פגשנו אותו בליל שבת האחרון פרשת ויגש. הוא היה נפעם כולו. לשמחה מה זו עושה? – ביקשנו לדעת מתוך סקרנות גרידא. "השגחה פרטית' ממש", הוא נהם בהתרגשות. מדובר באברך חשוב שלא מזמן עבר דירה. משכונה לשכונה באותה עיר. הוא היה כעת בדרכו חזרה משמחת 'שלום זכר' שנערכה בבית הכנסת הקודם שלו, בשכונה בה התגורר עד לפני חודשים ספורים. ומעשה שהיה כך היה:
לפני שבע וחצי שנים, עם תחילת לימוד הדף היומי במחזור השלושה עשר, היה הוא זה שנחלץ לתועלת הרבים בבית הכנסת וייסד שיעור דף היומי. הוא עצמו מסר את השיעור תקופת זמן של כמה שנים וזכה ללמוד ולסיים כמה וכמה מסכתות. אולם בצוק העיתים, כמה הרפתקי עדו עליו. קרובי משפחתו חלו והוטל עליו לצאת לחו"ל לתקופות ארוכות כדי לסייע בענייני הרפואה וכל הטרדות שמסביב. מחוסר ברירה היה מוכרח לצערו לפנות מקומו לטובת מגיד שיעור אחר, בעוד כולו רווי בגעגועים מתי יזכה שוב לחזור ולמלא את מקומו בלימוד השיעור כשאיפתו הטהורה.
חלפו עוד שנים, משפחתו התרחבה ב"ה עד שהוכרח לעקור משכונה זו ולהשתקע בשכונה אחרת, בה רכש דירה גדולה יותר המרחבת דעתו של אדם. מטבע הדברים, כמעט ושכח לגמרי מאותו שיעור נפלא שהוא עצמו זכה לייסדו ולעמוד על ערשו.
בליל שבת קודש זו, כאמור נערכה שמחת שלום זכר של אחד מקרובי משפחתו בבית הכנסת שבשכונה הקודמת שלו. הוא החליט לצאת לדרך הלא קצרה כדי להשתתף בשמחת המשפחה.
בעודו פוסע פנימה אל בית הכנסת, הוא נדהם לראות מחזה מרגש. ברגע זה ממש סיימו בני החבורה – לומדי הדף היומי במסגרת השיעור שהוא ייסד – את הש"ס. חבריו, שומעי לקחו לשעבר, נעמדו ברגע זה ממש לאמירת קדיש ולאחר מכן פצחו בריקוד נלהב לרגל שמחתם הגדולה בזכותם לסיים כעת מסכת נדה ואת הש"ס כולו.
"היה זה גילוי עצום של 'השגחה פרטית' בעיניי", הפטיר האברך בעיניים בורקות. "משמים זימנו אותי לרגע זה של הסיום כדי לרמז לי ולהזכיר לי כי שום דבר לא נשכח בפנקסים של מעלה. אם אני זכיתי להיות ממייסדי שיעור זה וללמוד במסגרתו סדרה של מסכתות בעת תחילת הש"ס במחזור זה, הראו לי כעת כי אכן אזכה להיות נוכח ברגע המשמח והמרגש של סיום הש"ס באותו מחזור.
"כולי תקוה כי אכן אזכה להתחיל את הש"ס כעת ולסיימו מתוך בריאות ונחת, בבית כנסת החדש שלי או בכל מקום שהוא, יחד עם רבבות אלפי ישראל", הפטיר המגיד שיעור לשעבר בנימה של בקשה ותקוה.
(ש. תפילנסקי, 'המבשר', י' בטבת תש"פ)