"במשך חצי שנה מאד נזהרנו עם אבא הכ"מ, כמעט לא נכנסו אליו אנשים אפילו מבני המשפחה. הוא התפלל בחצר בית כנסת שליד ביתו. אי אפשר לתאר את הזהירות שהייתה מסביבו. הגיע ראש השנה, אבא מאד רצה להתפלל במניין בתוך בית כנסת מסודר. מצאנו לו מניין קטן סמוך לביתו ברחוב ירושלים, בית הכנסת 'אחוה', שם עשו לו מתקן מיוחד של בידוד משאר המתפללים, ובכל זאת הוא נדבק, איננו יודע ממי, אבל התשובה לבדיקת הקורונה היתה חיובית'.
'למרות, שנדבק הוא הרגיש בסדר, כמעט לא היתה בעיה של חמצן או קשיי נשימה. הייתי בלילה קודם אצלו בביתו, הכל היה תקין. מצאנו אותו בבוקר במיטה לאחר שנשמתו עלתה לגנזי מרומים'.
לא צריך לספר לרב חנניה צ'ולק שליט"א, איש החסד הנודע ויו"ר "עזר מציון", מהי קורונה וכמה היא נוראה. הוא עצמו נמצא חיובי לנגיף אך ב"ה החלים, אבל את מוראות המגיפה הוא פוגש יום יום, שעה שעה, באימפריית החסד שתחת ניהולו ומיסודו. ועדיין, לאבד אבא, אבא דגול ומיוחד, ממגיפה נוראה, זו תחושה שקשה לתאר.
'המציאות כעת היא שאנשים חיים בפחד ואימה. במיוחד המבוגרים שחוששים שידבקו, הוא היה בן 95, צלול עד הרגע האחרון, לילה קודם הכל היה רגיל, אפילו דיברנו בדברי תורה, וגם לא מבוגרים מפחדים, יש אנשים שבקבוצות סיכון גם בגיל צעיר, וגם אלו שלא בקבוצות סיכון מפחדים, מי יודע איך זה יגמר אם חלילה ידבקו'.
'אני יכול לספר לכם באופן אישי, גם אני "חוויתי" את הנגיף ל"ע, היו דקות שחשבתי מה יקרה איתי אח"כ חלילה. לי בעיקר היה פחד, איך עומדים לדין לפני הקב"ה.
'המציאות הזו של הקורונה שמדבקת כל כך הרבה, מחייבת אותנו שימת לב כמה צריך להיזהר, כמה שעושים לפי הכללים, צריך לדעת שזה ספק דאורייתא, ספק פיקוח נפש שדוחה את כל התורה. אנחנו לא מחפשים קולות, כי כל קולא היא זלזול! שמעתי שאתמול כ"ק האדמו"ר מקרלין שליט"א שבעצמו כעת עבר את הנגיף דיבר בחריפות והתפלא איך לא מחמירים ומה עובר על הציבור שלנו'.
איך באמת מחדירים לציבור את חובת הזהירות?
'אני לא מצליח להבין', נסער ר' חנניה, 'איך יש לאנשים תירוצים?! הרי תבוא לשמים ישאלו אותך למה לא שמרת כמו שצריך וכמו שהורו גדולי ישראל, מה תענה?! התרו בך וידעת, לא יהיו שום תירוצים! מה תענה בשמים, אם אתה גרמת למישהו להידבק, אם יצאת מהבידוד שהיית צריך להיות בו, אם יצאת "מאומת" לבית כנסת להתפלל ומישהו נדבק בגללך, איך אתה לוקח את הסיכון?!
'מי שמתברר לו שבגללו נהרגו אנשים, לא יכול לסלוח לעצמו כל החיים! אם היינו יותר מחדדים את כללי הזהירות, זה לא היה קורה!
'נכון, המסכות 'מעצבנות', אם אפשר להתבטא כך, זה לא פשוט כל השינויים שיש לנו בשגרת החיים, בשיעורים במרחק, במרחבים קוליים למיניהם, השנה היינו בשמחת תורה שיש לנו מעין כל שנה קרוב למאתיים איש כ"י מתי מעט, מנין מצומצם, כל זה לא קל בכלל… אבל כל ה"לא קל" הזה, עומד מול ציווי מפורש שנצטווינו בתורה, "ונשמרתם" שהוא דוחה את כל התורה ומה שייך להקל?! אני עדיין לא מצליח להבין איך אנשים מזלזלים, אני לא דן אף אחד, אבל איך יתכן שמחפשים להקל בענייני פיקוח נפש?'
'אנשים שואלים: למה לא ללכת לחנותו? המציאות הוכיחה שכל כך הרבה אנשים נדבקים בחתונות, יש מחקרים האומרים שבשעה שרוקדים יותר מדביקים, נכון כולם רוצים להשתתף בשמחות, אבל במצב שאנחנו נמצאים עכשיו, הזהירות צריכה להיות הרבה יותר. תחשבו רק בבני ברק כל העיר 'מודעות אבל' שהרבה מתוכם נפטרו מקורונה, אני לא זוכר הרבה זמן תקופה כזו בבני ברק, כל כך הרבה יגון וכאב, זה מחייב אותנו להתחזק בשמירת כללי הזהירות, וכמו שאמר רבינו מרן ראש הישיבה רבי גרשון שליט"א: מי ששומר על כללי הזהירות, הקב"ה ישמור עליו'.
