 'דברים הרבה' תשע"ד)