לפנינו תיאור מרגש ומרתק אודות תפלותיו הלוהטות ברשפי אש קודש של כ"ק מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל ביום השבת קודש כפי שנשמעו מפי חשובי החסידים, לרבות קטעים מיוחדים מרשימותיו של הרה"ח ר' אהרן יחיאל גרשון וינטרויב הי"ו מו"ל גליון השבועי "צעירי הצאן" – סטריקוב, אותם קבלנו לפרסום ברשותו האדיבה.
הודו לה'
"אש קודש, להבה היתה עולה ומיתמרת בעת שהרבי הקדוש זצ"ל נעמד על עומדו לומר בזעקה אדירה שנבעה מלבו הטהור "הודו להשם כי טוב…" בערב ש"ק לפני תפלת מנחה.
"לב מי לא חרד לשמע זעקותיו הנוראות בפסוקים אלו, קשה לתאר את דבקותו בעת אמירת "ידיד נפש…" "נפשי חולת אהבתך…" אנא, קל נא…". תפילתו של הרבי שהייתה מפורסמת לכל בכל ימות השנה, שברה בשבת את כל המחיצות, זעקות אדירות, שאגות נוראות היו בוקעים מגרונו, אף בשבתות האחרונים כשכבר לא עמדו לו כוחותיו, היה זועק בכל כוחו את מילות התפילה, כל מילה כמו יהלום זוהר, כל תיבה נוצצת באור יקרות. לא נדיר היה לשמוע את הרבי בוכה בעת התפילה… בכי חרישי שנבע מעומק לבו, בכי של דבקות במלוא כל הארץ כבודו.
הרבי שמצד אחד היה אתנו לידינו, תפס בזרועותינו, ודיבר אתנו על דא ועל הא, היה במקום אחר בכלל, סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה…
זה עתה סיימו את תפילת מנחה, הרבי מושך את כיסאו המיושן והרעוע לשולחן הסמוך למקומו, מתיישב בין אנשים לוקח את הגמרא באהבה אין קץ, פותח ומתחיל ללמוד בה בעיון ובריכוז אדיר. לא עברו שניות אחדות והרבי צולל לעומקה של סוגיא, הזמן עובר – והרבי מנותק כליל, הגבאי מנסה לרמז לרבי שזמן תפילת מעריב הגיע, אך הרבי כלל אינו שם לב לנעשה בד' אמותיו, כל כולו דבוק במילותיו הזוהרות של התוס' הקשה, עיניו תפוסות באותיות הקטנות, ראשו ורובו שקועים בדפים הצהובים של הגמרא ואין מרגיש כלל את המתרחש סביבו, משל היה בעולם אחר לגמרי.
כעבור שעה ארוכה ננער הרבי ממחשבותיו, רואה הוא את הגבאי שעומד לידו וממתין לו. מפליט לעברו בשאלה: "נו… מ' קען שוין דאוענען" [האם אפשר כבר להתפלל]. הלה משיב לו בחיוב. הרבי מהנהן קמעה, וסוגר את הגמרא בכבדות, נפרד הוא ממחמד לבו – התוה"ק, וניגש באימה וביראה למקומו.
תפילת ערבית
עם סלסולו של החזן ב"לכו נרננה" מתחיל הרבי להתנענע בכל גופו, כל כולו הדרת כבוד, זועק הוא את התפילה מעמקי לבו, "קול ה' בכוח…" קול ה' בהדר…" "קול ה' חוצב להבות אש…" מתוך אימה, מתוך כובד ראש, מתוך דבקות התפלל הרבי את התפילה. איה האדם שיכתוב את הקדושה העילאית ששרתה בחלל ביהמ"ד, איה הסופר שיביע את הרגשות הנעלים שהיו החסידים חשים בתפילה עם הרבי.
שבת אצל הרבי הייתה התעלות טפח מעל פני הקרקע, אף בימי מלחמת המפרץ כששריקות הטילים הדהדו בחלל, והחלונות רעדו – חישבו להישבר, הרבי לא נע ולא זע מדבקותו בתפילה, אזעקת האזהרה "נחש צפע" צפרה במלוא עוזה, טילים רבים נפלו אותה עת, אחד מהם במרחק הליכה מביהמ"ד, הרבי מבטל זאת בידו וממשיך בתפילה, החסידים חשו כי תפילתו של הרבי שומרת עליהם מכל משמר. אוי… מי יוכל לתאר במילים את אשר התחולל בלבנו בעת ההיא.
