נזיר דף סג
האם שולחים או מוציאים את הטמא מהמחנה?
טמא לנפש
הדברי יואל (פרשת נשא) על הפסוק: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מקשה: לשון 'שילוח' שייך כששולחים אדם למקום פלוני שיעשה שם פעולה ושליחות מיוחדת, לא שולחים
אותו כדי שלא יהיה כאן, אלא כדי שיהיה שם. והרי המצורעים נשלחים מן המחנה כדי שלא יטמאו את המחנה, א"כ היה צריך להיות כתוב 'ויוציאו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש', כי הוצאה משמע שאין רוצים שיהיה כאן, אבל שילוח משמע ששולחים אותם לתועלת שיהיו שם מחוץ למחנה.
וביאר הרה"ק מסטמאר שלמדנו כאן תוכחת חיים לכל אחד שצריך לנסוע ממקום למקום, ופעמים שיוצא ממקום הקדושה למקום של חולין, ידע ויבין שבאמת לא נתגרש מכאן אלא נשלח לשם, כמו שלימד אותנו מרן הבעש”ט זי”ע שבכל מקום שיהודי הולך הוא מתקן ומברר, וזוהי הסיבה שהקב”ה שולח את האדם ממקום למקום.
וכמבואר באור החיים הק’ פרשת יתרו שהזוכה לעסוק בתורה לשמה, אינו צריך לנסוע למרחקים לתקן הניצה”ק השייכים לנפשו, כי המה באים אליו לקבל תיקונם, גם כשיושב בביתו. אך גם מי שאינו זוכה לתורה לשמה והוצרך לנסוע למרחקים, ידע שהוא נשלח לפעולה מיוחדת מן השמים לתקן מה שצריך לתקן מחוץ למחנה.
וזה שכתוב ‘וישלחו מן המחנה’, שזה הצרוע והטמא לא זכה שהניצה”ק יבואו אליו להתתקן, לכן הוא נשלח כשליחות של מעלה לתקן הניצה”ק מחוץ למחנה.
(הגרמ"י רייזמן שליט"א)