בס"ד
"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שמות כ"ה, ט)
הרב ישראל ליוש
רש"י ביאר, 'וכן תעשו' – לדורות, שאם יאבד אחד מן הכלים, עשו אותו כתבנית אלו. והקשה עליו הרמב"ן שלא יתכן לפרש ששלמה היה מצווה לעשות הכל כתבנית שעשה משה רבינו, שהרי מזבח הנחשת היה עשרים אמה ארך, ועשרים רחב.
שמעתי לבאר, שהציווי 'וכן תעשו' אינו על המידות המדויקות והתבנית המסוימת שנצטווה משה, אלא כשם שמשה רבינו עשה הכל עפ"י ה' ולא עשה כלום מדעתו, כמו"כ בדורות הבאים יעשו הכל עפ"י ציווי, ולא על דעת עצמם.
ובאמת, כך מבואר בפירוש רש"י על הגמרא בסנהדרין דף ט"ז ע"ב וז"ל: "'כן תעשו' – לדורות, מה משכן על פי משה, והוא במקום סנהדרין גדולה, אף לדורות על פי סנהדרין גדולה", דהיינו שהציווי 'וכן תעשו' הוא ציווי לדורות, שיעשו הכל עפ"י סנהדרין גדולה, ולא עפ"י דעת עצמם.
***
לימוד עצום נלמד מכאן, שלעולם לא נשנה פרט מפרטי ההלכה, ואף אם לדעתנו ראוי לשנות או לסטות קצת מדבר ההלכה הברורה, אל לנו לעשות כן, אפילו אם נראה שעי"ז נרוויח דבר אחר. כי ההלכה מסורה לרבנים ופוסקים, ולא יעשה כל אחד ואחד עפ"י דעת עצמו. כפי שמסופר על הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. כאשר כיהן כרב ברוסיה, התגורר בעירו יהודי שסר מן הדרך, והיה מוסר לשלטונות דברי דיבה על היהודים. הגויים ששו על דבריו כמוצאי שלל רב, ובעקבות כך עשו ליהודים צרות צרורות.
יום אחד חלה אותו מלשין ועמד למות. בהבינו את מצבו, כתב המלשין מכתב ל'חברא קדישא', בו הוא הביע חרטה עמוקה על מעשיו, ועל הסבל הרב שגרם לקהילה, ולאות כפרה מבקש הוא להיקבר מחוץ לבית הקברות כקבורת חמור בביזיון רב, הוא סיים את מכתבו בתחנונים שימחלו לו על מעשיו, ותהא קבורתו המבישה כפרה על כל חטאיו…
כשנפטר, פתחו אנשי ה'חברא קדישא' את המכתב והשתוממו לשמע בקשתו. הם באו אל רב העיירה הגאון רבי משה, ושאלו אותו כדת מה לעשות בבקשת הנפטר.
עיין רבי משה בדבר, וענה להם: 'האדם אינו בעל הבית על גופו, עלינו מוטל לשמור את ההכלה בדקדוק, וכיון שההלכה מורה לנו לקברו כיהודי, כך נעשה! ולא נשמע לבקשתו כי האדם אינו בעל הבית על גופו'.
אנשי ה'חברא קדישא' התפלאו: 'הרי היהודי מבקש כפרה! איך לא נעשו בו כרצונו?!'
חזר רבי משה על דבריו ואמר: 'תפקידנו לקיים את ההלכה כדקדוקה, ולה אנו מצווים לשמוע ולא לדברי המת. כאנשי ה'חברא קדישא' האמונים על קבורת המת כפי ההלכה, לכו וקברוהו כדת משה וישראל!, וה' הטוב כבר יכפר בעדו עבור חטאיו אשר חטא!'. אנשי ה'חברא קדישא' הבינו להוראתו הנחרצת של רבם, ואכן עשו כדבריו.
חלפו כמה ימים. לפתע הגיעו אנשים מטעם השלטונות וחפרו את קברו של אותו מלשין, בדקו שם דבר מה, ושוב סתמוהו. נגש אליהם שומר בית הקברות, ובירר לפשר מעשיהם.
השיבו לו החופרים: 'קבלנו מכתב שכתב המלשין לפני מותו, בו הוא מזהיר, כי בעקבות נאמנותו לשלטונות והלשנותיו, שונאים אותו היהודים, וכנראה יקברו אותו בביזיון גדול, ולכן הוא מבקש שיבדקו אם כך עשו, או שקברו אותו כיהודי. ואכן באנו לבדוק, וראינו שהוא קבור בכבוד ככל היהודים'.
שומר בית הקברות ספר את הדברים לאנשי ה'חברא קדישא', או אז הבינו כולם שבזכות השמירה המדוקדקת על ההלכה, כהוראתו של רבי משה זצ"ל, ניצלו מעונש כבד שהיה עלול להיות מוטל עליהם..