הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
וכה סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א: במוצאי שמחת תורה ישבו כ"ק האדמו"ר מצאנז בעל ה'שפע חיים' זצוק"ל יחד עם קהל חסידיו ורוחם הייתה שפופה עליהם. היו הם חסרי 'מצב רוח'.
חודש הרחמים והסליחות וירח האיתנים שאחריו הסתיימו זה עתה. אלול, ראש השנה ויום הכיפורים, הסוכה והד' מינים, שמחת תורה- הכל נגמר, וכעת? חורף ארוך ארוך….
לפתע התפשטה נהרה על פני הרבי והוא סיפר סיפור מתוק.
סיפור על יהודי אומלל שסבל מצרור כאבים ומיחושים.
פעם כאבה לו הרגל ופעם כאבה לו הבטן. מידי פעם סבל לחצים בלב ובחזה ואחת לשבועיים כאבה לו הרגל.
בכל פעם שסבל ממחלה או מיחוש כל שהוא, נכנס לרופא המקומי. הרופא רשם לו מרשם לפי הכאב. אקמול או נורופן לכאבי ראש, וולטרן לכאבי שרירים ופרופראנולול ללב וללחץ דם. טיפות כאלה למחלה זאת ומשחות כאלה למיחוש זה.
עם כל כאב או מחלה הגיע החולה לאותו הרופא, שכבר הכיר היטב את כל התיק הרפואי שלו, רשם לו בסבלנות תרופות ודאג שתרופה פלונית לא תתנגש עם מחלה אלמונית.
מדף מיוחד הקצה הרופא עבור שיקויי המרפא השונים המיועדים לחולייו הנדירים של האומלל. תרופת סגולה יועדה לכאב בטן משולב עם מתיחת שריר גלגל העין. השיקוי הירקרק נועד להרפות גיד ארוך שנמתח לכל אורך גופו וגרם לפריחה בקצות אצבעותיו, ועוד כהנה וכהנה. נעבעך…
ואז אויה, שוד ושבר. החולה הכרוני 'שלנו' שמע שהרופא שלו, זה שטיפל בו במסירות בשלל תרופות ומשחות, עסק בהכנות אחרונות לקראת נסיעה ארוכה לחוץ לארץ!
תשוש, נדכה, אומלל, מיוסר, מפוחד ורועד הוא נכנס אל ביתו של הרופא והשתפך בדמעות שליש, כדרכם מימים ימימה הם לא החליפו ביניהם אף לא הברה אחת. זה עומד מצד אחד ונפשו מרה עליו, והדוקטור מביט עליו בעיניו הרחימאיות, משך קלות במקטרונו ונכנס עמו אל חדרו האישי, המקום שבו הוא יוצר את תרופותיו וצרור סגולות ההרגעה שלו.
הרופא, שכבר המתין לו, ידע שהחולה שלו יגיע, האיר לו פנים והראה לו בקבוק גדול ומיוחד, עליו עמל להכין לו, בעצתם של פרופסורים מומחים. "זוהי תרופה אחת ויחידה, מיוחדת במינה, שתעזור לך לכל הכאבים, לכל המיחושים, לכל הכאבים", חייך הרופא, "תיטול את התרופה הזאת, את שיקוי הפלאים, כל יום ויום. הכל יעבור לך, בעזרת השם".
"יהודים יקרים ואהובים", התעורר הרבי מצאנז זכרונו לברכה, גאון התורה, שהתורה היתה משוש חייו ומקור חיותו, ואמר בהתרגשות גדולה: "היודעים אתם על מי אנו מדברים, על עצמנו, על גופנו, לא משל הוא ולא מעשה, זו היא מציאות החיים, מהמורות, פיתויים, מכשולים ותאוות שונות תוקפות את היהודי ללא רחם ומבקשות להטיל בו דופי, להקהות את רגשותיו, להמעיט את רצונו לקיים את רצון בוראנו יתברך ויתעלה. זכינו לראש השנה ולסגולותיו. השופר, הסימנים, התפילות, המלכת מלך מלכי המלכים, אכלנו בתשיעי, הסתגפנו בעשירי כדי לכפר על נפשותינו לפני ה', נכנסנו אל הסוכה, צילא דמהימנותא, נטלנו ארבעת המינים וגירשנו רוחות רעות, הכל נעשה, כל הסגולות. עתה, כחלוף הימים הקדושים, נותרנו ללא שיקויים, ללא אמצעי חיזוק, ברם, לא נטשנו בוראנו, ברוב טובו ובחמלתו עלינו, העניק לנו ביום האחרון של החגים, בחג שמחת התורה, את התרופה הטובה ביותר, את השיקוי המיוחד רק לנו, בניו אהוביו, תרופה מחוללת פלאות, את התורה הקדושה, בה נאחז נתפוס בה בכל כוחנו, נהגה בה בקביעות, בעוז ובהתמדה. הרי אין סגולה כתורה!!".