סיפר פעם הרבי, עת שכל כולו היה אחוז שרעפי קודש, מעשה שהיה אצל אדמוה"ז רבי יחיאל מאלכסנדר זי"ע, עוד בעת שכיהן כרב העיירה גריצא:
יהודי חסיד, משרידי החסידים שהכיר את הרבי רבי יחיאל מימי צעירותו בווארקא עוד מאותו עת שחסה בצלו של הרבי רבי מענדלי, נקלע לאזור העיירה גריצא. אותו חסיד שנשמתו קשורה לחסידות, ראה צורך בנפשו לעשות את השבת באווירה הווארקאית הקדושה, ונסע לשבות בצלו של רבי יחיאל מאלכסנדר.
עם כניסת השבת ניגש אותו חסיד, שהיה מחשובי החסידים בווארקא, לרבי יחיאל לנתינת "שלום עליכם", אך לתדהמתו הרבה דחהו רבי יחיאל כאילו ואינו רוצה להכירו, ואינו חפץ בו. לא הבין החסיד את פשר הדבר, ניסה לגשת שוב לרבי יחיאל לאחר תפילת מנחה, אך הדבר חזר על עצמו בשנית, וגם כאן סימן רבי יחיאל בידו לאות ביטול ולא החזיר לו שלום.
שבור עד עמקי נשמתו על היחס הקריר מצידו של הרבי רבי יחיאל, והדבר לא נתן לו מנוח. הזמן לא נתן לו לחשוב הרבה, וכבר החל רבי יחיאל בקבלת שבת, בהתלהבות גדולה ונפלאה כדרכו. "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו…", הצטרף אותו חסיד אף הוא להתלהבותו של רבי יחיאל ושכח מכל מה שהיה. והנה, מיד לאחר אמירת "מזמור לדוד", ניגש רבי יחיאל לאותו חסיד ובשמחה עצומה נתן לו את ידו באמירת "גוט שבת" בהפטירו כי שמחה גדולה מאוד הייתה לו עם בואו, ואת שמחה גדולה זו רצה לשמר לכבודה של ש"ק…"
ראויים הדברים למי שסיפרם, אכן, גם הרבי היה מקבל כל אחד בהתלהבות אין קץ בשבת קודש, רק היה נכנס יהודי אשר כלל לא הכירו, וכבר היה שואל לשלומו, מאין משפחתו, מהיכן הוא ואצל מי הוא אוכל ושובת בשבת.
בואי בשלום
"בואי בשלום עטרת בעלה…" מנגן החזן בנעימה, הרבי פניו למערב, פניו אש להבות. אלו שלא הפכו פניהם קיבלו נזיפה מידו של הרבי, הוא לא הרשה לאף אחד לעמוד ולהסתכל בפניו, הוא בחל בכבוד המזויף. הרבי בפנים חתומות ובעיניים עצומות, כשכל כולו שלהבת אש קודש מסתובב באומרו "בואי כלה, בואי כלה…". אך כשהחל לומר "מזמור שיר ליום השבת…" לא עצרו בו כוחותיו, ובזעקות אדירות שאג: "טוב להודות להשם" הוא זימר לשמו העליון, כל מילה הייתה הוא בעצמו, הוא זעק את נגינתו של דוד המלך, בבכי עצור, כשדמעות זולגות מעיניו וכל גופו רוטט היה זועק: "אי, אי, אי, מה גדלו מעשיך ה', אי, אי, אי, מאוד עמקו מחשבותיך…" וכולם, כל החסידים שעומדים צפופים, הצטרפו לתפילתו הנשגבה, ובית המדרש הפך לזעקה אחת גדולה שבקעה מעמקי לבבות כולם, והמקום היה לאש שלהבת קה.
