"אנשים חכמים ונבונים" א יג
וכי לא ידענו שה'חפץ חיים' היה ילוד אישה?!
דיברנו אודות קטעי הסרט שנמצא לאחרונה בו רואים את ה'חפץ חיים' מגיע למקום ה'כנסיה הגדולה'. וסיפר לי הגר"מ שהיה אחד שהתפאר באזני אחד מידידיו שיש לו חתן ת"ח בביתו, שיושב ולומד כל היום, אמנם כאשר נכנס אותו ידיד לחדר לימודו של החתן, ראה לתדהמתו את החתן עומד על סולם בקצה החדר ומצייר דבר מה על הקיר… לפליאתו מאי האי? הסביר לו הלה: "התחלתי לחשוב מה יהיה אחרי שאני אגמור את הש"ס בבלי, ירושלמי, תוספתא ספרי וכו', מה אני אעשה אז?! והחלטתי שעלי להתחיל ללמוד באופן יסודי את הכל מהתחלה, ולכן אני מצייר על הקיר את דמותו של אדם הראשון, וכן את דמותו של אברהם אבינו – שהכל יהיה יסודי וברור"…
בעיני, אומר הגר"מ, ההתלהבות שהיתה מהסרט החדש שמצאו על החפץ חיים, משולה לזה… וכי לא ידענו שהחפץ חיים היה ילוד אישה?!
אני: אחד ממשפחת הראש ישיבה אמר לי בתגובה על חשיפת הסרט: "וכי גם אם היו מוצאים כמה דפים חדשים מהח"ח על המשנה ברורה, למשל, גם היו מתלהבים כך?! והרי זה מראה על מצב הדור שמתלהבים מכאלו דברים…"
האם ראש ישיבה מסכים לדברים אלו?
הגר"מ: ודאי שאני מסכים עם דברים אלו…
אני: זה רק מראה שיש עוד הרבה דברים, ורק צריך למצוא אותם.
הגר"מ: למה? הרי היית בבריסק, ואתה רואה שלא מצאת שם כלום…
אני: טוב, בריסק הרי נחרבה.
הגר"מ: נכון, אתה צודק. אפילו היהודי האחרון שהיה שם מאותה תקופה כבר איננו…
והחל לדבר איתי על ר' שלמה ויינשטיין ועל בתו שכיום היא הנחשבת כ'ראש הקהל' בעיר.
ער איז געווען 'א איש המעשה'…
אמרתי להגר"מ שמעניין שכל מה שהיה לה'חפץ חיים' הוא הדפיס.
הגר"מ: "ער איז געוועאן איש המעשה'", וכל דבר שפעל, היה למעשה! הוא שמע שאנשים נוסעים לחו"ל, ופחד שלא ידעו הלכות, אז הוא חיבר את הספר 'נדחי ישראל'. הוא ראה שיש יהודים שנלקחים לצבא הרוסי ונתקלים בשאלות יום יומיות קשות, אז הוא חיבר את הספר "מחנה ישראל". הוא ידע שיש בעיה בדור של דיבורי לשון הרע, ולכן חיבר את הספר על לשון הרע, וכן עוד על זה הדרך.
והמשיך הגר"מ: שמעתי מעשה על ה'חפץ חיים', שבשנה אחת בזקנותו עשה סעודה גדולה ביום ההולדת, ומקורביו התפלאו מה ראה על ככה. עד שההין אחד מהם לשאול אותו על כך, וה'חפץ חיים' ענה לו: "הרי אני מעורר את כל הציבור לא לדבר לשון הרע וכו', ואם הייתי נפטר בקיצור ימים, הרי היה מזה חילול ה' גדול שאני שכל הזמן עוררתי על עוון זה, הסתלקתי בגיל צעיר, נגד דברי הפסוק בתהלים (ל"ד י"ג) 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו' נצור לשונך מרע'. ולכן עשיתי סעודה שב"ה לא יצא חילול ה' על ידי"…
להיות מוכן להשיב בעולם העליון
הגר"מ הוכיח אותי על דבר מה, וכשזרזני לעשות כפי דבריו אלי, אך ראה שאני מהסס בדבר ולא קל לי לקבל את דבריו באותו עניין, אמר לי כלהלן:
אספר לך מעשה ששמעתי מר' מאיר ליברמן. לאחר שרבי יעקב ריינס פתח את הישיבה התיכונית שלו בלידא, נסע אליו ה'חפץ חיים' בערב ראש השנה לומר לו 'גוט יאר', ואז ניצל את ההזדמנות ושאל אותו מדוע פתח ישיבה תיכונית? ומה יענה בשמים כאשר יתבעו אותו על כך? והמשיך ואמר לו החפץ חיים: "תראה. בשמיים צריכים לבוא מוכנים לקראת כל מה שישאלו אותך, וכאשר ישאלו אותך שאלה זו, אתה אולי תחשוב לטעון, 'מה אתם רוצים ממני? הרי בקרבת מקום אלי [העיירות לידא וראדין היו קרובות זו לזו] היה גר ה'חפץ חיים' והוא לא מיחה בידי על כך, ואילו רק היה מוחה לא הייתי עושה זאת. ולכן באתי אליך עתה לומר לך שטענה זו אל תחשוב לומר שם בעולם העליון" (כי אני אכן מוחה על כך)…
ע"כ סיפור המעשה שסיפר לי ר' מאיר ליברמן.
