אספר לכם סיפור. רבי לייב, בנו של ה"חפץ חיים", נסע ברכבת מוורשה בירת פולין. ישבו עמו כמה יהודים חסידיים, שהכירוהו וידעו ששומר הוא פיו ולשונו, ולא יוציאו ממנו דבר אודות אביו הגדול, שנודע כגאון וצדיק ואף פועל ישועות. התחכמו ואמרו: כל אחד מאיתנו יספר דבר מופת מרבו.
זה היה חסיד גור וזה חסיד אלכסנדר, זה חסיד פיאסצנע וזה ביאלע, וכל אחד סיפר סיפור אישי, כיצד נושע בעצת וברכת רבו, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".
סיפרו וסיפרו והגיעו לרבי לייב. נו, אל תפרוש מן הציבור. כולם סיפרו עכשיו תורך…
נענה ואמר: "כולם סיפרו מופתים מרבותיהם, כיצד צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. המופת של אבי הוא ,שהקדוש ברוך הוא גוזר ואבי מקיים"…
אבל" – הוספתי מיד ואמרתי – ודאי שאתם צודקים, אבל הא בהא תליא: מי שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מקיים, אזי הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ומשנה מפורשת היא: "עשה רצונו יתברך כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו", בטל רצונך מפני רצונו יתברך, כדי שיבטל רצונו, כביכול, מפני רצונך (אבות פ"ב מ"ד, ויעוין ברע"ב). וראיה, מה"חפץ חיים" עצמו –
בסערת מלחמת העולם הראשונה, אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני. אפרים מממל, והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק, הטריח עצמו ה"חפץ חיים" ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו, אך השופטים לא התרשמו ודנו את הצעיר למוות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.
שמע ה"חפץ חיים", והפטיר: "שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שלטונם בטוח לעשרה חודשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!".
היה זה בכ"ב טבת, תרע"ז.
סיפר הגאון רבי ברוך בער מקאמניץ זצ"ל, שהיה נוכח כשסיפרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל על גזר הדין ותגובת ה"חפץ חיים", על אתר נענה ואמר: "ה'חפץ חיים' הדיח את הצאר ניקולאי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו?"…
וכעבור חודשיים, בכ"ב אדר תרע"ז, הודח הצאר ניקולאי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!
הנה כי כן, כשהאדם מקיים את מאמר הבורא, מקיים הבורא את מאמר אותו אדם!
ולכן, נלמד קטע נוסף במדרש (ויקרא רבה ל, יד): "רבי מני פתח: 'כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך' (תהילים לה, י), לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב".
השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין. וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב, אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהם שקולים כנגד כל הגוף, הווי: כל עצמותי תאמרנה".
ומה זה אומר, על מה זה מורה, על מה שאמרנו: הימים הנוראים עברו עלינו לטובה, והקדוש ברוך הוא אמר לנו: "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, שובה אלי כי גאלתיך" (ישעיה מד, כב) –
עכשיו "קח עצמך בידיים". הראה שיש בכוחך "לנענע עצמך לכל רוח", כי לבך ברשותך (בראשית רבה לד, י), ואתה בעלים על רצונותיך! קדימה או אחורה, ימינה ושמאלה, מעלה או מטה, אתה הקובע!
עם ישראל במצרים היה בשפל המדרגה. עבדו עבודה זרה (יחזקאל כ, ח) ושקעו במ"ט שערי טומאה ולא הייתה בידם זכות להיגאל בה (רש"י שמות ג, יב). לא נגאלו אלא בזכות העתיד – התורה שעתידים לקבל. הראה הקדוש ברוך הוא למשה מה גרם לדרדורם מפסגת מעלתם, ותוך זמן כה קצר, ובמה תלויה התעלותם המקווה –
"ויאמר אליו ה' מה זה בידך, ויאמר מטה. ויאמר השליכה וארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו. וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו" (שמות ד, ב-ד).
ושנינו (פרקי דרבי אליעזר לט): "אותו המטה שנברא בין השמשות, נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך וחנוך לנח ונח לשם, ושם מסור לאברהם שמסרו ליצחק שמסרו ליעקב. יעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף, וכשמת יוסף שללו ביתו וניתן בפלטרין של פרעה. יתרו היה מיועצי פרעה וחמדו, ונטעו בגינתו ולא היה אדם יכול להתקרב אליו. וכשבא משה וקרא האותות שעליו דצ"ך עד"ש באח"ב שלח ידו ולקחו. ראה יתרו ואמר: זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים!"
לא היה זה, אפוא, סתם מטה, אלא מטה שנברא בין השמשות, ומקורו מגן העדן, וקרוי "מטה האלוקים" (שמות ד, ב. יז, ט), שחקוק בו השם המפורש (תרגום יונתן שם)!
ומטה כה קדוש – שהיה ביד גדולי וקדושי עולם מדור דור – אם משליכים אותו ארצה, אם עוזבים אותו, מוציאים משליטה, וכבר הופך לנחש שיש לנוס מפניו! אוחזים בזנבו, ושב להיות מטה האלוקים. בתנאי אחד: "ויהי למטה – בכפו", כשאוחזים בו!
זה הלקח הכפול של ארבעת המינים: אם "ניקח עצמנו בידיים", ונוכיח שאנו מסוגלים לכפות רצוננו על עצמנו, להוליך עצמנו לכל עבר שנחליט, נוכל גם לפעול במרום כעתירתנו ובקשתנו, לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ולהוריד גשמי ברכה, שפע רב מכל העולמות!
(מתוך 'והגדת')