יום חמישי י"ב בטבת תש"פ
בהגעלת כלים – מדוע צריך להגעיל גם את הידיות של הכלי?
כלי חמץ שיש לו ידית, בהכשרתו לפסח בהגעלה, יש להגעיל גם את הידית. וטעם הדבר: כשהכלי והידית עשויים מקשה אחת מתכת, שבה החום עובר לכל חלקי הכלי, יש לחשוש שבליעת החמץ עברה מהכלי אל הידית.
ואף בכלים ובידיות העשויים מחומר שאינו מעביר את החום, כגון כלי חרס, או עץ – יש לחשוש שכאשר השתמשו בגוף הכלי, ניתז מהחמץ החם גם על הידית, ועוד, שפעמים רבות נוגעים בידית הכלי בידים מלוכלכות מחמץ, ובעת שהידית חמה, היא בולעת מהחמץ. ופעמים שקיים חשש גם שהשרו את הכלי במים רותחים בכלי ראשון על מנת לנקותו.
וכתב הרמ"א, שאת הידית ניתן להגעיל לכתחילה בעירוי מכלי ראשון, אלא אם כן ידוע שהיא עצמה בלעה מתוך כלי ראשון, וכגון שנתחבה בחמץ שבכלי ראשון – שאז חובה להגעילהּ בכלי ראשון.
[שו"ע תנא, יב, ומשנ"ב סח ו־עא; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 68]
כלי חמץ שלא הגעילו את ידיותיו – האם מותר להשתמש בו בפסח?
בהמשך לאמוּר: כלי חמץ שהגעילוהו לפסח, אך לא הגעילו את הידית, אסור להשתמש בו בפסח. ואף אם התגלה הדבר בפסח עצמו – שאז לא ניתן להגעיל כלי מחמץ – אין הדבר נחשב כ'בדיעבד', ואסור להשתמש בו בפסח. אולם, אם הידית נתחבה במאכל חם בפסח – המאכל מותר.
וטעם הדבר, משום שבכלי וידית העשויים מקשה אחת מתכת, מעיקר הדין נוקטים שהגעלת גוף הכלי עצמו מועילה גם להוציא את הטעם ש'הוליך' הכלי מבליעותיו אל הידית; ואילו לחששות האחרים המנויים לעיל, אין חוששים בדיעבד.
אולם, במקרה שידוע שידית הכלי עצמה קיבלה טעם חמץ בכל אופן שהוא, וכגון שתחבוה בתבשיל חמץ – או שכך דרך השימוש בכלי זה, וכגון סכין, שידיתו בדרך כלל נוגעת אף היא בחמץ הנחתך באמצעותו – המאכל שנתחבה בתוכו בפסח, אסור באכילה.
[שו"ע תנא, יב, ומשנ"ב סט-ע]
ידית המחוברת לכלי בברגים – האם נחשבת כחלק מהכלי לכל דבר?
בהמשך לאמוּר: כלי מתכת שהוא וידיתו עשויים מקשה אחת – אשר בו, כאמוּר, עובר טעם החמץ הבלוע בכלי אל הידית – אם לא הגעיל את גוף הכלי, והידית נתחבה במאכל חם בפסח, המאכל אסור, מפני שבלוע בהּ טעם החמץ שעבר מגוף הכלי.
וידית מתכת המחוברת לכלי באמצעות ברגים – יש אומרים שדינהּ כידית העשויה מקשה אחת עם הכלי; ויש מהאחרונים שהסתפק בדבר; אולם, יש אומרים שבאופן זה נחשבת הידית לכלי נפרד, ולא עובר אליה טעם חמץ מגוף הכלי.
ואף בכלי העשוי מקשה אחת – כאשר הוא טעון 'ליבון', אין ליבון הכלי מועיל להכשרת הידית אף בדיעבד, דהיינו, שאף כאשר ידוע שלא השתמשו בידית עצמה לחמץ חם, אם היא נתחבה במאכל חם בפסח, אסור המאכל אף בדיעבד מחמת טעם החמץ שעבר אליה מגוף הכלי.
[משנ"ב תנא, סט; ביאורים ומוספים דרשו, 62 ו־64]