והוסיף לומר לי הגר"מ: "קוקט וואס איז געווען דער חפץ חיים… מיט אזא וויטע קוק…" [-תראה מה היה החפץ חיים, עם כזה מבט למרחוק].
והרגשתי שהגר"מ מכוון בזה גם אלי, שאתן דעתי על העניין, שלא אוכל לטעון בעולם העליון שהגר"מ לא זרזני על כך, ועל כן הוא אומר לי כן.
אתן לך ברכה שלא תקלקל…
אמר לי הגר"מ שהיום סיפר לבני ביתו מעשה שהיה עם הגרי"ז, שהוא (הגר"מ) היה עד לו, כאשר נלווה אל אביו פעם בשעת טיולו לצורך בריאותו, והנה בעודם מהלכים בדרך, קרב ובא לעומתם יהודי חסידי בעל משרה תורנית מכובדת, ובהבחינו במרן זצ"ל העומד למולו, ניגש אליו בדחילו, ואמר מתוך רטט והתרגשות, כהולך לקבל ברכה מ'רבי': "נוסע אני לחו"ל ורצוני שהרב יברכני כי אצליח".
מרן הגרי"ז זצ"ל – ששנים רבות קודם לכן הכיר טיבו מתוך מעשה שהיה – השיב לאיש בנימה פסקנית: "יכול אני לברכך רק בדבר אחד – שלא תקלקל!" [זאלסט נישט קאליע מאכן]!
כעבור זמן מה התברר שאמנם הלה נסע בשליחות השלטון הציוני לחו"ל לגייס כספים עבור ה"מגבית המאוחדת", ועבור הצלחת הנסיעה הזו הוא בא לבקש את הברכה…
אני: הבאתי מעשה זה בספר, בשם הראש ישיבה, אך לא כתבתי את שמו של אותו אדם, רק כתבתי 'אדם נכבד אחד…'
הגר"מ: כמובן שכך היית צריך לכתוב, ללא פירוט שמו.
***
היה זה בשנת תשל"ט כאשר צדה עינו של הגר"מ ידיעה כל שהיא לגבי חיסונים של עופות, ומיד התעורר אצלו החשש היכן מזריקים לעופות את חומר החיסון, ואם אין הדבר עלול לגרום לטריפת העוף, ושלח את אחד מגדולי תלמידיו, שקרובו עבד בזמנו ב'משרד הבריאות', כדי לברר אצלו אם אמנם נכון הדבר שמזריקים בעופות והיכן. כאשר השיב הלה שמזריקים את החסונים בצוואר העוף, שלח הגר"מ תיכף את תלמידיו אל עבר לשכת בד"צ העדה החרדית שבבנייני זופניק, כדי להביא את הדבר לידיעתם, ולעוררם על החשש הנובע מכך לכשרות העופות כולם.
הבד"צ זימנו אליהם בדחיפות את ראשי משרד הבריאות, אלו באו לפניהם והביאו עימם נציגות מבעלי הלולים וכולם כאחד הכחישו בכל תוקף את העובדה שמבצעים זריקות בעופות… והנה רבי אברהם ראטה – הספרא דדיינא שנודע בפיקחותו – הבחין בעינו החדה מיד שאין אמת בדבריהם. אי לכך נעמד בלהט והזהירם על חומרת הדבר של אמירת שקר בפני בית דין שהשכינה שרויה בו, ועוד כהנה וכהנה.