איך ומתי הוא עלה ארצה?
'אבא הגיע לארץ בגיל צעיר מאד עם תרמיל על הגב, בודד בלי משפחה, הוא רצה להכנס ללמוד ב'קול תורה', אמרו לו: תביא מיטה, והלך לעבוד בקיבוץ החרדי "חפץ חיים" בכפר סבא בחקלאות כדי שיוכל לרכוש מיטה, ועם המיטה הוא נכנס לקול תורה. אחרי כמה שנים הגיע לפוניבז' ובחנו אותו והרב אמר לו שאתה יכול לבוא לישיבה, אבל אין לי מיטה בשבילך. הוא ישן על הספסל לפני הכניסה והרב ראה בבוקר ואמר: שיהיה אצלי בבית, וכך הוא ישן אצלו בבית וכך גדל בישיבה. אני תמיד מתבונן, בחור בלי משפחה איך התמודד בחיים לבד, וכך גדל והקים דורות ובפשטות עם היראת שמים שלו.
'קניתי לו כעת אתרוג לפני סוכות מאד יפה, והוא לא היה רגוע בגלל 'בלעטעל' אחד שהיה על הפיטם, שלחתי לו אחר כך אתרוג אחר, הוא כל כך שמח: תראו איזה אתרוג מהודר, בחיים לא היה לי כזה אתרוג, איך הוא נהנה מהידור המצוה. אחרי כל מה שעבר בחיים ראו עליו את שמחת החיים, כל נכד שנולד וכל נכד שהתחתן היה אומר: באתי עם תרמיל על הגב לארץ, והקב"ה גמל איתי חסד ונתן לי כזו משפחה מפוארת, מה אשיב לד".
'אני אומר', ממשיך הרב חנניה שליט"א, 'צריך להודות שגדלים בבית טוב. בכל מקום אפשר לגדול, אבל כשגדלים עם כאלו הורים, איך אמא ע"ה כיבדה את אבא, מעולם לא שלחה אותו למכולת ולא לקופ"ח, ופעם נפלה ושברה שתי ידיים, הוא רצה לתלות כביסה והיא לא הסכימה בשום אופן, לקחה את האטבים ושמה בפה והתכופפה ותלתה כביסה. אבא בן תורה, הוא לא יעשה את זה. לילה אחד נפלה ולא העירה את אבא עד הבוקר, כי לא רצתה להפריע לו בלילה כדי שילמד טוב בבוקר.
'גדלנו בבית עם מושגים של בן תורה וכבוד לתורה של פעם. ואת זה איבדנו כעת'.
כל אמן וכל קדיש!
הרב חנניה צ'ולק מסיים את השיחה בכאב על האבדן האישי של אבא גדול כל כך, והן על נגיף הקורונה ל"ע שמכה כל כך וביותר בציבור שלנו: כמה החובה להיזהר, לא לזלזל! איך אפשר לזלזל!
והוא מצייד אותנו עם עובדה שאביו המנוח היה מספר ויהיה לעילוי נשמתו התורה: כעת הרבה מדברים על חיזוק בתפילה ובברכות. אבא היה מספר על גיסו של הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, הרב זלמן אסטוליז זצ"ל, שעלה ארצה מברית המועצות לאחר שנות סבל בסיביר הרחוקה מנותק מכל אפשרות של תפילה בציבור וקדיש ואמן והתאכסן בבני ברק אצל גיסו הגר"י גלינסקי.
'בבוקר הלך לביהכנ"ס הגדול לתפילת שחרית, מדדה בקביים וצהלתו על פניו, כידוע למכריו על מנת לחזור בעצמו לאחר התפילה לבית משפחת גלינסקי, בתקוה שיכיר את הדרך. והנה השעה מתאחרת וגיסם ר' זלמן אינו חוזר. משגברה דאגתם הם יצאו לחפש אחריו ובדקו גם בבית הכנסת והנה מצאוהו עומד במאמץ ומקשיב למניינים נוספים בשעות מאוחרות, כדי לשמוע עוד קדיש, קדושה ואמן. לשאלת הגר"י גלינסקי: וכי היום יום כיפור? השיב גיסו בהתפעלות ובהתרגשות: הרי כעת יש לי הזדמנות לקנות מאות אמן ויש"ר בשעה קלה, ובסיביר עבור ימים ושנים ולא הזדמן לי אפילו אמן אחד.
רבי יענקל'ה המחיש על כך את הפסוק: "והיה עקב תשמעון" שצורת שמיעת הקדיש והאמן צריכה להיות באופן שאפילו העקב ישמע, כלומר שעל ידי ההתפעלות וההתרגשות מהזכיה הנפלאה, תחדור הקדושה לכל גופו עד עקבו'.
(יתד נאמן פרשת בראשית תשפ"א)