***
בעוד כשבועיים נצא כולנו להצביע עבור תנועת 'יהדות התורה', אשר יסודה בהררי קודש, בועידה הראשונה של 'אגודת ישראל', עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. גדולי ישראל התכנסו בקטוביץ' שבפולין בי"א בסיוון תרע"ב, וקבעו את אופייה ודרכה של 'אגודת ישראל'.
גולת הכותרת של המעמד היה משאו של מרן רבינו רבי חיים מבריסק זיע"א, שאמר כך: "יהודי אחד שעסק לפרנסתו במקצוע הרוכלות. יצא מביתו ביום ראשון, מסתובב בעיירות במשך השבוע, וחוזר לביתו בערב שבת. ויהי היום, הגיע הרוכל לעיירה אחת, ונכנס למכולת המקומית, כדי לרכוש לעצמו אוכל. הוא ניגש לבחור המוכר, ושואל אותו כמה עולות עגבניות. המוכר עונה "דריי" (שלוש).
המשיך הרוכל ושאל: "וכמה עולים מלפפונים?" והבחור המוכר ענה: "דריי". עובר הרוכל לחלק הפנימי של החנות, ותהה: "וכמה עולים מסמרים?" ושוב עונה הבחור: "דריי". היהודי ממשיך לשאול את הבחור המוכר שוב על מוצרי המכולת, והבחור על כל מוצר עונה שהמחיר הוא "דריי".
"היכן נמצא בעל הבית של המכולת?" שואל היהודי את הבחור, והבחור הצביע לפינה צדדית מאחורי החנות, בה נמצא בעל הבית.
ניגש היהודי הרוכל אל בעל המכולת, ואמר לו: "לפי ההתנהלות של המכולת, אתה עומד להפסיד את רכושך"!
"מדוע?" קפץ מיד בעל המכולת, "מה קרה?".
"אענה לך", אמר היהודי. "יש כאן בחור שמוכר, ועל כל מוצר ששואלים אותו כמה זה עולה, הוא משיב תשובה זהה, "דריי"! אפילו דברים יקרים מאד, הוא מוכר בזול".
חייך בעל המכולת ואמר לרוכל: "הבחור שמוכר כאן הוא חרש אילם מלידה, ולאחר המון שנות השקעה הצליחו מיטב המלמדים ללמדו אך ורק מילה אחת, והיא "דריי". אני חייב הכרת הטוב מאד גדולה לאביו של הבחור. מתוך אותה הכרת הטוב גדולה, החלטתי להעביד את בנו החירש אילם אצלי במכולת, אבל היות וידעתי שהוא יודע רק מילה אחת, "דריי", סידרתי את החנות בשקיות, שכל שקית מחירה יהיה "דריי". אם קילו עגבניות עולה "דריי", אז שמנו בשקית קילוגרם אחד, ואם קילו מלפפונים עולה ששה שקלים, שמנו בשקית חצי קילו שמחירו הוא "דריי", וכשקילו מסמרים עולה שלושים שקלים ארזנו בשקית מאה גרם, וכך גם על המסמרים הוא יוכל לענות שמחירם הוא "דריי".
סיים ר' חיים את דבריו ואמר: "גם אותי הצליחו ללמד במשך השנים אך ורק מילה אחת והיא "תורה". התאספו כאן באסיפה גדולה וחשובה זו, כדי לתקן תקנות למען כלל ישראל, אבל בקשה אחת היא לעוסקים בהחלטות הכינוס, שלאחר שהחלטתם מה לתקן ותארזו את ההחלטות ב"שקית", תשימו כל מה שאתם רוצים באריזות, אבל כשישאלו מה תוכנה של "שקית" זו, מה היא החלטה זו, נוכל לומר עליה שהיא "תורה", ועל החלטה אחרת גם נדע שהיא "תורה", כי רק מילה אחת אני יודע לומר: "תורה"!!…
סיים רבינו ר' חיים את דבריו וירד מדוכן הנואמים.
תחושת געגוע כבר עולה בלבבנו, כשכל המועדים הקדושים מאחורינו. איחלנו לעצמנו חורף בריא ושמח, אך אנו באמת לא יודעים להיכן מוליכה אותנו ההשגחה העליונה בחודש הקרוב. אבל יש לנו את התרופה הטובה ביותר, את התורה הקדושה. דפי הגמרא ממתינים לנו תמיד ואנו תמיד יכולים להתרפק עליהם, לשקוע בהם, עמוק עמוק. לשכוח מכל הרעשים הסביבתיים וללמוד, ללמוד וללמוד.
מסביב יירדו גשמים. גשמי ברכה או גשמי זעף. עננים, ברקים ורעמים, ואנחנו? נאחז בעץ החיים, פקודי ה' ישרים, משמחי לב. כי היא חיינו ואורך ימינו, ובה נהגה יומם ולילה.
(נקודה למחשבה – יתד נאמן)