וביום השבת
ידוע היה הרבי בהתלהבותו הגדולה בעת פסוקי דזמרה – זמרותיו של דוד המלך ע"ה. רבות היה אומר רבה של אשקלון הגרמ"ד וולנר זצ"ל לנכדיו – צאו וראו את תפילתו של הרבי מסטריקוב, אך לא, אינני מדבר על תפילת הלחש, אותה אינני משיג כלל וכלל, התבוננו בעת אומרו את זמירותיו של דוד המלך ותטיבו להבין את פירושי התיבות. המילים היו משתפכות מעמקי לבו, ומתגלגלות ועולות עד כסא הכבוד יחד עם תמצית דם נפשו. נעמד היה על יד החלון ונעימתו הייתה נשמעת ברחובות הסמוכים, העוברים ושבים היו מתפלאים בכל פעם מחדש על כוחו הגדול אפילו לעת זקנה. דמעות רותחות היו יורדות לו מעיניו ברגש התפילה, כמעיין המתגבר היה עולה בקולו מרגע לרגע, כך, מתחילת התפילה ועד "שוכן עד" היה הוא רצף אחד של אש מתפרצת.
"נשמת כל חי"
ראויה הייתה תפילת "נשמת כל חי" שנפש כל יצור תימס באוצרה, אך כאשר הדבר נאמר ברצף לאחר זמירותיו של דוד מלכא משיחא הייתה התפילה באה לשיאה, בכמיהה להוציא את הכוחות למען שמו – "נשמת כל חי…" פודה ומציל, ומרחם ועונה, אי אי אי… ומרחם בכל עת צרה וצוקה…" הרבי שכל חייו סבל את סבלו בדומייה, כל משפחתו נאבדה בימי הזעם… הודה להשי"ת על כל צעד ושעל… האמין בכל הצרות הצרורות שעברו עליו כל ימי חייו… המית את רגשותיו האישיות ובדמעות שליש הודה וברך את הקב"ה על כל אלפי אלפים וריבי רבבות … הנסים והנפלאות… "מחרב הצלתנו…" אי אי אי…" אוי כמה רגש היתה בתפילתו הזכה, לב כולם נמס מבכיותיו, "הא-ל בתעצומות עזך…" כאן הופך הרבי פניו למערב מצביע על מאן דהוא שייגש ל"שוכן עד", וחוזר למקומו.
בעת שהציבור אומר בחטף את ה"אשרי יושבי ביתך" שלפני מוסף, היה הרבי יושב על כיסאו ומתנענע בכל עצמותיו, ואומרו בדבקות, כאילו זה עתה התחילו להתפלל. בברכת כהנים היה עוזב את מקומו ונעמד על יד הבימה, כשמכסה את פניו בידו עם טליתו.
תפילת מנחה וסעודה שלישית
לתפילת מנחה היה הרבי מגיע מוקדם מהרגיל, הלומדים בביהמ"ד שקמו לכבודו קיבלו נזיפה "לערנט וייטער!" [תמשיכו ללמוד!].
סעודה שלישית בצל הרבי היה לשם דבר, כל אלו שהכירו בגדלותו של הרבי היו מרגישים בלבם זכייה גדולה על שבאו לחסות בצלו, ובערגה היו מספרים על אותם שעות עת היה הרבי עורך את שולחנו בת"א, שם היה שר את ה"הללו-קה" בעצמו בניגון ווארקאי עתיק יומין. הצעירים מקשיבים ברטט, והזקנים מעתיקי הדורות ממשיכים לספר: "אוי, כמה רגש היה בניגונו של הרבי, אוי, האיך לא נזכור איך שפניו הלבישו צורה באומרו מזמורים נשגבים אלו. חבל, חבל שלא זכיתם אתם, הדור הצעיר, להיות בעתות נשגבות אלו…"
אברכי המשי ובחורי החמד ניגשים לתפוס את מקומם בטיש, בשעה זו היה כל אחד מניח את כל הבלי העולם, ועיני כולם דבוקות ברבי שהיה אחוז שרעפים, ידו האחת מכסה את פניו, עיניו עצומות בחוזקה, פניו משתנות לבלי היכר, ורק מפעם לפעם פותח את עיניו ומורה לאחד מהיושבים בשולחן לפתוח בזמר, "אודה ה' בכל לבב" "בני היכלא" "יצווה צור חסדו" "כי אשמרה" ו"ידיד נפש".
הניגונים שיסודותם מהררי קודש, שרגש רב דבוק בהם, נתנו אף הם את חלקם, והיכל הנגינה קירב את הלבבות לעולם התשובה בעת רעוא דרעוין…
חריטה עמוקה נחרטה בלב כל מי שזכה לחזות בנועם שבת זו, הרגש לא פוסק מלגדוש על לבנו, הנימים נפרטים עד צמרמורת בזיכרוננו עתים כה נעלים, הדברים שוכנים בלבנו לעולמי עד…