עוד הוא מדבר, והנה לפתע פורץ בבכי מר אחד הלולנים שנוכחו שם – יהודי תימני שעלה שנים ספורות קודם לכן מתימן, והודה שאכן הם מזריקים חיסונים לעופות בצווארם, אלא שאיימו עליהם שאם יגלו את הדבר יסלקום תיכף מעבודתם. הבד"צ כמובן אסר בו ביום את העופות עד לבירור העניין [רבים זוכרים את הסערה הגדולה שהדבר עורר, כאשר ביום זה לך יומא דהילולא של האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור, וכבר הוכנה אז סעודה גדולה עבור כלל החסידים הבאים מרחבי הארץ לרגל היארצייט, ועם זאת תיכף כאשר נודעה סערת העופות, זרקו תיכף ללא שיהוי את כל העופות שהוכנו עבור אלפי המשתתפים, על אף הפסד הממון הגדול הכרוך בכך].
הגר"מ שעמד על המערכה לא אמר די בכך, אלא שלח לברר בחו"ל אצל גדולי המומחים על השפעת הזריקות על העופות. באותם ימים נראה רבי מאיר ברנדסופר מידי יום כאשר שני עופות בידו, וסובב הלוך ושוב בין ישיבתו של הגר"מ ששכנה אז בבתי וויטנברג, שם דן יחד עם תלמידי הגר"מ על כל צדדי השאלה, הן מבחינה ההלכתית והן מבחינה המעשית, ומשם לבניני זופניק מקום משכן הבד"צ.
הייתי יורד לעומק העניין
סיפר הגר"מ: בימים עברו, כאשר היה בא אלי אדם כלשהו ושואל אותי אף בדבר שמעולם לא ידעתי ולא למדתי, הייתי ללא התרגשות פותח את הגמרא ולומד את הענין לאט לאט – ובנוכחותו- ואז יורד לעומק הענין ואומר לו תירוץ טוב. היום לעומת זאת, כבר אינני יכול לעשות כן כלל. והנה כאשר באים לשאול אותי על דברים שאני בענין או למדתי, אני משתדל לענות, אך כשבאים ושואלים אותי דברים חדשים שלא למדתי, אני משתמט ואיני רוצה לענות, אולי הם חושבים שאני משתמט מהם מסיבות צדדיות, אבל האמת היא זו.
והוסיף לספר, שבסוף ימי רבי דויד'ל קארלינער הוא סבל מאוד משכחה, ופעם כשהגיע אליו משולח אחד נתן לו יד לשלום ושאלו לרצונו, וכששמע מה מבוקשו נתן לו מתת יד. המשולח שנהנה לראות את רבי דויד'ל לומד בגישמאק [-בהנאה ובטעם], נשאר לעמוד לידו. חולפות כמה דקות. רבי דויד'ל מרים עיניו שוב, מברכו לשלום ושואלו לרצונו. אמר לו המשולח: "זה אני, אותו אחד שהיה כאן כבר קודם"… והמשיך רבי דויד'ל ללמוד. חלפו עוד כמה דקות, והלה עדיין עומד ונהנה לראותו לומד, ורבי דויד'ל שוב מרים את עיניו ונותן לו שלום ושואלו לרצונו והלה שוב אומר את הנ"ל.
או אז אמר לו רבי דויד'ל: "די שכחה ביי מיר איז זייער גרויס, אבער דעם ש"ס געדענק איך אזוי ווי א בחור פון זעכצן…" [- אני סובל משכחה גדולה, אבל את הש"ס הנני זוכר כבחור בן שש עשרה]…
ולאחר שנפטר רבי דויד'ל, קרא ה'חפץ חיים' לאותו משולח שיבוא לראדין להספיד את רבי דויד'ל, וכאשר התפלא הנ"ל על מה ולמה הוא צריך להספיד? אמר לו החפץ חיים שהוא היה בשעת מעשה ושמע את רבי דויד'ל אומר את הדברים הנ"ל, ולכן הוא רוצה שהוא יבוא ויאמר את זה לכל הקהל, מה שבאזניו שמע…
(מתוך הספר 'דחזיתיה לרבי מאיר')